אגדות חז"ל כמילתא דבדיחותא

עיק,
זה ענין של פרספקטיבה. ועם הנחה מוקדמת שהרשב"ץ היה לכל הפחות יהודי החרד לדבר השם, יובנו הדברים כפי שפירשתי. אכן ניתן לפרשם גם כדבריך, אך קשה לומר כן על הרשב"ץ. אפי' קלים יימנעו מלדבר סרה על דבר השם ח"ו. ושוב כמובן שאכן מחלק הוא בין הלכות לאגדתות, ובפרט אגדתות תמוהות, אך לא שהופך אותם לבדיחות.
ובאופן אחר קצת, כשהאדם מטייל לשם שמים, 'הטיול' שונה. הטיול הופך קדוש. וכן לענין האגדתות, אין זו ליצנות גרידא ח"ו אלא 'מכשירי' לימוד, וע"ד רבה שפתח במילי דבדיחותא, 'בכדי' שאח"כ יוכלו לשבת באימה. ועי"ז הופכים הדברים לשיחת חולין של ת"ח שצריכים לימוד, ולא שהופכים בדיחה לעמקות, אלא שהבדיחה היא באופן אחר לגמרי.
(אגב, אני לאו דוקא אומר שלדברי הרשב"ץ נאֹמר ש'טמונים באגדתות 'דברים עמוקים''. את זה לא אמר הרשב"ץ בדבריו, אך מכאן ועד בדחנות הדרך רחוקה. ואולי גם לדברי הרשב"ץ אכן הדברים עמוקים).

שיחת_חולין,
תודה על התמיכה ועל הסיפור.

סיפורו של מוטיבןשלום יותר מפורסם.
תודה.

שת ושיחת חולין,

הדבר שנראה לי כי מוסכם שעולה מתוך דברי הרשב"ץ, הוא כי לאגדות חז"ל אין ערך עצמי אלא מטרתן - לפחות בעיני יושבי בית המדרש שבו נאמרה האגדה - הוא לספק הפוגה ללומדים. מאחר שכך, אינני רואה מדוע להעמיס באגדות אלו דברים שאין בהם, ולפרש "בדיחותא" במשמעות רצינית כל כך. נדמה לי שכל יושב בית מדרש מבין בדיוק מהי בדיחותא במלוא מובן המילה, ואך היא תורמת ל"הקללה" של אוירה רצינית, מכבידה ולא-פוריה מדי.
ודאי שבידור המשמש ללומד כדרך "להשתחרר" מעט על מנת שיוכל לשוב ללימודו אינו דבר קטן כלל - זה בדיוק מה שבא הרשב"ץ ללמדנו בכל פירושו למשנה זו.

עיק,

לאחר העיון בבלוג שהביא מוטיבןשלום אני חייב להודות שע"פ דברי רובם שם הצדק איתך.
אלא שעדיין אינני קורא לזה קלות ראש ח"ו. וכדברי הנ"ל בענין ה'תשמיש קדושה', (והא גופא מוציאתו מדי קלות ראש).
ולשון ר' ידעיה הפניני וכן האברבנל שדברים אלו אין בהם 'שום' תועלת (ושום חזוק) מלבד לתועלת הרווחת הלומדים.

ועיין עוד בדברי הרשב"א שם, שהטעם לזה כדי להעיר את הקהל שנרדמו...

ולאחר כ"ז מעניין למה כתבוהו רבינא ורב אשי? ולמה אנחנו משקיעים בזה כ"כ הרבה? וכי אין זה ביטול תורה?
וכי לא כדאי שיירשמו את ההלכות בלבד, ואנחנו נפסיק כשנצטרך להפסקה?
ואולי זהו ענין ה"שיחת חולין של ת"ח שצריכים לימוד"?

תודה על הסיוע.
בישיבות, כידוע, לא נהוג ללמוד ברצינות את האגדתות, ואם מישהו טורח לקרוא אותן הרי שהוא עושה זאת כקורא שמו"ת, במקרה הטוב. ישנם הקוראים תיגר על התופעה - אך מדברי הרשב"ץ הנ"ל עולה הצדקה לכך. עניינן של האגדתות הוא לאפשר לפוש בין הלכה להלכה, ואם כך אין סיבה שנלמד את ההלצות שבין הסדרים ברצינות. אם רוצים ללכת לאור חז"ל, אנחנו יכולים להמציא (ובאמת ממציאים) הלצות משלנו.

לכן, לשאלתך מדוע או משקיעים בזה כל כך הרבה זמן ומאמץ - האמת היא שרובנו לא משקיעים בזה כל כך. מי שכן משקיע, ודאי שלא סובר כרשב"ץ. המהר"ל, למשל, היה רואה בכך כפירה גמורה.

טוב תודה.

אך הא גופא שרבינא ורב אשי כתבו את הדברים לא 'מסייע ליה למהר"ל'?

לא. אבל הדבר תלוי בשאלה גדולה הרבה יותר, והיא מה עניינו של התלמוד בכלל, שהרי אין בו הכרעה כמעט בשום דבר. לא כאן המקום לדון בזה (לפחות לי אין חשק עכשיו), אבל ניתן בהחלט לומר שהתלמוד נותן לנו את התורה שבעל פה בצורתה הזורמת, דהיינו הדיונים בבית המדרש עצמם יחד עם האוירה שסביבם - ולכן ישנם כל מיני תיאורים שאינם נחוצים לכאורה, כמו הוה תלי בעיברא דדשא וגברא דדחינן ליה בגילי דחיטי ומדחי וכדו' וכדו'.

חברה

חז"ל עדיין לא היו נזירים שחורים שצריכים לשחק אותה רציניים כל הזמן. הם היו אנשים טבעיים, חריפים, עם רגשות, ידעו גם לכעוס, להעלב, וכן, גם לעקוץ ולהתבדח.

אם תפתחו את הראש, תתחילו לראות כמה חידוד וצחוק מלאים כל אגדות חז"ל, בין אם זה מדרשי אגדה על הכתובים, בין אם זה מאמרים העוסקים בהגות, ובין אם זה סיפורים.

כשתדעו לעשות זאת, תוכלו למצוא עוד מימד של יופי והנאה בחז"ל.

 כל טוב