עונשים ומידתיות: מדוע מת ר' יהודה בן נחמיה? (מנחות סח ב)

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סח עמוד ב

מתני'. העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש. אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, אם הביא - פסול; קודם לשתי הלחם לא יביא, אם הביא - כשר.

הסבר: למחרת הפסח היו מקריבים שיבולים של שעורה. זה נקרא קרבן "העומר". קרבן זה היה מתיר את התבואה שגדלה במשך השנה בקצירה ובאכילה. כלומר, קודם לכן אסור היה לקצור ולאכול.

קרבן "שתי הלחם" נעשה מחיטה חדשה (ולא משעורה) וקרב בשבועות, 50 יום לאחר הפסח. עד לזמן זה, למרות שהיה מותר לקצור את החיטה ולמכור אותה ולאכול אותה, כבר מאז העומר, עדיין לא היו משתמשים בה במקדש למנחות וכיו"ב. אבל אם הכינו קרבן כזה והקריבוהו, בדיעבד הוא כשר. אולם אם הקריבו קרבן כזה מן החדש לפני זמן העומר למחרת הפסח, הקרבן פסול.

ראוי להסביר מדוע קרבן השעורים קודם לחיטה. ההסבר הוא פשוט ולקוח מתחום החקלאות והבוטניקה. השעורים ממהרות להבשיל לפני החיטין.

עד כאן רקע למשנה.

גמ'. יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה: מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם?

ישב רבי טרפון בישיבה והתקשה: מה ההבדל בין קודם קרבן העומר למחרת הפסח לבין קודם לקרבן שתי הלחם של שבועות. כלומר, מדוע קרבן של חדש לפני העומר פסול, בעוד חדש לפני הזמן הרשמי שלו בשבועות כשר בדיעבד? ומה בין זה לזה.

אנו מזכירים: השאלה נוגעת למקדש. עבור מטרות חולין, של הדיוטות (לא קודש), התבואה החדשה, חיטה ושעורה, מותרת כבר לאחר העומר.

לפני שנמשיך, יש לשים לב לשאלה ולעצם הצגתה. רבי טרפון למד את המשנה. היא היתה קיימת (אם כי לאו דווקא בתור גוף מאורגן של משניות בצורתו המוכרת לנו) כבר לפניו. לימוד המשנה מתבצע בכמה שלבים ובכמה רמות. ראשית יש להבין את המילים ואת המקרה. אחר כך יש לשאול מה הדינים העולים. אחר כך יש לשאול מנלן (שאלה שלא שאלנו וראוי לענות. מהיכן באמת יודעים שלפני העומר פסול אבל לאחר, גם קודם שתי הלחם, בדיעבד כשר?).

ולבסוף יש לשאול על הסברה. בשלב זה מתעוררת שאלתו של רבי טרפון. מפני מה יש שלושה זמנים, איסור הפוסל, איסור שאינו פוסל בדיעבד, והיתר?

לא ברור מן הסיפור אם רבי טרפון הציג את השאלה בשיעור, הדומה לשיעור כללי שלנו, או שמא שאל את עצמו אגב לימודו. יתכן שבירור השימוש הלשוני "יתיב ר' פלוני וקא קשיא ליה" יוכל לספק תשובה. בין כך ובין כך, שמע אחד התלמידים החברים את השאלה, ובא לענות עליה. 

אמר לפניו יהודה בר נחמיה:

בא יהודה בן נחמיה לענות לרבי טרפון.

הביטוי "אמר לפניו" מביע את הכפיפות של המשיב לשואל. "לפניו" בא לומר שרבי טרפון הוא הרב, החכם, אולי מעביר השיעור, ואילו יהודה בן נחמיה עונה כאחד התלמידים.

עם זאת, ממה שנאמר לקמן קשה לי להכריע מה היתה המסגרת שבה נאמרו הדברים. יש לשער שהיו שם עוד משתתפים, שאם לא כן, איך יצא הסיפור החוצה ואיך הוא הגיע עד רבי עקיבא? לפיכך, אין אנו יודעים אם זו היתה מסגרת מצומצמת של רבי טרפון וחבורתו, או משהו רחב יותר. אולם השאלה שרבי טרפון התקשה בו מעידה שהוא עדיין היה בשלבי בירור עצמיים. ומצד שני, גם להורות לתלמידים כיצד לשאול זוהי אמנות שיש ללמוד וללמד.

לא אם אמרת קודם לעומר, שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט?

מה היתה תשובתו של יהודה בן נחמיה? האם זו בכלל תשובה? הוא הצביע על הבדל פשוט, הבדל כל כך פשוט עד שקשה להבין איך הוא נעלם מעיניו של רבי טרפון.

לפני הקרבת העומר, אין שום שימוש מותר לתבואה החדשה. לאחריה, היא מותרת להדיוט. לפיכך, רגלים לדבר שראוי שהדין שלה יהיה קל יותר.

זה חילוק, אבל חילוק מצריך גם סברה.

כאן מומלץ בין השאר לעיין בשוטנשטיין על הדף, הע' 26, המביאים מדברי התוס', שעמדו על הלשון הייחודית שבה ענה יהודה בן נחמיה "לא אם אמרת וגו' " שמתאימה יותר לדחית הוכחה ולא להצגת הבדל. ושם יש דיון ארוך מה טעם חשבנו לפסול את התבואה החדשה, מה היתה ההווה אמינא (השלב הראשון הנדחה) ומה היתה המסקנה. לענייננו, אני מעדיף לדלג על כך. לשון אחר: לא למדתי כראוי ענין זה...

רבי טרפון קיבל את דברי יהודה בן נחמיה. כיון שלא נודעו לנו בבירור הקושיה והתירוץ עליה, לכן אפשר שמדובר בשאלה של "פשט" ובתשובה פשטנית, ללא סברה ואפשר שמדובר במשהו יותר מורכב.

שתק רבי טרפון.

רבי טרפון הפסיק לעסוק בשאלתו. זה אומר שהוא קיבל את דברי יהודה בן נחמיה. אבל הוא לא אמר שהוא מסכים, ובוודאי שלא שיבח את דברי התלמיד. האם הקפיד עליו?

עד כאן יש לפנינו סיפור מקוצר שרבים כמוהו. הרב מציע קושיה או טענה, התלמיד משיב, והרב שותק. לפעמים מחמת שהוא מודה לתלמיד, לפעמים מחמת שהוא חלוק עליו ולדעתו השאלה אף אינה ראויה לתשובה. כאן יש לנו ענין בסוג הראשון. ו כאן אפשר היה לעצור, כמו בסוגיות אחרות.

אבל הסיפור לא נגמר כאן. אוהו, לא ולא!

צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה.

מהו "צהבו פניו"? נראה שזה לשון שמחה. לא ברור אם באמת השתנה צבע פניו, או שזו רק מטאפורה. נראה שהיה איזה שינוי חיצוני, שהרי ר"ע שם לב לכך כדלקמן. נראה גם ששינוי הפנים נמשך מעבר לרגע ההישג עצמו, עד לשיחה עם ר"ע.

מעניין להשוות זאת לסיפור אחר המובא אף הוא בתלמוד.

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י [דף לז טור א]

ר' אבהו אתא לטבריא. [בא רבי אבהו לטבריה].

חמוניה תלמידוי דר' יוחנן אפוי נהירין. [ראוהו תלמידי ר' יוחנן שפניו נוהרות]

אמרון קומי ר' יוחנן: אשכח ר' אבהו סימא. [אמרו לפני ר' יוחנן: מצא ר' אבהו אוצר]

אמר לון: למה?

אמ' ליה אפוי נהירין. [אמרו לו: פניו נוהרות.]

אמ' לון: דילמא אורייתא חדתא שמע? [אמר להם: אולי תורה חדשה שמע?]

סלק לגביה. אמר ליה מה אורייא חדתא שמעת? [עלה אצלו. אמר לו: מה תורה חדשה שמעת?]

אמ' ליה: תוספתא עתיקתא.

וקרא עלוי: חכמת אדם תאיר פניו.

הנה גם כאן יש לנו חכם שמתענג על חכמה. אבל עינוגו על הידיעה שרכש (ואולי על כך שהוא זכה לזה? אבל אין כאן ביוש לאחרים).

עוד נקודה, אולי צדדית. שימו לב שיהודה בן נחמיה נקרא כאן "רבי". האם זה בגלל שידע לענות? אם כן, זה נותן חשיבות מיוחדת למה שקרה בינו לבין ר' טרפון. ואולי זה מובא כדי להדגיש את דברי ר' עקיבא אליו לקמן?

יתכן כמובן שמדובר בגרסאות שונות בגמרא, ויש שגרסו ר' בכל הסוגיה ויש שהשמיטו ולכן אין לכך משמעות. מי יידע?

על כל פנים, מסופר שיהודה בן נחמיה רווה נחת מתשובתו. עד כדי כך שהדבר ניכר בפניו. 

אמר לו רבי עקיבא:

יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן,

תמהני אם תאריך ימים.

רבי עקיבא מוכיח את יהודה בן נחמיה שעשה רע. ראשית, במה ש"השיב את זקן". ושנית, במה שהצליח בתשובה זו עד שצהבו פניו.

ולא די היה לרבי עקיבא באמירה זו, עד שהוסיף עליה איום או קללה!

ראשית נבאר מהי "תשובה". כאן יש הבדל בין לשוננו היום ללשון התלמוד. היום "תשובה" זהו מענה. זה החלק שבא לאחר "שאלה". אולם בלשון התלמוד "תשובה" זוהי דחיה של אמירה. "השבת" פירושו שדחית את דבריו. לא שתרצת את השאלה, אלא שהרסת את הבנין שבא רבי טרפון לבנות.

והדברים תמוהים.

וכי אין דרכה של תורה ודרכו של לימוד שמקשים ומתרצים? וכי רבי עקיבא עצמו לא היה נוהג להשיב על דברי אחרים? וכי רבי אליעזר לא סייג את התגובה המותרת לרבי עקיבא בתנאי שיקיים דברי חכמים (המסורת, והכוונה למסורת של רבי אליעזר עצמו), ומשמע שרבי עקיבא היה נוהג לחלוק על דברי קודמיו.

אפשר היה לומר שהחסרון היה בכך שיהודה בן נחמיה התענג על נצחונו. שהוא ראה בדיון בבית המדרש לא רק בירור של האמת אלא גם מאבק. ואכן, אי אפשר שלא להבחין בנימה כזו פה ושם. והדברים ראויים לבירור בפני עצמו. אבל יתכן שר' עקיבא סבר שהלומד צריך להשתדל לא לערב את רגשותיו בויכוח, ולא כך נהג יהודה.

אבל אין לומר שסבר שלא ראוי ליהודה להביע דעה שונה משל רבי טרפון, שהרי הוא עצמו לא היסס לחלוק. ושמא היה צריך יהודה להקדים משהו כמו "הרשני רבי לומר לפניך דבר אחד?"

יתכן גם שר"ע זיהה אצל רבי טרפון חלישות הדעת. אבל לא מצאנו על כך מאומה. אולי עלינו להבין זאת מתגובתו, ואם כן, זה אומר שבעל הסיפור השתמש כאן בשיטה שבה המוקדם נרמז מתוך המאוחר (האם יש לזה שם מיוחד?).

עלינו גם לשאול את עצמנו מדוע ר"ע מצא לנכון להעיר ליהודה בן נחמיה, בעוד במקרים אחרים שתלמיד השיב לרבו, כולל ר"ע עצמו, לא שמענו על תגובות כאלו. (ושמא היו ולא תועדו?).

תמהני אם תאריך ימים.

מדוע הוסיף ר"ע את האמירה החמורה הזו?

הלשון "תמהני" משמעו שר"ע מצפה שמגיע ליהודה בן נחמיה עונש מוות בקיצור ימים.

מדוע?

האם דינו כדין המבזה תלמידי חכמים, כאפיקורוס?

וכל זה רק משום שהרשה לעצמו יהודה בן נחמיה לשמוח בהישגו האינטלקטואלי ולהראות את השמחה על פניו?

 האם התכוון ר"ע לקללו, להזהירו?

והנה סיום המעשה:

אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה. כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו.

אמר רב נחמן בר יצחק: לדברי יהודה בן נחמיה, נסכים ביכורים שהקריבם קודם לעומר - כשירין. פשיטא! מהו דתימא: התם הוא דהותר מכללו אצל הדיוט, אבל הכא דלא הותר מכללו לא, קמ"ל, כל שכן הכא דלא איתסר כלל.

(הקטע האחרון אינו שייך לסיפור כלל. הבאתיו בגלל המעבר המרתק לטעמי בין סיפור – סיפור מזעזע – לבין דיון תלמודי אופייני. זה שיהודה בן נחמיה נפטר על התשובה שלו אינו הופך אותה לבלתי ראויה. אדרבה. האמוראים דנים בשיטתו. תורה היא ולימוד היא צריכה)

ר' יהודה מעיד לנו שהדיון החל לפני פסח ועד לשבועות כבר נפטר יהודה בן נחמיה. ניתן להבין שהיה זה עונש משמים. או שמא בהלתו מפני דברי ר"ע הביאה למותו?

מתבקש לקשר בין הסיפור הזה לבין המובא בגאונים על תלמידי ר"ע שמתו בין פסח לעצרת כיון שלא נהגו כבוד זה בזה.

האם יהודה בן נחמיה לא נהג בכבוד הראוי ברבי טרפון? ומה יש לומר על עונשו הגדול?

מה היתה העבירה הגדולה של יהודה בן נחמיה עד שנגזר עליו למות כה מהר?

אפשר שנחשב למבזה תלמידי חכמים.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד ב

אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר +דברי הימים ב לו+ ויהיו מלעיבים במלאכי הא-להים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד (אין) [לאין] מרפא.

מאי עד לאין מרפא? - אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו.

והרמב"ם כותב:

רמב"ם הלכות תשובה פרק ג

ויש עבירות קלות מאלו ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה"ב וכדי /וכדאי/ הן להתרחק מהן ולהזהר בהן.

ואלו הן: המכנה שם לחבירו והקורא לחבירו בכינויו והמלבין פני חבירו ברבים והמתכבד בקלון חבירו והמבזה תלמידי חכמים והמבזה רבותיו...

האם על תשובה לרב שסותרת את דבריו, ועל שמחה על הישג אינטלקטואלי, ראוי לכנות את האדם "מבזה תלמידי חכמים"?

מסתבר שביזוי יכול להחשב גם דבר קל, ולפעמים אפילו העדר של תגובה נאותה משול לביזוי.

ראו כאן:

תלמוד בבלי מסכת בכורות דף ל עמוד ב

רבי יהודה ור' יוסי איסתפק להו מילתא בטהרות. [היה להם ספק כלשהו בתרומה שהיתה להם]

שדרו רבנן לגבי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס. [שלחו אותה לבנו של ר' חנינא שידון בה]

אזילו אמרו ליה לעיין בה. [הלכו ואמרו לו לעיין בה]

אשכחוה דקא טעין טהרות. [מצאוהו שהיה נושא טהרות אחרות]

אותיב רבנן מדידיה לגבייהו, וקאי איהו לעיוני בה. [הושיב מתלמידיו על הטהרות שלו שישגיחו עליהן, וישב לעיין בשאלה]

אתו אמרי ליה לר' יהודה ור' יוסי. [באו וסיפרו את הדבר לר' יהודה ור' יוסי]

אמר להו ר' יהודה: אביו של זה ביזה תלמידי חכמים, אף הוא מבזה תלמידי חכמים!

אמר לו ר' יוסי: כבוד זקן יהא מונח במקומו, אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול בעצמן שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם.

מה עשה ר' חנינא? רק הפקיד את הטהרות שלו בידי תלמידיו ולא בידי תלמידי ר' יהודה ור' יוסי. ועל דבר זה דנו ר' יהודה ברותחין שביזה את התלמידים במה שלא סמך עליהם!

אם כן, צדק ר"ע במשפטו?

מה דינו של מבזה תלמידי חכמים? לפי הגמרא, אין רפואה למכתו. ניתן להבין זאת שיחלה ולא תהיה לו תרופה. וניתן להבין זאת בלשון יותר מושאלת שכיון שהתרגל לעבירה, לא יחזור בו, כי יחשוב שהוא עושה נכון, וכי עליו לחזור בו מאמירת האמת לפי דעתו?

הרמב"ם נוטה כמסתבר לפירוש השני, שכן כתב שהעונש הוא לעולם הבא ולא לעולם הזה. ושמא בא הרמב"ם למנוע את התמיהה מדוע יש מבזי תלמידי חכמים שמאריכים ימים.

ואז עלינו לומר שבאמת מגיע עונש מיתה בידי שמים למבזה תלמידי חכמים, אבל לפעמים הזכות תולה. וליהודה בן נחמיה לא תלתה זכות.