בית פורומים תהילים חלוקה שבועית

פרשת בחוקותי

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-18/5/2011 21:30 לינק ישיר 
פרשת בחוקותי

דבר תורה לפרשה :

אם בחקותי תלכו וגו' (בחוקותי כו-ג)

עמל התורה הוא רצון הבורא שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

ה"אור החיים" הקדוש שואל מדוע עמל התורה נקרא בלשון "חוק", מדוע נאמר "בחוקותי" בלשון רבים? ועוד, מהו לשון "תלכו"? ועוד, מהו עמל התורה?

מה שנאמר "בחוקותי" לשון רבים הוא מלשון חוק וזמן, שצריך לקבוע לו עת לתורה ביום ובלילה, כדכתיב: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח).

ועוד, אמר "תלכו" ללמדך שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכה כמ"ש "ובלכתך בדרך" (דברים ו, ז) דבכל רגע ורגע חייב אדם בלימוד התורה, כמו שמצינו במדרש (ויקרא רבה לה, א) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהילים קיט, נט), שהיה דוד חושב לעשות עניינים ועסקי ורגליו מוליכות אותו לבית המדרש, וזה בא מצד החשק והרצון שהיה למוד התורה, שאפילו היה רוצה ללכת למקום אחר היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש.

ו"תלכו", דהיינו אל תעמדו במקומכם, כל יום ויום תלכו ממעלה למעלה וזה ההבדל בין אדם לבהמה. עגל בן יומו קרוי עגל, עם לידתו יכול הוא כבר ללכת ואין לו כל התקדמות בחייו. לעומת זאת, התינוק כשנולד הוא הולך ומתעלה מיום ליום כיוון שזו היא תכליתו. וזה אף עדיף על המלאכים שאצלם לא שייכת התקדמות. וזו חובתו של האדם ללכת ולחפש כיצד להתעלות בתורה, למצוא את מקום לימודו וללמוד בחשק ואהבה. כך אפשר לקיים "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א, ב) ומהי "תורתו"? הרי זו תורת ה'! אלא כאשר האדם מתחיל ללמוד עדיין זו תורת ה', אך אם הוא עמל בתורה היא כבר נקראת "תורתו".

עוד מסבירים המפרשים, מדוע כללה התורה את עמל התורה בלשון "תלכו"? והסבירו זאת בדרך משל: משל לאדם שנכנס לבית וראה אנשים יושבים סביב לשולחנות ערוכים, מלאכים במאכלים טעימים, ובכל סוגי השתיה והמעדנים, כסעודת שלמה המלך, וראה שכולם לבושים בבגדים נאים.

כל כך נהנה האיש מהפאר שראו עיניו, כיוון שכולם נראו לו יפה. והנה לאחר שגמרו את הסעודה, התחילו האנשים לקום ממקומם לילך לביתם, ואז הופתע כאשר ראה כי האנשים הינם בעלי מומים ברגליהם, ואינם יכולים ללכת.

הצטער מאוד ואמר "מה שווה כל תלבושתם היפה אם אינם בריאים ויכולים ללכת?"

והנמשל הוא: באה התורה ללמדנו כיצד ידע האדם שהוא עמל בתורה? וכך יבדוק עצמו כאשר הוא יוצא מחוץ לבית המדרש ועדיין הוא שקוע בלימודו, זה מראה שהוא עמל בתורה, לעומת זאת בתוך כתלי בית המדרש, שם כולם נראים כעמלים בלימודם, רק כאשר יוצאים מחוץ לבית המדרש, אז מורגש ההבדל מי שחושב על לימודו בצאתו ובלכתו, וגם בדרך מדבר בדברי תורה. זה נקרא עמל התורה. לכן כתבה התורה את העמל בתיבת "תלכו". (אור דניאל).

קניין התורה הוא קניין החיים שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

בגמרא (ברכות סג) נאמר אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה.

כאשר האדם עמל בתורה הרי הוא מנצל את כל זמנו למטרה זו. אחד המפסידים הגדולים בחיי האדם הוא ביטול הזמן וכאשר האדם מבטל זמנו לריק ממילא גם עמלו בתורה נפגם וכדי לזכות לאהבת תורה, הרי צריך האדם להרגיש כי התורה שייכת לו, שהוא אינו יכול לחיות בלי לימוד תורה. ומאידך, מי שהתורה אינה משאת נפשו והוא אינו מתחבר אליה ממילא הוא אינו רואה שום ערך בלימוד התורה, וגם כאשר הזמן חולף והוא אינו לומד, ממילא הוא לא מרגיש שהוא איבד איזה שהוא דבר, כיוון שממילא התורה אינה קניינו.

גדולי ישראל היו יגעים בתורה עד כלות כוחם. בני הגר"א אמרו שאביהם קיבל על עצמו כל ימיו לא לישון יותר מחצי שעה רצופה וכל לילותיו הזמן היה קם, נוטל ידיו ולומד בקול רם וישן שוב חצי שעה. כך היה שיעור שנתו ג' מחציות השעה בלילה ומחצית השעה ביום.

ידוע גם שלא היה יוצא מפתח ביתו ומתייחד בחדרו, כשתריסי חלונותיו מוגפים אפילו ביום, וכך היה יושב ועוסק לאור הנר בתורה.

פעם אחת באה אליו אחותו לאחר שלא התראו עידן ועידנים ובקושי הכניסוה אצלו. החזיר פניו אליה, הפשיט טליתו במקצת ואמר לה "בעולם הבא תהא שעתנו פנויה להתראות, כאן בעולם הזה אין שעתי פנויה אלא לתורה".

כך ראה הגר"א את עיקר חייו לצבור עוד ועוד שעות של תורה כיוון שהתורה והוא חד הם, ואם לוקחים לו את התורה נוטלים את חייו.

ה"בן איש חי" בספרו "בן איש חיל" (ח"ד עמ' קסא) הביא על כך משל נפלא: לשני אנשים שהתחרו זה בזה בעושרם.

זה אומר "אני עשיר ממך" וזה אומר "עושרי גדול מעושרך".

נענה אחד מהם ואמר "הבה נערוך ניסיון ונראה מי עשיר יותר".

אמר חברו "כיצד נוכיח זאת?"

ענה ואמר "נכין שקים מלאים מטבעות זהב, נעלה על ספינה המפליגה בים ונזרוק לים מטבע אחר מטבע, מי שיפסיק ראשון מפני שלבו יכאב על מעותיו, הרי זו הודאה שממונו מצומצם יותר!"

הסכים החבר והלך להביא את הכסף. אבל המציע היה רמאי. הוא פנה אל צורך נחושת והזמין אצלו מטבעות מזוייפות.

עלו שניהם אל הספינה והחלו להשליך מטבע אחר מטבע. הרמאי השליכן בשאננות מפתיעה, בשלוות נפש מלאה, ואילו חבר, שהיה עשיר יותר, כאב לבו על כל מטבע שזרק משום שהיו אלה מטבעות זהב אמיתיות, ששוות הון עתק!

מובן, שלאחר זמן לא רב הכריז שהוא נכנע...

כך הוא הדבר אצל בני אדם המבטלים זמנם לריק, הם אינם חשים שהם איבדו דבר מה, שזמנם הלך להבל ולריק. בני תורה שתורתם אומנותם זמנם, הוא יקר ובו הם יכולים לרכוש חיי עולם הבא. כדאי שנדע לנצלו כדבעי, כי התורה היא זו שלעתיד לבוא תוכל להציל אך כל זאת בתנאי שידע האדם שתורה שווה חיים. ללא תורה אין ערך לחי האדם וגם חייו אינם חיים. אם כך תהיה תחושתנו ממילא כל רגע ורגע יהיה מנוצל כדבעי. אך מי שאינו מבין את ערכו של לימוד תורה ממילא לא יחוש באיבוד זמנו.

סיפר הגאון רבי יוסף חיים מעשה באדם שהיו לו ארבעה בנים. האחד, אהב לאכול עד בלי די, לזלול מעדנים ולסבוא יינות מבושמים. השני עמל כל העת לכנוס כסף ולאסוף הון. קימץ בהוצאותיו, במאכלו ובלבושיו לצבור פרוטה ולחסוך בגאווה. השלישי אהב לטייל ולראות עולם, ואינו יכול לשבת יומיים במקום אחד. שוטט ממקום למקום, חרש ברגליו הרים וגאיות, יערות ומדבריות, והבן הרביעי חשקה נפשו בתורה, והיה הוגה בה בשקיקה ובשקידה עצומה ולא מש מתוך האוהל.

פעם עלה בדעת אביהם לנסותם ולראות כמה מידת החשק של כל אחד מהם לעסוק בשלו.

קרא לבן הראשון, שכל מעייניו בבטנו ובמעיו, להיוועץ בו מה להכין למחר לסעודה שהוא מבקש לערוך לאורחיו. נקב הבן במאכל פלוני כפתיחה לסעודה, אחר פירט את המנה השניה, השלישית, הרביעית, קינוחי הסעודה, הכל מכל. מסר האב את הרשימה לטבחו ופני הבן צהלו והכין עצמו לסעודה כהלכתה, דשנה וטעימה.

בלילה הלך האב לתלמיד חכם ממכריו, ושיחר פניו שילך עם שחר לבנו ויאמר לו שחלם חלום רע ועליו לישב בתענית כדי לבטלו.

בצהרים קראו אביו לסעודה הגדולה. הודיעו הבן כי נבצר ממנו לבוא כי שרוי הוא בתענית. הראה האב עצמו כמצטער בצערו, אך בליבו אמר אין תאוות אכילתו אצלו כה חזקה, שהרי פחד קל של חלום שחלמו עליו אחרים גבר על תאוותו וביטלה.

עתה פנה לנסות את בנו השני, אוהב הממון. שינה את כתב ידו ושיגר לבנו מכתב ללא חתימה כי חלם עליו חלום רע בחלום ציווהו להודיעו שיתן כופר נפשו ונפשות בני ביתו כך וכך זהובים ויחלקם לעניים. ואם לאו – ידע כי בנפשו הוא.

נבהל הבן למקרא המכתב, רץ אל אביו והראהו, עשה עצמו האב נרעש ואמר "חובה עליך לקים דבר המכתב, לפדות את נפשך ונפשות בני ביתך מני שחת!"

מיהר הבן להפריש ממונו לצדקה וידע האב כי אהבת הכסף של בנו אינה חזקה כל כך, שהרי פחד החלום הפיגה.

פנה לנסות את הבן השלישי, אוהב הטיולים. התחזה כחולה ובאו בניו לבקרו קרא לרופא ושיחדו שיאמר לבניו כי מחלתו מדבקת ועליהם להסתגר בבית אביהם חודש ימים לוודא שלא ידביקו אחרים.

מיהרו האחים וישבו בבית אביהם. נוכח האב לדעת כי גם חשק בנו לטיולים אינו חזק כל כך, שהרי דמיון קל של דברי רופא ביטל את הרגלו ולא שלח אפילו אחרי רופא אחר שיבחן את דברי הרופא הראשון ואולי יבטלם.

עתה נותר לו לנסות את בנו הרביעי, השוקד על תלמודו.

שיחד את רופאו לשים בכוס בנו סם המחליש את הגוף עד מאוד. שתה הבן ונחלש. ומיהר האב לקרוא לאותו רופא אשר אמר את הדברים ששם האב בפניו, כי שקידתו היתרה גרמה את חולשתו ואם חפץ חיים הוא, עליו לנוח חודש ימים ואסור לו להגות בספר. הסכים הבן כדי לא לצער את אביו.

אמר אביו בליבו הנה גם הוא כאחיו.

הלך הבן לביתו וסח לאשתו על חולשתו. אמרה להזעיק את הרופא. סח לה שהרופא כבר בדקו ואמר מה שאמר ומיד נטל ספר והחל ללמוד. חרדה האשה.

אמר לה "שמעי נא, אם אלמד אולי אמות. אם לא אלמד, ודאי אמות, שכן הלימוד הוא כל חיי וכל חיותי ממנו!"

שלחה לומר לחמיה שבעלה מסכן את עצמו. שמח האב היווכח שחשק בנו אמיתי ואמיץ (נחלת אבות).

רק מי שמבין שהתורה היא "הנותנת חיים לעושיה" וקיום התורה הוא המחייה את האדם אז הוא גם יבין שאין ערך לחיים ללא לימוד תורה.

לצערנו, רבים הם האנשים שמסיבות שונות חושבים שאין עוד טעם לחייהם בגלל נפילות כלכליות או עקב בעיות רפואיות, רק אדם היודע מה הכוח העצום שיש בתורה מבין כי התורה היא היא טעם החיים וללא התורה גם מכה קטנה יכולה להביאו ליאוש, על כן הבה נאמץ את הסיסמא: "תורה היא טעם החיים". (אור דניאל).

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה... והשיג לכם דיש את בציר... ואכלתם לחמכם לשבע וגו' (בחוקותי כו, ג-ו)

תנאי הקב"ה לברכה שתהיו עמלים בתורה. (רש"י)

פרשת בחוקותי פותחת במילה "אם" שהיא לשון תנאי והקב"ה מבטיח שאם נקיים את חוקי התורה ואת מצוותיו נשמור, וכוונתו לשמירת החוקים שעפ"י דברי רש"י הוא עמל התורה, אז נזכה לקבל גשם בעתו, מזון, שלום וכו'.

אך עלינו להבין כי הדברים קשורים אחד לשני. אם ראה שאין גשם משמע יש פגם בקיום חוקות התורה, ואם יש קושי בפרנסה או אין שלום, עלינו להבין שאין אנו עמלים בתורה כפי שצריך!

אל לנו לחפש את הסיבה ב"חום הלוהט" כאשר היבול דל ובוודאי לא לקשור זאת בתופעות טבע, ואם ח"ו לא ננצח במלחמות אל לנו לתלות זאת במטוסים וטנקים חדישים שרכש האויב.

התורה מדגישה לנו אם יש תנאי כיצד לקבל את השפע והביטחון מהקב"ה, ואם אתה לא עומד בתנאי ממילא גם הקב"ה לא ימלא את מבוקשך. אך, לצערנו, לא תמיד האדם מבין את הקשר בין הדברים, בדרך כלל האדם תולה זאת בנסיבות המקרה.

היטיב להמחיש זאת הגר"י גלינסקי שליט"א שהוזמן להרצאה בקיבוץ לא דתי ואת דבריו פתח

במעשה שהיה במשלחת של בדואים בני אחד הישובים המרוחקים בנגב, אשר הגיעה לביקור רשמי בכרך תל-אביב.

הם סיירו במשך היום במקומות שונים בעיר ולסיום הביקור הוזמנו לארוחת ערב בבנין העירייה. במהלך הסעודה פנה נציג העירייה אל האורחים ואמר להם "ברצוננו להעניק לכם שי למזכרת. אם ראיתם במשך היום דבר מסוים היכול לשפר את איכות החיים במקום מגוריכם, אימרו לנו מהו ונשתדל לתת לכם אותו".

פה אחד השיבו האורחים: "כן, ישנו דבר שאנו חפצים בו מאוד. דעו לכם שביישובנו הדל אין באר מים, ואנו נאלצים להביא בכל יום פחי מים מרחוק. את הפחים אנו נושאים על גבי חמורים והטירחה רבה מאוד. והנה כאן בעיר ראינו שבכל בית ישנו ברז והמים מגיעים לכל מקום בנקל. נהיה אסירי תודה אם תואילו להעניק לנו ארבעים ברזים, כמספר המאהלים שביישובנו. דבר זה ישנה במידה רבה את אורח חיינו ויהווה הקלה עצומה לכל אחד ואחד מאיתנו".

מיד ניתנה ההוראה למלא את מבוקשם, ותוך זמן קצר הובאו לבניין העירייה ארבעים ברזים חדשים ארוזים בחבילה גדולה. האורים ישמחו מאוד במתנה שניתנה להם, וחיש מהר יצאו לדרכם כדי להתקין את הברזים באוהליהם. מה רבה הייתה אכזבתם בראותם שבברזים שהותקנו לא זרמו המים.

מיד הזעיקו שרברב מהעיר הגדולה כדי שיבוא לבדוק מדוע אין מים בברזים. כאשר הגיע השרברב וראה את הברזים המותקנים בכל אוהל, פרץ בצחוק רם ואמר "כיצד העליתם בדעתכם שיצאו מים מתוך הברזים? הרי לא הברז נותן את המים. הברז אינו אלא קצהו של צינור ארוך המתחבר בצידו השני למשאבה השואבת את המים מן הבאר. והנה אתם לא התחברתם כלל אל הבאר, רק נעצתם את הברז בקיר וכיצד סברתם שהברז יושיעכם?!"

המשיך הרב ואמר לשומעיו "כל מי שסבור שלימוד תורה יכול להיחשב כחוויה נעימה שאינה מחייבת הליכה לאורה, אינו אלא טועה! חובתנו להיות קשורים למעיין התורה שהוא מקור החיים. והנה, לצערנו, רבים מאיתנו עזבו את התורה שהיא מקור מים חיים והלכו לחצוב להם בורות נשברים, כמו שנאמר "כי שתיים רעות עשה עמי אותי ועזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים" (ירמיהו ב).

אכן כך!

אנו דומים בדיוק לאותם בדואים אם ואין אנו מקשרים בין האירועים השונים. כאשר יש פיגוע מחבלים, האם אנו תולים זאת בחוסר עמל בתורה או בזילזול במצוות? אנו בדר"כ מיד תולים את האשמה בראש הממשלה, בשלטון, שאין אנו יודעים להגיב כראוי, שלא הייתה עירנות מספקת במקום ואם...ואם...וכו''.

כדאי שנבין, שיש קשר בין הברז למשאבה, למעיין, רק צריך למצוא את הצינור המקשר. וחשוב שנתעורר מתרדמתנו ונבין כי אנחנו אשמים ומה היא "תרופת הפלא"? עמל התורה! (אור דניאל).

אל תאחר את המועד שתהיה עמלים בתורה (רש"י)

לימוד התורה וקביעת עיתים לתורה – זו אחת השאלות הראשונות שישאלו את האדם בבי"ד של מעלה.

רבים הם הטועים הטוענים כי עתה טרודים הם בעול הפרנסה, הילדים, הצרות, ואין זה השעה לעסוק בתורה. וסיבות רבות ו"הגיוניות" להם.

יש החושבים כי בגיל מבוגר אז יהיה להם פנאי לקיים את מצוות תלמוד תורה.

אך, לצערנו, הניסיון מוכיח שטרדות האדם אינן פוסקות, וכאשר מגיע האדם לגיל מבוגר מגיעות להן צרות חדשות, ולא רק זאת. מי יכול להבטיח לאדם כי יגיע בכלל לגיל מבוגר? ואם בכל זאת רק אז יחל בלימודו, יתכן כי כל התיקון שיעשה על הזמן שחלף יהיה מאוחר מדי, ולא יספיק לו לכפר על כל עוונותיו.

המשיל זאת באופן נפלא הרב חננאל הכהן שליט''א בשם הגאון הרב ראובן קלרנשטיין שליט''א:

מעשה בעני אחד, שהיה לבושו קרוע ומכנסיו היו נקבים נקבים, חלולים חלולים, יום אחד החליט לרכוש זוג מכנסיים חדשים.

ניגש לצרכניית הלבשה ושאל את המוכר, "כמה עולה זוג מכנסיים פשוט?"

השיב לו המוכר: "שמונים ₪".

העני אמר למוכר כי הוא מצטער, בשבילו זה מחיר יקר ואין לו סכום כזה להוציא...

המוכר ענה לו ''וכי חשבת שכאן מחלקים חינם?"

העני יצא מהחנות בבושת פנים וישב לנוח בספסל הראשון שמצא בדרכו כדי לנוח ולהפיג יגונו. והנה פגש אותו חברו משכבר הימים וראה שפניו נפולות, פנה אליו ושאלו "ידידי העני! מדוע פניך נפולות? הלא החכם מכל האדם שלמה המלך ע"ה, אמר "דאגה בלב איש ישיחנה" (משלי יב, כה).

העני השיב לו שאינו צריך לספר לו כלום כי הלא הלבוש מעיד עליו כמאה עדים מה מפריע לו. "איך אוכל להתהלך בחוץ עם לבוש שכזה?"

ידידו אמר לו "אל דאגה, ברוך ה' שזכיתי לפגוע אותך, והנה שבח לא-ל, אשריהם ישראל! ושלושה סימנים יש באומה זו הרחמנים והבישנין וגומלי חסדים (יבמות עט) והנה יש גמ"ח אחד הלבשה חינם אין כסף, יד ראשונה! כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. הרי לפניך הכתובת".

העני הודה לידיו מאוד לשמע הבשורה הטובה ותיכף אזר כגבר חלציו ורץ לאותה כתובת של הגמ"ח הנזכר. אחר שב"ה מצא מכנס המתאים לו רק שצריך לעשות לו מכפלת, רץ בשמחה וטוב לבב לביתו, ואמר לזכות את אחת מבנותיו במצוות כיבוד הורים שתתפור לו מכפלת גאה.

האב קרא לבתו הגדולה חנה, בתי היקרה, ב"ה רכשתי מכנסיים חדשים, האם תוכלי לתפור לי מכפלת נאה, שאוכל ללובשו כראוי?"

הבת ענתה לאביה "הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא יקר, המורה שתחיה העמיסה עלינו שיעורי בית לרוב ושפע מבחנים וזה גורם לי עייפות גדולה. רק אתחזק מעט ובע"ה אתפור לך את המכפלת, אבל הנה אחותי הקטנה טובה שמה וטובים מעשיה, אולי היא תוכל לתפור את המכפלת".

פנה האב לבתו טובה אך היא ענתה ''הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא יקר! אתמול שמרתי על ילדים שהלכו הוריהם לחתונה והבטיחו לי שיחזרו באחת עשרה בלילה, וחזרו אחרי אחת בלילה, ואם כן אתה מבין, כמה אני עייפה. רק אתחזק מעט ובע"ה אתפור לך את המכפלת. אבל הנה אחותי היקרה יפה שמה ויפים מעשיה, אולי היא תוכל לתפור את המכפלת".

פנה האב לבתו יפה והיא מיד ענתה ''הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא היקר! אמא שתחיה העבידה אותי בפרך ונתנה לי לשטוף את כל הכלים שבמטבח...רק אלך מעט לנוח ותיכף אתפור לך מכפלת".

האבא שראה כי כל בנותיו "עסוקות" אמר "מן השמים ירחמו..." וקיפל את המכנסיים.

בלילה כשהלכו בנותיו לישון, בא שר השינה לבת הגדולה ואמר לה "חנה! רבותינו אמרו נאה דורש ונאה מקיים (חגיגה יד) ואיך את יכולה ללכת לישון כשאבא מבקש רק לתפור מכפלת ואת אומרת לו "כיבוד הורים זה מדאורייתא" ואת אינך מקיימת?!..."

תיכף קמה חנה מהמיטה, נטלה ידיה והחל לגזור מהמכנסיים ולתפור את המכפלת, והכל בחשיכה כדי "לגנוב" לאחיותיה את המצווה...ולעשות הפתעה לאביה....

שר השינה כמובן הגיע גם אל הבת השניה טובה ונתן לה מוסר, ואף היא קמה, נטלה ידיה והחלה לגזור מהמכנסיים ולתפור את המכפלת והכל בחשיכה...ולעשות הפתעה לאביה...

שר השינה כמובן הגיע גם אל הבת השלישית יפה ונתן לה מוסר וכמובן שגם היא קמה ועשתה הפתעה לאביה...

למחרת כשהאבא קם ממיטתו רצה ללבוש את המכנסיים "החדש" ראה שנתקצרו מדי...

זהו המשל, והנמשל הוא שיהודי זה בהיותו בגיל צעיר לא הקפיד על שמירת תורה ומצוות וכמובן שלא הקפיד על לימוד תורה ותמיד כאשר ניקרו בפניו הזדמנויות רבות לשוב לבורא עולם תמיד דחה את הפונים בטענה "בע''ה אני רק אתפנה מהדאגות, אמצא לי את הזמן לקיים מצוות ואף ללמוד תורה".

אך, כידוע, הצרות הפוקדות את האדם אינן פוסקות הן רק מתחלפות וצרה רודפת צרה, וכאשר האדם מחטט לבסוף לשוב בתשובה מתברר לו שאפשרויותיו מוגבלות, דאגות חדשות ניקרות בדרכו והנה פתאום מתברר לו שחייו עוד מעט נגמרים.

כל בר דעת יודע שהמאחר את הרכבת נשאר בתחנה. אם תפספס את רכבת החיים – לא תוכל לעולם להגיע ליעד. (אור דניאל).

קבעת עיתים לתורה? שתהיו עמלים בתורה. (רש"י).

בגמרא (שבת לא), איתא, אמר רבא בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו קבעת עיתים לתורה? ובגמרא (סנהדרין ז) מבואר שבשאלה זו נפתח דינו של האדם בשמים. וכמה עגום יהיה מצבנו אם כבר בשאלה הראשונה נענה לקב"ה תשובה שלילית. הרי שם לא נוכל לתרץ את עצמנו שלא היה לנו זמן וכד', כי בורא העולם מכיר אותנו היטב היטב, וכשהוא ישאל את האדם מדוע היה לו זמן לאכול ולטייל ולקרוא עיתונים ולשמוע חדשות, ודווקא לקבוע עיתים לתורה לא מצא לזה זמן, הרי הבושה תהיה כ"כ גדולה עד שזה בלבד יספיק בתור עונש ח"ו.

ביאור נפלא אמר הרב יוסף טולידאנו שליט"א על הפסוק בשיר השירים "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה, אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" וביאר את הדברים בצורה נפלאה עד מאוד.

"אחות לנו קטנה" הכוונה לתורה הקדושה, שהיא אחותנו הקטנה, וכמו שאמר שלמה במשלי (ז, ד) "אמור לחכמה אחותי את".

"ושדיים אין לה" פירוש היא רוצה להניק, ולצערנו מעט מאוד אנשים רוצים ללמוד תורה ולינוק ממנה, והיא מונחת עלובה בקרן זוית.

"מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" מה נענה ביום הדין בשעה שהקב"ה יתבע את עלבונה וישאל למה לא קבענו עיתים לתורה.

"אם חומה היא" ואומר שלמה המלך עצה טובה, שאם תתייחס לתורה כמו שבונים חומה, לבנה ועוד לבנה ועד לבנה, ו"ככה בונים חומה", וככה בלימוד התורה בקביעות, יום ועוד יום ועוד יום, אזי "נבנה עליה טירת כסף" יהיה לנו בעוה"ב היכולות גבוהים של שפע רוחני אדיר. אבל

"אם דלת היא" שאם אדם מתייחס לתורה כמו דלת, שפעם פתוחה ופעם סגורה, כך הוא פעם בא ופעם לא בא, אזי "נצור עליה לוח ארז" תכה לנו בעוה"ב חתיכת דלת שתולעים אוכלים אותה...

והדברים מדברים בעד עצמם! צריך לדעת, שרק ע"י לימוד התורה הקדושה היהודי מובדל מהגוי, כי כולם אוכלים ושותים ומתחתנים ומולידים ובסוף מתים. ואם יגיד אדם "אני מתפלל ג' פעמים ביום וזה מספיק לי" על זה כותב בעל "שבט מוסר" זצ"ל, שיענו לו בשמים שמוסלמי יותר טוב ממנו כי הוא מתפלל חמש תפילות ביום...אם כן, עלינו לזכור מה עיקר ומה טפל ומדוע הגענו בכלל לעולם הזה.

הסבא מקלם ז"ל היה רגיל לומר, שכל ההצלחות המובטחות להולך בדרך התורה נאמרו בתנאי שיהיה סבלן ולא ידחוק את השעה לרדת באמצעי מהדרך הסלולה כדי לקצר דרך חצרות ושבילים צדדיים. צריכים לזכור שר' עקיבא לא זכה למה שזכה עד שלמד עשרים וארבע שנים ברציפות. על האדם להכיר תמיד את האושר הגדול שנפל בחלקו בזה שאוחז בעמל התורה, וסוף הכבוד לבוא מאליו.

אנו חיים כיום באווירה העכורה הנובעת מההשכלה של "הוי יהודי בביתך ואדם בצאתך". כאילו נעשים "אדם" ע"י דברים בטלים ולהיטות אחרי תענוגי העולם, ושהתורה מפריעה לו להשגת תואר זה. אולם השכלה כזאת אינה אלא סכלות משום שדווקא ע"י תורה נקראים אדם.

על כן החכם עיניו בראשו יעסוק בתורה ויגלה בה עולם ומלואו.

קניין התורה הוא רק ע"י עמל ויגיעה ובלא זאת אי אפשר לקנות את התורה.

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ב) כותב "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה".

אמנם נאמר במסכת אבות "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אך השאלה היא איזה חלק.

בספר "אמרי יחזקאל" ישנו על כך משל נאה: לעיתים אנו רואים אדם זר שמרגיש רעב, ונכנס לאולם שמחות לאכול ללא כל הזמנה. אמנם בכל מהלך האירוע הוא אוכל, אך הוא לא נהנה הנאה מושלמת מהאוכל, משום שתמיד מלווה אותו הרגשה לא נעימה "אני אוכל לחם של חסד, אני יודע שאני לא שייך לכאן ואולי עוד מעט ויזרקו אותי, זמן קצר בלבד, אני יכול להנות מהאוכל".

כל הזמן הוא יושב באי נוחות על הכסא, מתנדנד מצד אל צד ומדי פעם הוא גם "פוזל" עם העינים אחורה לראות אם מסתכלים עליו בעלי השמחה...

ואולם, יש אדם מסוג אחר לגמרי. הוא נכנס לאולם החתונה עם "ראש מורם" למעלה וכל כולו שמח ובטוח בעצמו. ומדוע?

מפני שהוא הוזמן לחתונה על פי דין! הוא גם הביא עמו מתנה יקרת ערך, ועוד זרק למלצרים "טיפ" מן הצד, הוא אוכל בהנאה מושלמת בשמחה, ונהנה מכל רגע באירוע ובעל השמחה חפץ ביקרו.

הנמשל אותה הרגשה בדיוק נרגיש אנו באולם התענוגים הנצחי של העוה"ב. הקב"ה ברא בשבילנו את גן העדן והבטיח לנו (סנהדרין צ), שלכל ישראל מובטח חלק בעוה"ב. רק מה? אחד ירגיש שם הרגשה אחרת, ישנם אנשים שמרוב בושה יסתירו את עצמם בקרן זוית, ויאכלו מהצד. הם ירגישו כל הזמן שהם אוכלים לחם של חסד שריחמו עליהם, והכניסו אותם לתוך אולם המעדנים רק כדי להשקיט את רעבונם. מרוב בושה הם לא ירגישו כלל מה הם בולעים. תמיד תלווה אותם ההרגשה שהם מסכנים ותלויים בחסדי השני ומי יודע מה הזמן הקצוב להם שם...

אנו שטרחנו ועבדו קשה בקיום המצוות, אזי בוא נבוא לעוה"ב עם ראש מורם למעלה! מגיע לנו! נתבע את חלקנו בשכר בפה מלא! ולא נרגיש כלל, שמישהו "מרחם" עלינו פה, ואז הנאתנו תהיה מושלמת!

על כן אל לנו ללכת שלווים ושאננים, בל נהיה בטוחים כי כל ישראל יקבלו את אותו חלק בעוה"ב.

כדי לשבת במקום מבטחים עם קדושי עליון, עלינו להכין צידה לדרך.

אחיו של רבי חיים זוננפלד זצ"ל כתב לו שאינו רואה כל כך טעם בלימוד התורה, כיוון שבלאו הכי לא יצמח ממנו גדול בישראל. ר' חיים ענה לו כך:

מימינו לא ראינו חנוני שסגר את חנותו בטענה ש"ממילא לא אהיה רוטשילד" בעל חנות מבין שבכל דקה הוא מרוויח משהו, ולכן הוא מתאמץ ומשתדל בכל כוחו. זה פותח מוקדם בבוקר, וזה נשאר בערב עוד כמה דקות הכל מתאמצים לצרף פרוטה לפרוטה, ולהרוויח ככל שרק עולה בידם. ואם כך הוא בגשמיות, הרי שלפחות כך צריך להיות עסק התורה מי שמבין את ערכה העצום של כל מילה, של כל דקה לא יפסיק מללמוד, גם אם לא יהיה "רוטשילד" בתורת ה'. (אור דניאל).




דווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-18/5/2011 21:31 לינק ישיר 

אם בחקתי תלכו (חוקותי, כו-ג)

יש לומר כי בכונה כינה הכתוב את עמל התורה בלשון חוקה "אם בחוקותי תלכו" שכשם שכתב מתקיים לעולם רק כשחוקקים בסלע, כך דברי התורה צריכים להיות חקוקים בלבו של האדם שלא ישכח אותם לעולם (הגר"ח קופשיץ מראש ישיבת פורת יוסף העתיקה).

ועוד אפשר לבאר על פי המשנה שאומרת (אבות ו, ו) בארבעים ושמונה דברים התורה נקנית, ובלעדי התנאים האלו לא יוכל שום אדם לקנות את התורה. ושמא יבוא אדם ויאמר: חלק מקניני התורה אני מבין כיצד הם מתקשרים, כגון "בשמיעת האוזן" שצריך הלומד תורה להשמיע לאזניו את מה שמוציא מפיו כי בכך יותר קל להבין ולזכור את התורה וכו', אבל יש תנאים שלא מובנים כגון "במיעוט תענוג", וכי מה יש אם אני ארבה בתענוגים וגם אלמד תורה? וכן מה הקשר בין "השמח בחלקו" ללימוד התורה? וכו'. לכן התורה כתבה "אם בחוקותי תלכו" לומר שהתנאים בלימוד התורה הינם כחוק ואל תהרהר אחרי רבותינו, וזאת משום שבכדי לקלוט את התורה שהיא רוחנית יש לוותר על הגשמיות שרוחניות וגשמיות סותרים זה לזה ואכן רבותינו הגדולים בארו כיצד מתקשרים הדברים כי התנאים הללו מכינים את האדם להיות כבית קיבול לתורה הקדושה.

וכבר בתחילת הפרשה אנו זוכים לברכות גדולות ויסודיות, לעצם קיום הבריאה בזכות עמל התורה, וככל שנרבה בעמל תורה לא נגמור, כי התורה היא כים שאין לו סוף וככל שיהיה רבוי ועוצמה בעסק התורה הברכה תהיה מצויה יותר. ואמרו בתלמוד (עירובין כא) על הפסוק בשיר השירים "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" מי שמשחיר פניו על התורה כלומר שמענה את עצמו על דבר תורה עד כדי כך שפניו משתנות להיות שחורים כעורב יש בכוחו לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות (מהרש"א שם).

ופעם שאל אחד התלמידים את רבי חיים שמואלביץ זצ"ל כיצד מגיעים לדעת את כל הש"ס? אמר לו: לדעת ש"ס אתה צריך? להיות חולה על הש"ס אתה צריך! (מח ולב עמ' יז) וכל זאת מרוב האהבה לתורה שהיתה לגר"ח שמואלביץ וכמו שאמר שלמה המלך (שיר השירים) "כי חולת אהבה אני" (לבוש יוסף).

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמורו (בחוקותי, כו-ג)

התורה היא דמוקרטית יש בה את זכות הבחירה שנאמר "אם בחוקותי תלכו" אם מלשון לא חובה כלומר בחרת בטוב ברחת בחיים שנאמר "נתתי גישמכם בעיתם וכו'" בחרת ברע בחרת במוות וכו'", הבחירה בידנו.

ואכלתם לחמכם לשובע (חוקותי כו)

הלחם יהיה כל כך טוב וטעים שתוכלו לאכול אותו אפילו בהיותכם שבעים (הרב חידא ז"ל נחל קדומים) כידוע שזו ברכה גדולה כמו שבקש יעקב אבינו עליו השלום לחם לאכול ובגד ללבוש, וצריך זכות לאדם שיהיה בריא ויאכל לתאבון, דבר אחר ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, הכונה היא מפני רוב השובע שיהיה בארץ לא יצטרכו ללכת נע ונד בארץ אחרת לבקש פרנסה.

ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו (חוקותי כו-י)

כלומר שכל מה שתוכלו יהיה מבחינת יין, כשם שיין כמה שהוא יותר ישן הוא משובח וטוב, כך יהיו מזנותיכם ככל שיתישנו יהיו יותר משובחים מהמזונות החדשים שנאמר: "ישן מפני חדש תוציאו".

ונתתי משכני בתוככם ולא תיגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם אני ה'...ואולך אתכם קוממיות (בחוקותי כו-יא-יג)

ונתתי מישכני: זה בית המקדש והתהלכתי בתוככם מפרש רש"י אטייל אתכם בגן עדן כאחד ולא תיזדעזעו ממני שנהיה כאחד שנאמר קודשא ברוך הוא ישראל ואוריתא חד היא.

ואולך אתכם קוממיות: מפרש רש"י ואולך אתכם בקומה זקופה.

אך חז"ל אומרים: שכל זה בתנאי שיעשו מרצונם. אבל אם לא יעשו תשובה, אזי די לו להקב"ה שעומד באבלו כל הימים, ודי לישראל צער הגלות. אם כן, מה יעשה הקב"ה כדי לגאול אותם?

אלא מעמיד להם הקב"ה מלך קשה, שגזרותיו קשות כהמן – שביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל, אנשים נשים, טף ונערים ביום אחד, וישראל עושים תשובה בעל כרחן – ומחזירן למוטב – ומיד נגאלין.. (סנהדרין צז).

ואם עד אלה לא תישמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם: ושברתי את גאון עוזכם... (שם כו-יא-יט)

אם אחרי כל העונשים שנאמרו בפסוקים (שם כו-יד-יז) לא תישמעו אז ויספתי ליסרה אתכם עוד שבע פורענויות שהפורענות הראשנה "ושברתי את גאון עוזכם" זהו בית המקדש וזה מה שנאמר (ביחזקאל כד) "הנני מחלל את קדשי את גאון עוזכם".




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-18/5/2011 21:35 לינק ישיר 

אין עוד מלבדו - לפרשת בחוקותי

בסיום פרשת התוכחה נאמר[1]:

אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה.

דרשו על כך חז"ל בספרא:

אלה החוקים והמשפטים והתורות. החוקים אילו המדרשות. והמשפטים אילו הדינים. והתורות מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר"ע וכי שתי תורות היו להם לישראל והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל. זאת תורת העולה. זאת תורת המנחה. זאת תורת האשם. זאת תורת זבח השלמים. זאת התורה אדם כי ימות באהל.

הרב קוק זצ"ל באגרותיו הבין שישנה כאן מחלוקת תנאים[2]:

תורתו של רבי עקיבא מקושרת בקשרי הכתרים של האותיות, ופליג על תנא קמא דספרא דאמר תורה שבעל ותורה שבעל פה הן שתי תורות, כ"א הכל תורה אחת.

כלומר - תנא קמא בספרא מבין שישנן שתי תורות, ור' עקיבא מבין שישנה תורה אחת.

ננסה להבין מעט מדברי חז"ל אלה.
מה פירוש הדבר שישנן שתי תורות? הרי צודק, לכאורה, ר' עקיבא כי אם נאמר שאין תורה אחת בלבד, ניתן לחלק את התורה להרבה תורות, כל מצוה ומצוה לפי עניינה, ומדוע אמרו חכמים כי ישנן שתי תורות?
נראה, כי שתי התורות אינן רק שני ספרים שונים. מציאותן של שתי תורות לישראל מלמדת כי ישנם שני מקורות שמהם אנו מקבלים את דבר ה'.
תורה שבכתב ניתנה לישראל מאת ה', ותורה שבעל פה צומחת ומתפתחת מתוך המפגש עם העולם.
כשם שאנו מסתכלים בתורה ומנסים להבין מתוכה את רצונו של ה' מאיתנו, כך עלינו להתבונן בבריאה ובברואים ולדלות מתוכם את דבר ה' הבוקע ועולה מתוך המציאות.
דוגמא לכך ניתן למצוא בביטוי המופיע מספר פעמים בגמרא: "סברא היא, למה לי קרא". דבר שמובן בהגיון בריא לכל אדם, הרי ברור שזהו רצונו של ה', ואין צורך בפסוק כדי לומר זאת.
אחד הדינים המרכזיים ביותר בדיני ממונות, "המוציא מחבירו עליו הראיה", נלמד מסברא: "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא"[3] ובתרגום לשפה מדוברת - "כואב לך? לך לרופא!". משפט זה אין מקורו בבית המדרש, אלא בשוק, באנשים הפשוטים. זוהי דוגמא לכך שצורת חשיבה שמקורה בעולם, גם היא "תורה", גם היא מבטאת את דבר ה'. זוהי דוגמא לתורה שבעל פה.
שתי התורות שניתנו לישראל פירושן שעלינו להתבונן ולהעמיק בדברי התורה המסורה לנו מדור לדור, ויחד עם זאת עלינו להתבונן בעולם, בצורת החשיבה המקובלת בכל דור, בערכים הפשוטים וברורים לכל אחד בכל דור, ולנסות להבין מתוך כך את רצונו של ה' מאיתנו בדור.
זוהי דעת תנא קמא, האומר כי "שתי תורות ניתנו להם לישראל".
ר' עקיבא לעומת זאת, סובר שהכל תורה אחת. גם דברים שנראה כאילו באו מן העולם, מדברי חכמים שהתחדשו בדור מן הדורות, רמוזים וגנוזים בכתרי האותיות של התורה, ומקורם הוא בתורה שבכתב. לא יתכן שיהיה דבר מחוץ לתורה שבכתב, אלא כל הדברים שאנו למדים, מחדשים ומקיימים, כולם באו מדבר ה' אלינו, כולם מקורם בעולם עליון מאיתנו ולא בעולמנו זה[4].
אף כי נראה שלפנינו מחלוקת, ניתן לומר כי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", וכל דעה מדברת במישור אחר של העולמות הרוחניים.

להבנת הדברים נביא מדברי הרב קוק זצ"ל ביחס למחלוקת שניסרה בעולם היהדות עם התעוררות תנועת החסידות[5].
יש האומרים, כי הבריאה נפרדת מן הבורא, ועומדת לעצמה, והחיבור ביניהם מתבטא בכך שהבריאה מקבלת את חיותה מן הבורא.
מנגד, יש האומרים, כפי שמובא בספרי החסידות, ש"אין עוד מלבדו", והכל הוא אלוקות. מה שנראה לנו כבריאה, כדבר נפרד מן הבורא, הוא רק מצד השגתנו המצומצמת והקטנה, אך מצד האמת אין דבר חוץ מן הבורא בעולם.
שוב, לפנינו מחלוקת, אך הרב, תוך ניתוח התרומה של כל שיטה לעולם התורה, מראה דרך כיצד ניתן לקיים את שתי השיטות[6]:

המחשבה בענין האלוהות, בשני הצדדים שלה, דהיינו הצד האחד, בצורה המדברת על דבר הבורא והבריאה מכל אחד בפני עצמו כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא, והצד השני שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלהים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, ואלהים הוא דוקא הכל, ולא חלק מצד שהוא חלק - המחשבה הזאת פועלת, בכל צד מצדיה, פעולה מיוחדת על רוח האדם.
ההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים. אמנם השירה ומשאות הנפש באים מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאלהים, ומלאת כבוד אלהים בכל. המוסר, הוא ענף מורכב מהגיון ושירה במיזוג נכון. כשיחסר ממנו כח אחד, לא יוכל לעמוד. על כן, כאשר על פי ההדרכה של המחשבה הראשונה, של החילוק שבין המחשבה על דבר האלהים ועל דבר העולם, מתגלה התאר של צדקת אלהים, של גודל המוסר המופיע לנו על פי המחשבה ביחש אל האלהים, והמוסר הזה מתמלא בחוקיו בהגיון וחשבון, כשאחר כך באה המחשבה השניה על דבר האלוהות, שצדקתו והדרת המוסר המתמלא מזכרונו כבר נקבע יפה בנשמה, מתגברת השירה על ידי ההצטיירות העליונה, המלהיבה,של אין עוד מלבדו, ומוסיפה היא פרי ברכה גם להמוסר.
אבל אם בראשית המחשבה, לא תסתמן כי אם מצידה האחד של אין עוד מלבדו, לא היה שום מקום לשום ציור מוסרי ביחש האלוהות לפעול עלינו. אין אנו יכולים להכיר ערך מוסרי ביחש לעצם אחד מצידו לעצמו, כי אם ביחש מאחד לאחרים. אף על פי שהרוממות הזאת של המחשבה, היא מתעלה על כל החזיון של ערך המוסר כולו, כמו שהיא מתעלה על כל המחשבות והגבולים, מכל מקום האדם איננו יכול לתפוש מחשבה רוממה מערכו המוגבל בכל מלוא הודה, וערכי המוסר לעולם נדרשים שיהיו ניעורים וחוזרים וניעורים בכל הליכות החיים, עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה. אלא שגם בהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל גם כן רוח האדם לשקוע, ועל ידי השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות.
על כן אין תרופה אחרת כי אם לסדר את הרעיון באופן כזה, שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה, ולא יגלו לעולם כי אם הראשונה בתור לבוש לשניה, העליונה ממנה...

התרופה שמציע הרב כדי לקיים את שתי השיטות היא: "שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה".
הגוף מלביש את הנשמה, והנשמה מופיעה בעולם בתוך הגוף. אנו נפגשים עם הגוף, ועוסקים בכלי הגוף, אך יחד עם זאת אנו יודעים כי הוא לבוש לנשמה אלוקית רוחנית, וידיעה זו משפיעה עלינו ביחסינו עם האדם, המופיע לפנינו בגוף. הלבוש הוא הצורה בה אנו נתקלים בהבנת האלוקות, ודרכה אנו יודעים כי קיימת הבנה פנימית ועמוקה יותר, שאיננה מופיעה בגלוי בעולם המעשה.
בעולמנו שלנו אנו מבינים כי הבריאה נפרדת מן הבורא ועומדת לעצמה, וכך אנו חיים ומקיימים מצוות ועוסקים במוסר תוך מלחמה ברע שקיים בתוכנו, ומחזקים את הטוב שבעולם. עם זאת, אנו יודעים שבעומקם של דברים, בהתבוננות על הדברים בעולמות עליונים - הכל אלוקות, ואין כלל רע בעולם. ידיעה זו איננה מופיעה בגלוי בעולם, שכן היא עלולה למנוע את תיקון המידות והמלחמה ברע, אך היא קיימת בנסתר ומשפיעה את השפעתה על התרוממות הנפש והתעלותו של האדם מתוך העולם הזה, מתוך ההבנה שגם בו יש תוכן אלוקי.
כך גם בענין שתי התורות. בעולמנו שלנו אנו יודעים כי קיימות שתי תורות. גם העולם הוא מקור העומד לעצמו וניתן ללמוד ממנו את דבר ה'. עם זאת, דעה זו מלבישה את הדעה הפנימית והעליונה יותר, הרואה את הדברים כפי שהם בעולמות העליונים. שם באמת הכל בא ממקור אלוקי, ואין יכולת לדבר על מקור נביעה אחר לדבר ה'.יחד עם התבוננתנו בעולם, וחיפושנו אחר דבר ה' הנובע מן הבריאה, אנו יודעים כי צורת הסתכלות זו היא לבוש להבנה פנימית עמוקה יותר, הרואה בַּכֹּל תורה שבכתב, ועומדת ומכרזת "אין עוד מלבדו".


[1] ויקרא כ"ו, מ"ו.
[2] ח"ב אגרת תרפ"ט.
[3] בבא קמא מ"ו ע"ב.
[4] עיין בתיקוני זוהר (תיקון י"ט דף ל"ח ע"א) שדרשו חז"ל "מים עליונים אורייתא דבכתב, מים תחתונים אורייתא דבע"פ", ובתיקון מ' (דף פ' ע"ב) אמור בישטת ר' עקיבא האומר: "כשתגיע למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים" - "...ולית הפרשה בין מים דכולא יחודא חדא דאלין אנון מסטרא דאילנא דחיי דאיתמר ביה "ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם", אבל אילנא דעץ הדעת טוב ורע אינו בפירודא".
[5] אף כי הרב לא מדבר במפורש על החסידות וההתנגדות, נראה שכלפי תנועות אלו מכוונים דבריו של הרב.
[6] שמונה קבצים, קובץ א', ס"ה.




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-18/5/2011 21:37 לינק ישיר 

וכשלו איש באחיו...

"והנשארים בכם, והבאתי מורך בלבבם, ורדף אותם קול עלה נידף, ונסו מנוסת חרב, ונפלו ואין רודף. וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין, ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם. ואבדתם בגויים, ואכלה אתכם ארץ אויביכם".
בדברים אלו מתאר בפנינו ריבונו של עולם את מצבו המנטלי הקשה של העם הנמצא בגלות.
"והנשארים בכם, והבאתי מורך בלבבם, ורדף אותם קול עלה נידף". מארת הגלות מושלת על הנפש. הפחד שולט באדם, לא רק בתור תגובה טבעית לסכנות ממשיות, אלא כתגובה בלתי טבעית לסכנות דמיוניות. קולו של עלה הנוקש ברוח נדמה כקולו של צבא אדיר, הדמיון מתאר סכנות רחוקות כקרובות, וכתוצאה מכך מתרחשת מנוסה רבתי מפני רודף שאינו קיים במציאות. "ונסו מנוסת חרב, ונפלו ואין רודף".


חלום הבלהות, המדמה סכנות נוראות ללא בסיס מוצק במציאות, מקרין פנימה, אל היחסים הפנימיים בתוך העם. שונה היא הסכנה המדומה מן הסכנה האמיתית. אל מול אויב אמיתי מתלכד העם כולו להילחם שכם אחד. ברור מיהו האויב, וניתן לברר מהיכן הוא תוקף, ולהחליט כיצד להשיב מלחמה שערה. אולם מה קורה כאשר הסכנה הקיומית נמצאת בדמיונו של כל אחד ואחד? מה מתרחש כאשר כל אחד רואה את הסכנה במקום אחר, ורואה את מקום המקלט דווקא במקום שבו רואה חברו את הסכנה הקיומית הנוראה ביותר? או אז, מתפלג העם למפלגות מפלגות הפועלות בכיוונים מנוגדים וסותרים, כאשר כל אחת מהן מכשילה את מאמציה של השנייה להימלט מן הסכנה שהיא רואה בעיניה. "וכשלו איש באחיו כמפני חרב". אולם כאמור, "רודף אין", כי הסכנה הקיומית אינה קיימת אלא בדמיונו הקודח של כל אחד ואחד.


אלא שאז נוצרת הסכנה הקיומית האמיתית. "ולא תהיה לכם תקומה מפני אויביכם". מהו כוחו של עם לעמוד בפני אויביו החיצוניים כאשר הוא אוכל את עצמו מבפנים? מהי יכולתו לעמוד קוממיות - בקומה זקופה - בפני מכונת התעמולה של "בעלי דבביכון" - בעלי הדיבור העוין, התוקפים אתכם מעל כל במה תקשורתית?
התוצאה הקשה של תהליך זה לא מאחרת לבוא. "ואבדתם בגויים". לא מדובר כאן על השמדה פיסית, ח"ו, שהרי הובטחנו: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם..."; כי אם על אובדן נפשי ומעמדי. במישור הפנימי - אומר רש"י: "כשתהיו פזורים, תהיו אבודים זה מזה". - כל אחד מכם יגלה אז כי חברו - זה שהיה עמו במחלוקת קיומית - חסר לו, ובעצם, אינו יכול להמשיך להתקיים בלעדיו. ובמישור החיצוני - תהיו 'בלתי רלוונטיים', בבחינת "תעיתי כשה אובד" (הנצי"ב והרש"ר הירש), עד כדי כך ש"אכלה אתכם ארץ אויביכם".


חזות קשה זו לא באה אלא לתאר את מארת הגלות, בה אובדים אנו בגויים וארץ אויבינו אוכלת אותנו. אולם כאשר שבים אנו לארצנו, שונה המצב במהותו. בחיי הגלות אין לנו מטרות לאומיות. כל מגמתנו - אחת היא: לשרוד, עד אשר תבוא עת גאולתנו. במצב אשר כזה, אין אנו פועלים לאורה של מטרה חיובית, ואין אנו פועלים אלא להסיר מעלינו את האיום הנראה או המדומה. כתוצאה מכך, הרגש השולט בחיים הוא הפחד והחשש מפני הסכנות הקיומיות. עם שובנו לארצנו, עם צאתנו מעבדות לחירות - יכולים אנו לפעול לאורו של הייעוד הגדול אשר לשמו נוצרנו; ייעוד אשר אין לו מימוש אלא בעם ריבוני היושב בארצו. וכאשר ישנן מטרות חיוביות נשגבות אשר להגשמתן אנו חותרים - מטרות אשר למענן ראוי להתאמץ ממושכות ולעמוד בקשיים, לסבול ואף ליטול סיכונים - לא הפחד מן הסכנות הוא המוביל את חיינו. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". אז מפעמים בנו רגשות אחרים: תקווה ואמונה, ואף שמחה וחדוות יצירה, אף על פי כן ולמרות הכול. שאיפות גדולות אלה - לא פירוד וניתוק הן יוצרות, כי אם איחוד וחיבור עמוק, גם אם ישנם חילוקי דעות נוקבים על הגדרתן ועל הדרך המובילה אליהן. תחושות מרוממות אלה - לא כעס ושנאה הדדיים הן מעלות, כי אם סבלנות ותחושה של שייכות עמוקה.
על כן מסיימת התורה את פרשת התוכחה בדברי הגאולה המציבים לפנינו את המטרה הגבוהה והנשגבה אשר למענה אנו חיים וקיימים כל ימי עולם: "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לא-להים, אני ה'".




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-18/5/2011 21:41 לינק ישיר 

על חוקת, משפטים ותורות – לפרשת בחוקותי

בתחילת פרשת בחוקותי נמאים שלוש לשונות : "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם"; "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה"; "אלה המצות אשר צוה ד' את משה אל בני ישראל בהר סיני"…מה ההבדל , ומה ניתן ללמוד מכך ?

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם"; "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה"; "אלה המצות אשר צוה ד' את משה אל בני ישראל בהר סיני".
אלו שלושת הלשונות הנמצאים בתחילת פרשת בחקתי, באמצעיתה אחרי פרשת הקללות ובסופה שהיא גם סוף וחתימת ספר ויקרא, ספר הקדושה והטהרה. ונראה שיש לתת טעם לשינויי הלשונות: התחיל בחוקה וסיים במצוה, ובאמצע חוקים ומשפטים ותורות. וכדי להבין קצת את הענין צריך קודם להזכיר את המשמעות של כל המונחים הללו. החוקים שייכים למצות שבין אדם למקום, שאף על פי שיש להם סיבה ואינם שרירותיים חלילה, אין טעמם נגלה בפשטות. המשפטים שייכים לרוב למצות שבין אדם לחבירו ולכאורה יש להרבה ממשפטי התורה מקבילות בנימוסי הגוים והדבר צריך עיון במה שונים משפטי התורה מנימוסי הגוים עד כדי שיהיה שייך בהם בחינת התגלות אלוקית. כשהמילה תורה באה בלשון יחיד היא מתייחסת לכלליות התורה שנתנה בקולות וברקים מן השמים. וכשהיא באה בלשון רבים היא מתייחסת למצות שבין אדם לעצמו, היינו למצות השייכות לעצם האדם כגון כשרות וטהרת המשפחה וכדומה. המילה חוקה שייכת בעיקרה לבחינת חוקות שמים וארץ היינו לחוקתיות הטבע שמשמעותה התמדה בהתנהגות קבועה. וכמו כן ישנן בחינות יסודיות בחיי האדם שדורשות לכתחילה צייתנות ומשמעת הדומה לחוקות הטבע. ולבסוף המצות, שהוא שם כולל לכולן ונגזרת מלשון צו, שעיקרו הוא לשון צוותא. וידוע שתרי"ג המצות מתייחסות לקומתו של האדם, רמ"ח מצות עשה כרמ"ח איבריו ושס"ה מצות לא תעשה כשס"ה גידיו, וכפי הוראת האות מ"ם בתחילת שם הפועל שמתכוון לאמצעי להשגת דבר מה, כגון לשון קר ומקרר שהוא גורם לקור ומשמרו. כמו כן המצות הן מצד אחד גורמות לקשר בין הגוף לנפש, ולכן נקראות מצות מעשיות שהן צריכות את הגוף לביצוען. אבל האחריות לעשייתן היא הנפש, ולשון חטא תמיד מתייחס לנפש שהיא בחינת הרצון שבאדם. וכפי שהמצות מחברות את הגוף ואת הנפש להיות בצוותא, כך הן מחברות בין האדם ובין הבורא ית'.
כאשר יש קיום המצות בקביעות כפי שמובא בתחילת הפרשה, כי אז ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם. ופירש רש"י "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? ת"ל והייתי לכם לאלוקים". והענין כי הגוף מזדעזע מקרבת דבר הנראה כזר לו. הוא מרגיש מאוים ומפחד והפחד מעיר תוקפנות והתנגדות. אבל הנפש השואפת לקרבת אלוקים מרגישה נח ונועם במחיצתו. הפסוק בא ללמדנו כי גם הגוף כמו הנפש יגיע לבחינת הזדככות כזאת שאטייל עמכם וכו'; אבל הקרבה הזאת אינה שוללת את היראה. להיפך, היא מרוממת אותה ואיתה היא מרוממת את האדם הירא אלקים – יראת הרוממות, שהרי כדי להיות ירא מהרוממות צריך להרגיש בה. ומי שאינו מרגיש בה מרוב גסות ליבו הוא הנקרא לץ שמתלוצץ מכל דבר של גדלות הגבוה ממנו. ולכן פתחה הפרשה בהליכה בחוקות ובשמירת המצות שבהן היא גם מסיימת.
המצוות מתחלקות לחוקים משפטים ותורות לפי ענינן אשר הן מקור כל ערך בחיי האדם בתחום הדתי השייך לנשמה, בתחום החברתי השייך לנפש ובתחום האישי שהוא בחינת הרוחניות המחבר ביניהם. ועל זה באה פרשת הערכין העוסקת במתן ערך כספי כביכול לדברים שלא יכול לכתחילה להיות להם ערך כספי, כמו שלכתחילה אין לדברים שבקדושה ענין עם הגשמיות והנה מתברר שההיפך הוא הנכון. דווקא הגשמי החמרי הוא הקרוא אל הקדושה. מטרת התורה היא לאפשר התגלמות האמת במציאות. לכן ירד ד' על הר סיני כדי לתת את התורה, כדגש הפסוק האחרון – סיני היא המילה האחרונה בספר ויקרא. וזהו גם הענין המפורסם שבתחילת פרשת בהר "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני?! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני." לשון רש"י. והשאלה היא שכמובן היה צריך לקשור את גילוי הענין הזה לאיזו מצוה בבחינת הדבר שיצא מן הכלל לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. אבל למה דווקא אותו הדבר הוא המלמד על הכלל? מפני שיש בו בפרטיותו אותה הבחינה הכללית עצמה שצריכה לכלל ויכולה ללמד עליו. השמיטה היא גילוי עומק האמונה של ישראל בד' ועומק ההשגחה של ד' על ישראל וזו גם זו כמו השמיטה שייכת רק בארץ ישראל. ענין שמיטה אצל הר סיני הוא שאף על פי שהכל ניתן מסיני לסיבה הידועה של ההר הנמוך והמדבר, מכל מקום - והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים: סיני שהוא הר האלקים פותח את הדרך המביא אל הר ד' – בירושלים.

 



תוקן על ידי שרית560 ב- 18/05/2011 21:45:20




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-18/5/2011 21:44 לינק ישיר 

תורת (ממלכת) כהנים

"בהקשרים שונים יוצרת התורה ריכוז של קדושה במקום, בזמן ובקבוצת אנשים מצומצמת. אלא שריכוזים אלה עלולים להביא את האדם לידי טעות נוראה, כאילו רק בהם יש קדושה, ולא בהקשרים רחבים יותר..."

בשבת נסיים מחזור נוסף של קריאת ספר ויקרא, המכונה בשם: "תורת כהנים", בשל התמקדותו במצוות ובנושאים הקשורים במקדש ובכהנים משרתי המקדש. מצוות אלו כוללות בעיקר את הלכות הקרבנות, מילוי ידי הכהנים לעבודה במשכן וחנוכת המשכן, הלכות טומאה וטהרה, ובכלל זה עבודת הכהן-הגדול ביום הכיפורים שנועדה, בין היתר, לכפר על עוון טומאת מקדש וקדשיו, הלכות הנובעות מקדושת הכהנים וקדושת הקרבנות, הלכות ערכין והקדשות, תמורה, בכור ומעשר בהמה.
רשימה זו מצדיקה את כיוניו של הספר, ושל מדרש התנאים שעליו, בשם "תורת כהנים". אלא שהרשימה עצמה טומנת את קושייתה בתוכה: מדוע, א"כ, כלולים בספר גם נושאים שאין להם, כך נראה, קשר מיוחד אל המקדש או הכהנים? נראה שהתשובה מונחת בשימוש הייחודי שתורת ה' משתמשת במונח "כהנים", המיוחד בכל מקום לקבוצה נבדלת מתוך העם, כאשר הקב"ה במעמד הר סיני מורה לכל ישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש...".
בהקשרים שונים יוצרת התורה ריכוז של קדושה במקום, בזמן ובקבוצת אנשים מצומצמת. אלא שריכוזים אלה עלולים להביא את האדם לידי טעות נוראה, כאילו רק בהם יש קדושה, ולא בהקשרים רחבים יותר. היסטורית, נביאים שונים אכן הוכיחו את עם ישראל על מעשים ששורשם בדיוק בטעות זו: התנהגות בקדושה במקדש, ומעשים של טומאה ועבירה "במדינה" (לדוגמא: נבואת הפתיחה של ספר ישעיה).
טעות נוספת עלולה להיגרם בשל הקדושה "המרוכזת", והיא ההנחה שקדושתם וקיומם של "ריכוזי קדושה" אלה נתונים ומובטחים ללא תנאי, בלי קשר להתנהגותם של בני ישראל, ולא היא: האדם במעשיו עלול לטמא את המקדש ואת הקדשים, לחלל את השבת, והכהן עלול להיטמא ולחלל את קדושת כהונתו.
כנגד סכנות אלה מבהירה התורה שאמנם יש מרכזים של קדושה, אך הקדושה איננה מצטמצמת רק בהם. כדי להדגיש את המעגלים הרחבים יותר של הקדושה ואת היחס בינם לבין אותן מסגרות מצומצמות של קדושה, כללה התורה בתוך ספר תורת-כהנים גם מצוות הקשורות לקדושה בהקשרים רחבים של החיים; התקדשות בתחום העריות, והדגשת הקשר שבין התקדשות זו לבין היכולת של עם ישראל להתקיים לאורך ימים בא"י; מצוות שונות שהמשותף להן הוא שהן מממשות את הציווי "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו..." (ולא רק "אמור אל הכהנים..."); קדושת השבת ומועדי הקודש, מחד – והקדושה היומיומית המתמדת המתבטאת בנר-התמיד ובלחם-התמיד במקדש, מאידך; וקדושת א"י כולה (ולא רק מקום המשכן/המקדש) המתבטאת במצוות השמיטה והיובל.
על כולנה, לקראת חתימת הספר, באות פרשות הברכות והקללות, אשר באות בעקבות שמירתן או אי שמירתן של כל המצוות, ואף הברכות והקללות עצמן אינן עוסקות בתחומים מצומצמים אלא בכל מרחב החיים של עם ישראל, לאמר: אין עניינו של הספר בקיום ושימור מסגרת מצומצמת של קדושה בלבד, אלא ביצירת מסגרות מרוכזות של קדושה שישפיעו ויביאו את הקדושה למרחבי החיים של עם ישראל בא"י: "תורת-כהנים" שמתוכה צומחת תורת ממלכת כהנים.
רעיון זה נמשך והולך גם בתחילת ספר במדבר. זה פותח ביצירת הסדר והמבנה של מחנה ישראל במדבר, של עם החונה סביב מקום השכינה. כמובן, אין הכוונה רק לארבעים שנות הנדודים במדבר. מחנה ישראל במדבר מהווה אף הוא מעין דגם מרוכז של קדושת מחנה ישראל; וכשעם ישראל נכנס לא"י מתקיימת אותה מהות עצמה בעם היושב במרחבי א"י. חייו של עם ישראל מתנהלים כשהשכינה במרכזם, והיא המכוונת את מעשינו והתנהגותנו, כל אדם בביתו, כל שבט בנחלתו, והעם כולו במרחבי מדינתו.


תוקן על ידי שרית560 ב- 18/05/2011 21:46:11




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-18/5/2011 21:48 לינק ישיר 

טבלת תהילים

פרקים

ספר ראשון

ספר שני

ספר שלישי

ספר רביעי

ספר חמישי

ספר שישי

ספר שביעי

ספר שמיני

א-י

צבעונית

אליהו1000

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

ברכה

רבקה פ

י-כ

צבעונית

אליהו1000

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

ברכה

שושי מ

כ-ל

שושו999

חנון חושב

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

ברכה

רבקה נוי

ל-מ

שושו999

חנון חושב

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

itscak54

עדנה

מ-נ

o0

שעשני כרצונו

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

שימעלה37

shery2

נ-ס

שרי5

שעשני כרצונו

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

shery2

מימי ה

ס-ע

שנות2000

TOXIC2004

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

shery2

פרידי

ע-פ

תוצאמת

TOXIC2004

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

shery2

פרידי

פ-צ

צבעונית

תוצאמת

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

TOXIC2004

shery2

צ-ק

סופר אמא

Ask_Moses

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

אריאל

רחל  ו

ק-קי

תוצאמת

POUPEE

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

תמי 4

רחל דר

קי-קיט

mesama

POUPEE

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

shery2

רחל דר

קיט

שושו999

שושו999

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

shery2

רחל דר

קכ-קל

HEBROW

בן שחר

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

שושניתוש

ככר הכסף

קל-קמ

HEBROW

בן שחר

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

nosn21

ככר הכסף

קמ-קנ

HEBROW

בן שחר

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

nosn21

ככר הכסף

 




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-18/5/2011 21:57 לינק ישיר 

 

פרקים פנויים א-קנ.
מי שרוצה להשתתף במצוה חשובה זאת או במייל או באישי.
[email protected]





דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-19/5/2022 16:02 לינק ישיר 

ב"ה
ממתק לשבת פרשת בחוקותי תשפ"ב

לרבי הקודם רבי יוסף יצחק היו שני חסידים מבוגרים שהיו מתעסקים בגיוס כספים לעניניו של הרבי, פעם שלח אותם הרבי לשיקגו ואמר להם "הפעם אל תגייסו שום כספים ורק תדברו עם יהודים על יהדות, הם הגיעו לביתו של יהודי עשיר בשם מר לישנר ושוחחו איתו. הוא מיד הוציא את פנקס הצ'קים כדי לחתום על צ'ק עבור הרבי, אך הם אמרו לו שהם לא באו בשביל הכסף. שאל אותם מר לישנר - "נסעתם דרך ארוכה כל־ כך, שעות רבות ברכבת, ולא בשביל לאסוף כסף?!" ענו לו החסידים: אכן, הגענו רק בשביל לדבר על יהדות עם היהודים! כאשר ראו שהוא לא מבין אמרו לו: כל יהודי הוא כמו ספר תורה, קדוש וטהור, אך לפעמים בעוונות הרבים ישנם אותיות שנמחקות, יש חיסרון ומשהו הצורך תיקון ואז הסופר מגיע ועוזר לתקן. הרבי, שאוהב ומרגיש כל יהודי, שולח את הסופרים השלוחים שלו לתקן את האותיות". הוא הבין ונהנה מהמשל. כשחזרו החסידים לרבי נכנסו לתת דו"ח ממה שהיה. כשסיפרו את שארע עם מר לישנר, הרבי לא היה כל כך מרוצה מהמשל.. והסביר להם: "המשל לא נכון לגמרי, כי יהודי אינו דומה לאותיות כתיבה כמו ס"ת אלא לאותיות חקיקה, שאינן נמחקות אף פעם. לפעמים יש קצת אבק, צריכים לנקות את האבק ואז האותיות מאירים".
הפרשה נפתחת במילים: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו". מפרשים חז"ל שהמילה "בחוקותי" לא מכוונת למצוות, שהרי מיד אחר כך כתוב "ואת מצוותי תשמרו". אלא הכוונה היא "שתהיו עמלים בתורה".
העובדה שלימוד התורה מכונה כאן "בחוקותי" - דורשת הסבר. ידוע ש'חוקים' הם המצוות העל-שכליות, ולכאורה זהו לא ביטוי שמתאים ללימוד התורה, שכל עניינה הוא להבין בשכל ובהיגיון?!
אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' מסביר, ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה. הפסוק רומז כאן, שעלינו לעמול בתורה באופן של חקיקה דווקא. הדבקות בין האדם לתורה צריכה להיות אותה דבקות שיש בין אותיות החקוקות באבן לבין האבן שעליה נחקקו.
אפשר לכתוב בדיו על קלף, ואפשר לחקוק אותיות על-גבי אבן. האותיות הכתובות בדיו אמנם מתמזגות עם הקלף ונעשות יצירה אחת, אולם עדיין יש לפנינו שתי מציאויות נפרדות - דיו וקלף. לעומת זאת, באותיות החקוקות - אין לאותיות עצמן שום מציאות משלהן, ואי-אפשר להפריד בינן לבין האבן, כי האותיות עצמן הן האבן.
ולזה רומזת התורה במילה "בחוקותי". לא מספיק ללמוד תורה עד כדי דבקות עמה כהתאחדות של אותיות כתובות עם הקלף. האדם והתורה צריכים להתמזג כפי שמתמזגות אותיות החקוקות באבן - שלא תישאר באדם שום מציאות אישית עצמאית, אלא כולו יהיה דבוק במחשבת התורה.
איך מגיעים להתאחדות כזאת? אומרת התורה: "בחוקותי תלכו" - כשתעמלו בתורה בהרגשה של 'חוקים'. נכון שצריך ללמוד את התורה מתוך הבנה והשגה ואי-אפשר להסתפק באמונה בלבד. אבל זה עצמו צריך להיות מתוך קבלת-עול.
כלומר, אדם באמת צריך להתאמץ להבין בשכלו את דברי התורה, אבל עליו לעשות את זה לא מתוך מניע אישי של הנאה והתעניינות בדברי חכמה ושכל, אלא מתוך ידיעה שזה רצון ה' - הקב"ה רוצה שהוא ילמד תורה דווקא מתוך הבנה והשגה, ולכן עליו להתאמץ להבינה ולהשיגה. כשניגשים בגישה כזאת ללימוד התורה, מתאחדים עמה כאותיות החקוקות על האבן.
אחרי שהאדם מתחיל את לימוד התורה מתוך קבלת עול ממשיכה התורה ואומרת "בחוקותי תלכו" - צריכים ללכת ולעלות מדרגה לדרגה. אדם צריך להתעלות בהבנת התורה, עד שדברים שהיו אתמול בבחינת אמונה וקבלת-עול, כבר מובנים לו היום, ועכשיו האמונה שלו היא בדרגות עליונות יותר.
זהו ה'עמל' הגדול שצריך להיות בלימוד התורה: מצד אחד - לגשת אליה מתוך קבלת-עול ואמונה, ומצד שני - לשאוף תמיד ללמוד ולהבין וגם את זה הוא עושה כחלק מרצון ה'.
יהי רצון שנזכה להיות עמלים בתורה ובמצוות ובזכות זה נזכה לכל הברכות של ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכו' והשלימות של כל הברכות האלו תהיה הגאולה האמיתית והשלימה שתבוא בקרוב ממש.
שבת שלום
הרב נחמיה וילהלם
בית חב"ד בנגקוק תאילנד


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-20/5/2022 11:12 לינק ישיר 

פרשת בחוקותי לע"נ
אברהם יעקב בן צדוק ז"ל
גרשון צבי בן ישראל חיים ז"ל
אברהם ישכר בן גרשון צבי ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל

שנינו בפרקי אבות (פרק ד משנה יא), "רבי אליעזר בן יעקב אומר, העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד, והעושה עברה אחת, קונה לו קטגור אחד". ובפשוטו, כוונת דברי התנא, שהפרקליט, או הקטגור, הוא המלאך הנברא ממעשי האדם. וכמו שאמרו בפירוש בזוהר הקדוש (ח"ג דף שז ע"ב), שעל כל מצוה ומצוה יש מלאך. וכמו שאמרו במסכת סוטה (דף ג ע"ב) כל העושה מצוה אחת, אותה המצוה יוצאת לפניו כשיגיע לעולם הבא. שנאמר "והלך לפניך צדקך", וזהו המלאך שהולך לפניו ומכריז, "פנו מקום!". ואמר מרן רבינו עובדיה יוסף זצוללה"ה, שמי שמטריח את עצמו לקיים את דברי הפוסקים הראשונים, ולפסוק הלכה כדבריהם, כשהוא נפטר ויוצא לעולם האמת, הפוסקים ההם יוצאים לקראתו. וכמו שאמרו בגמרא במסכת בבא קמא (דף קיא:), אמר רבא, כי שכיבנא רבי אושעיא נפק לוותי. כלומר, כאשר אפטר מן העולם, רבי אושעיא יצא לקראתי. ומדוע?, משום "דתריצנא מתניתין כוותיה", שיישב את דבר המשנה לפי שיטתו של רבי אושעיא. ועוד אמר מרן הרב ,
שאין ספק, שמי שמיישב דעתו של מרן השלחן ערוך, ומעמיד הלכה כדבריו, יזכה שמרן יצא לראתו, והוא פרקליט גדול ונשגב מאין כמוהו. ויש להוסיף, שאין הכוונה דוקא על תלמיד חכם, שמעמיד את ההלכה כדעת מרן השלחן ערוך, אלא אפילו כל אדם, הזוכה ומזכה את הרבים שינהגו נכון על פי ההלכה, ועל פי דעת מרן הקדוש, בכל עניני ההלכה הידועים לו, הן ממה ששומע בשיעורי תורה, והן ממה שרואה בספרים, ובסדר לימודו הקבוע, הרי זה זוכה לפרקליטים גדולים שיבאו להמליץ עליו ביום הדין. ומעשה בענין זה הובא בספר מגיני שלמה, שחיברו זקנו של בעל ספר פני יהושע, הרי הוא הגאון רבי יהושע, שהיה אב בית הדין בקראקא לפני כארבע מאות שנה, וכל ענינו של הספר, הוא ליישב את דברי רש"י הקדוש, מן הקושיות שהקשו עליו בעלי התוספות. וכתב נכד המחבר בהקדמת הספר, שסיפר הגאון המחבר לתלמידיו, שרש"י בא אליו בחלום בשמחה גדולה, ואמר לו, בשביל שאתה טורח להצילני מפי אריות הגבורים החריפים בעלי התוספות, אני אבוא לקבל את פניך לעולם הבא, יחד עם כל תלמידי. וכן היה, שביום פטירתו חצי שעה קודם שכבה נר ישראל, והיו אצלו גדולי ישראל, אמר לפניהם, פנו מקום לרבינו מאור עינינו רבינו שלמה יצחקי (רש"י) שבא אלי, וכל קדושיו עמו, וקיבל אותי בשמחה להראות לי את דרך עץ החיים, באשר עמדתי תמיד לימינו לתרץ מעליו קושיות בעלי התוספות.
שנזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות
שבת שלום


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
   
בית > פורומים > רוחניות > תהילים חלוקה שבועית > פרשת בחוקותי
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר

bholext