ריקנות ושעמום תמידי

אני ממש מודה לך על היחס והזמן, אך במקרה הזה אין מדובר בסוג ריקנות כזו, אלא במשהו נפשי ועמוק יותר,אני אוהבת את ד' וחשה אותו בכל עצמותי אך גם לאחר תהילים או תפילה או מעשה טוב עדיין מגיעה תחושת האיכס הזו, אני אנסה להסביר אותה יותר- כשאני שם באותה שלולית קשה, אין שום דבר שיכול לעזור לי וכל הדברים שנחמד לי לעשותם בזמן רגיל- מאבדים את חינם, הכל נצבע בצבעים תפלים כאלו ואתה חש שאתה מאבד את עצמך לדעת!!! דמיין אדם שנמצא בכלא, בתא סגור ועזוב,ללא כל חפץ או משהו שיש בו עניין וכך הוא שוכב יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום........ עד שהוא חש שהוא עומד להתפוצץ ולהשתגע ודכאון עמוק משתלט עליו...
כך אני מרגישה יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום... ואני לא בכלא ולכאורה חיי רגילים ונעימים....
לדוג'- הלכתי לפני מס' ימים לאיזה טיולון נחמד עם בעלי וחזרתי הביתה בלי להרגיש שזה נגע בי בכלל, הכל היה  משמים וריק שכבתי במיטתי על קוצים איומים...וזהו... חיכיתי רק שיעצמו עייני כדי שאמצא את עצמי בבוקרו של יום וכאילו אתחיל מחדש.....
בכל אופן, אני לא כל כך יודעת למה נשפכתי לי כך... אך זו המציאות המרה!
תודה למאזינים

ציפור, טוב מאוד ששיתפת אותנו. בשביל זה יש כאן פורום ויש בו חברים......

את עובדת? אולי תמצאי לך עבודה שתחייב אותך להתעסק איתה גם בשעות הפנויות בבית?

זה אולי יכול להוות פתרון טכני, אבל לעומק, מה שנראה לי בעיניים לא מקצועיות זה שאת כאילו מנסה לברוח מלהיות עם עצמך, כלומר יש לך איזו רתיעה לפגוש את עצמך, את המחשבות שלך. אני צודק?

ומה אומר/ת הפסיכולוג/ית שלך?

בשורות טובות!

_________________

"בְּטַח בַּה'. וַעֲשֵׂה טוֹב. שְׁכָן אֶרֶץ. וּרְעֵה אֱמוּנָה".

אוהו צודק!!!
בדרך כלל כשאני עסוקה בדברים אחרים זה לכאורה מסיח את דעתי אבל רק לכאורה... וכשמגיע הערב ואתו הדממה אז כבר אין אפשרות לברוח.. מקווה שעוד יבוא לו האביב יום אחד...
האמת, אני חדשה בפורטל וחדשה בכתיבה בפורטלים בפרט ויש בי פחד שמקנן בי כל הזמן, שמא זה מחבר בין הדמויות הכותבות וקצת מעבר לגבול...
האם אני צודקת?
כי לדוגמה יש כל מיני דמויות בפורטל שנורא מסקרנות אותי, ואני די מופתעת שיש כל כך הרבה גברים עמוקים ורגישים, ולא כפי שתמיד חשבתי- שלגבר אין אפשרות כניסה לאזור הנפש וסביבותיה....
אשמח לקבל תגובות!

ציפור, היטבת לתאר את מצבי, גם אני נמצא באותו לופ של גלישה ברשת שעות מיותרות.

לאחרונה נסתי לתעל את הצורך שלי באסקפיזם ע"מ לקרוא ספרים במקום גלישה באינטרנט, שזה בכ"א יכול להוסיף לי משהו בחיים יותר ממה שיש לרשת המקוונת להציע, אבל עדיין זו שריפת זמן כואבת ועצובה.

רונית,
אשמח אם תגיבי על העניין. אני לא כל כך בטוחה שהובנתי נכון, מדובר בסוג ריקנות שלא קשורה לדת או לרוחניות אלא משהו פנימי חלול מרגש וריקן ממעש שמלווה אותי כבר כמה שנים איומות. התחושה הקבועה היא-"משעמם לי אין לי מה לעשות עכשיו"
תודה רבה!

רונית, האם זה מה שמכונה 'דכאון סמוי'?

והאם אני צודק בתאוריה שלי, שהיא פשוט פוחדת לפגוש את עצמה?

_________________

"בְּטַח בַּה'. וַעֲשֵׂה טוֹב. שְׁכָן אֶרֶץ. וּרְעֵה אֱמוּנָה".

תודה רבה, אמנם שקלתי את זה אבל החלטתי שמוטב להמשיך ולהאמין שיש שינוי...

זו באמת שאלה חשובה ששוה לפתוח בשבילה אשכול נפרד.
אני חושב שלמרות כל האמירות הנכונות האלו על התנגדות לטיפול, צריך להעלות בפני המטפל את חוסר השביעות רצון מהטיפול .
התשובה שלו או מה שהוא יעשה עם זה אמור לספק אותך. ולא להשאיר אותך בתיסכול ובתחושה שלא נענית.
והיה ולא יצאת בתחושה טובה יש מקום לחשוב ברצינות על בדיקה של אפשרויות אחרות.