ביאור הנתיבות-שלום על חידושו הגדול של רשב"י בענין 'קוסטא דחיותא', שמתוך השבר והגלות צומחת ההתחדשות והפתח לגאולה.
פארות האדמו"ר 'נתיבות שלום'
עתה באנו לתורותיו של האדמו"ר 'נתיבות שלום' מסלונים[25]. בתורותיו של האדמו"ר נחפש את טעמו המיוחד בביאור הביטוי הנידון, שמרבה הוא להתייחס אליו, ובהשלכות החשובות שישנן על דרך האמונה והעבודה. נציג שלוש מתורותיו בנוגע לביטוי במעגלים הלאומי והאישי[26]. נצטט את התורות ברצף, ולאחר מכן נסכם את הנקודות העולות מהן לענייננו[27].
התורה הראשונה מצוטטת מתוך דבריו לחג הפסח [נתיבות שלום כרך ב, עמוד רנ"ז]:
"כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" - איתא בספרים הקדושים בביאור מאמר הכתוב "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" שישראל במצרים היו משוקעים כבר במ"ט שערי טומאה, ואם היו נופלים בשער הנו"ן היו אבודים ח"ו. ועל כן היתה יציאת מצרים בחיפזון בגלל הסכנה שאם ישארו עוד זמן מה שלא יפלו ח"ו לשער הנו"ן. אכן יש להתעמק מדוע אמנם סיבב הקב"ה כך שישארו במצרים עד הרגע האחרון, ומדוע לא הוציאם קצת קודם לכן לפני ששקעו במ"ט שערי טומאה והיו בסכנת אבדון.
וביאור הדבר הוא על דרך משל לגרעין הזרע שזורעים באדמה, שסדר הצמיחה שמתחילה מתרקב הגרעין כולו עד שלא נשאר בו כי אם קוסטא דחיותא, ורק לאחר מכן הוא מתחיל להצמיח. והיינו לפי שלא תיתכן צמיחה מחודשת אלא אם קדם לה ההעדר, וכל זמן שלא נרקב הישן אין החדש יכול לצמוח. לעומת זאת אם נרקב הגרעין לגמרי ממש גם הקוסטא דחיותא, גם כן לא תיתכן הצמיחה, כך שזמן הצמיחה המחודשת הוא כאשר הגרעין נמצא בין ההעדר והקיום, דהיינו שכולו נרקב מלבד הקוסטא דחיותא.
וכעין זה היה המצב של ישראל במצרים, שכבר היו משוקעים במ"ט שערי טומאה בחינת העדר גמור, מלבד אותה קוסטא דחיותא שנשארה בהם שלא נכנסה בשער הנו"ן, ואז בין ההעדר לקיום היה זמן צמיחתם המחודשת בו הוציאם הקב"ה ממצרים ונולד עם חדש עם הנבחר לה'. וזה עניין "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", שקודם לכן אי אפשר היה להוציאם אך גם לא מאוחר יותר, כדי שעדיין תשאר בהם קוסטא דחיותא שמכוחה יוכלו להיגאל.
ועניין הקוסטא דחיותא שהיה לישראל במצרים יש לבאר על פי דבריהם ז"ל שבזכות האמונה נגאלו, דהיינו שישראל במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, ולא היה להם מחלק הקדושה מאומה, רק שורש האמונה נשאר בהם, וכדאיתא בחסד לאברהם שהאמונה היא בחינת כח היולי שהיא בשורש נשמות ישראל שהם חלק ה' עמו ובחינתו יורדת עד בחינה התחתונה שבנפש האדם לכן מאמינים בני מאמינים נקראו, שכן יסוד נפשם משורש האמונה והאמת, עד כאן דבריו. ומטעם זה אף שיהודי נמצא במצבים השפלים ביותר ומשוקע במ"ט שערי טומאה, גם אז חי וקיים כח האמונה בפנימיות נפשו, שזו בחינת קוסטא דחיותא אשר ממנו תחילת צמיחה מחודשת.
וזה עניין המראה הגדול שהראהו הקב"ה למשה בראשית שליחותו, כדכתיב "בלבת אש מתוך הסנה" וגו', ומשמע שבמראה הזה טמון כל סוד השליחות. והיינו שמשה רבנו עליו השלום ראה את הסנה בוער באש, שכוחות הטומאה הולכים ומכלים את כלל ישראל, אבל הסנה איננו אוכל, שאינם נשרפים לגמרי אלא נותרה בהם עדיין קוסטא דחיותא. "ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה", פירוש - אם הם שרויים בכזו טומאה ומשוקעים במ"ט שערי טומאה, איך זה ייתכן שעוד לא נשרפו לגמרי מגודל הטומאה ועדיין נשארה בהם קוסטא דחיותא? וזה שכתוב בהמשך הדברים "והן לא יאמינו לי", פירוש לא ייתכן שהאמונה אצלם עדיין בטהרתה ולא נפגמה בהיותם משוקעים בדיוטא התחתונה שער מ"ט דמסאבותא, כי חושש היה משה רבנו ע"ה שכוחות הטומאה כבר כילו בהם גם את הקוסטא דחיותא הזאת שורש האמונה, ואם כן שוב לא קיים הכח שיעמוד להם להיגאל ממצרים.
ועל זה השיבו הקב"ה "של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", היינו שישראל הם דרגת קודש קודשים ויהודי אף אם הוא משוקע במ"ט שערי טומאה מוסיף להתקיים בו כח האמונה, וכמאמר מרן הר"נ מלכוביץ' זי"ע שיהודי צריך להאמין שהוא מאמין, ואף אם הוא מרגיש שאמונתו פגומה ח"ו יאמין שבפנימיותו נפשו מאמין הוא, אלא עבים מכסים ממנו את אור האמונה. והטעם מפני שהאמונה מושרשת בפנימיות נפשו של כל יהודי מאבות אבותינו, כמאמר הקב"ה למשה בניי מאמינים בני מאמינים הם. ואת כל זה הראה הקב"ה למשה במראה הסנה, שבפנימיות נפשם של ישראל קיים כח האמונה, ויש להם את הקוסטא דחיותא שמכוחה יוכלו להיגאל ממצרים.
ועוד יש לומר בעניין מהות הקוסטא דחיותא, אשר הוא כוחו הרוחני של איש יהודי שלעולם אינו נאכל ונשרף לגמרי, בחינת הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. דהנה איתא במדרש על הכתוב "ראה ראיתי את עני עמי... כי ידעתי את מכאוביו" - ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי, אמר לו הקב"ה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות. ויש לבאר הענין ע"פ מאמר מרן הק' מקוברין זי"ע, שהגרוע ביותר הוא כשיהודי משלים עם מציאותו הרוחנית כמות שהיא, ושוב אינו חותר לשנותה. והטעם, דכל עוד שיהודי אינו משלים עם המציאות, ומצפונו מייסרו על מצבו הרוחני, ומרגיש כי חיים כאלה אינם חיים, נפשו תובעתו לעמול ולהתייגע כדי להגיע להתחדשות, ואז אינו אבוד, כי תביעת הנפש הבוערת בקרבו וזה שאינו משלים עם מצבו היא כח הקוסטא דחיותא הגדול ביותר, ומזה תחילת הצמיחה החדשה. משל לאדם שנפל לבור עמוק, שכל זמן ששומעים אותו בוכה וצועק הרי זה סימן שעודנו חי ושרוי בהכרה, מה שאין כן אם אין שומעים אותו אות היא שנפילתו היתה קשה כל כל עד שאיבד את הכרתו, והיא המידה גם ברוחניות, כי האדם מישראל שיש בו הכרת א-לוקות הריהי גורמת לו יסורי נפש התובעתו להתעלות ולא להשלים עם מצבו, וזאת היא הקוסטא דחיותא לצמיחתו המחודשת.
וזה פירוש אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, לפי שמשה רבנו ע"ה אמר "הן בני ישראל לא שמעו אלי" היינו שהיה סבור שכבר אינם שומעים כלל לדבריו מאחר שנתייאשו לגמרי, היינו שהשלימו עם המציאות שמשוקעים במ"ט שערי טומאה ואין נפשם מתייסרת עוד לצאת ממעמקי הטומאה, ועל זה השיב לו הקב"ה "ראה ראיתי את עני עמי", אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, כלומר אתה רואה את החיצוניות בלבד ואני רואה הן את החיצוניות והן את הפנימיות, שבפנימיות "כי ידעתי את מכאוביו", יודע אני את גודל הכאב המחלחל בפנימיות נפשם אשר צעק לבם אל ה' על שפל מצבם, ואף שבחיצוניות הם משוקעים במ"ט שערי טומאה וכאילו מיואשים, הרי תוך תוכיות פנימיות נפשם מלאה בכאבים וייסורי נפש ומשוועים לגאולתם ופדות נפשם. הכאב הפנימי על שפל מצבו הרוחני והגעגועים לשוב ולעלות זה היא גופא הקוסטא דחיותא הנשארת אצל איש יהודי תמיד, ועליה הקב"ה מעיד "כי ידעתי את מכאוביו".
ועל דרך זה יש לפרש הכתוב "ממעמקים קראתיך ה", היינו ממעמקי הנפש, דאף כאשר יהודי נמצא במצב שבחיצוניות כבר אינו מסוגל לקרוא לה', הרי ממעמקים קראתיך ה', במעמקי נפשו הרי הוא מיוסר וכאוב ונפשו משוועת לה'. וכדאיתא בספרים הקדושים שישראל במצרים לא היה להם בחינת דיבור לדבר לפני השי"ת, כמו שכתוב "סגר עליהם המדבר", היינו כח הדיבור, ורק אנחה הייתה להם, שזו הייתה האתחלתא דגאולה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל ויזעקו ותעל שוועתם אל הא-לוקים ןישמע א-לוקים את נאקתם", שכל אלו הם לשונות של אנחה בלי קול, שנאנחו לפני ה' מפנימיות נפשם מתוך יסורי נפש שלא השלימו עם מצבם, וזה היה הקוסטא דחיותא שממנו שורש הגאולה כמרומז בסנה אשר איננו אוכל, וכמו בגאולת הכלל כך גם בגאולת הפרט זאת היא הקוסטא דחיותא ושורש הגאולה, אם יש ליהודי תביעת הנפש וייסורי מצפון ואינו משלים בשום אופן עם המציאות, והוא מבקש ומחפש את כל העצות איך להתחדש בצמיחה מחודשת, הרי זהו כח הגאולה המוציא אותו אפילו מהמצבים הקשים ביותר ומביאו לצמיחה חדשה.
הרחבה בפן העבודה האישי מציע לנו האדמו"ר במאמר הבא [בראשית פרשת וישב, עמוד ר"נ]:
"כי אנכי ידעתי את המחשבות" - במדרש [בראשית רבה פ"ה] על הפסוק "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו": "ר' שמואל בר נחמן פתח [ירמיה כ"ט] "כי אנכי ידעתי את המחשבות": שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, יוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, יעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, יהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח". דהיינו בהולדת פרץ שממנו תחילת השתלשלות אורו של משיח...
עוד אופן יש לפרש פירוש "כי אנכי ידעתי את המחשבות", ע"פ מה שכתוב בספרים הקדושים שקודם כל צמיחה חדשה צריך להיות העדר, שגרעין הזרע העתיד להצמיח נרקב מקודם ונשאר בו רק קוסטא דחיותא אשר ממנו מתחלת צמיחה חדשה, אבל אם ירקב לגמרי עד שאפילו קוסטא דחיותא אין בו, שוב אינו יכול להצמיח. ועל דרך זה בענייננו שבכדי שתתחיל צמיחה חדשה, צמיחת אורו של משיח, סבב הקב"ה שיהיה מצב של העדר, הוא המצב הנורא והאיום שהיה אז שלא נשארה פינה אחת שלמה בכלל ישראל וכל בית ישראל היה כ"כ שבור, רק מתוך המצב הזה של העדר היתה יכולה להתחיל צמיחת אורו של משיח. והקוסטא דחיותא שממנה התחילה הצמיחה היא השברון לב שהיה להם, וכמאמר הכתוב "לב נשבר ונדכה א-לוקים לא תבזה", שזהו היסוד לצמיחה מחודשת. וזהו פירוש "כי אנכי ידעתי את המחשבות", שהקב"ה ידע את עומק המחשבות שלהם כמה היו שבורים בקרבם, את עומק המחשבה של האחים ושברון לבם ושקם ותעניתם אחרי מכירת יוסף, וכן את עומק המחשבה של שברון הלב של יהודה, אשר כל בית ישראל היו שבורים בקרבם בעת ההיא, וזה היה הקוסטא דחיותא שממנה התחילה צמיחת אורו של משיח.
וכעין זה מצינו אצל משה רבנו ע"ה אחר חטא העגל, שדרשו חז"ל "לכל היד החזקה" שקאי על ששבר את הלוחות, והיינו ששבירת הלוחות נמנית בין מעלותיו הגדולות של משה רבנו, והטעם בזה לפי שמשה רבנו ע"ה ראה כי חטא העם הזה חטאה גדולה, ואיזה דרך ותיקון יכולים להיות להם עוד אחר חטא כזה. העצה היחידה הייתה רק לשבור את לבם של כל ששים ריבוא בני ישראל, וזה לא היה יכול להיות רק ע"י ששבר את הלוחות, שמזה נשבר לבם של כל ישראל, והשברון לב הזה היה הקוסטא דחיותא שמזה התחיל הבניין המחודש של כלל ישראל אחר חטא העגל. וכמו כן כאן שברון הלב של בית ישראל היה הקוסטא דחיותא שממנה נברא אורו של משיח.
ויש לומר עוד, שהקוסטא דחיותא היא אי ההשלמה, מה שאינו משלים עם מצבו, וכלשון המדרש "עסוק בשקו ובתעניתו", שזה ביטוי שאינו משלים עם המצב שנמצא, ע"י הליכה בשק ובתענית. שיש אדם שכאשר הוא יורד ממדרגתו הריהו נופל ביאוש רח"ל ומשלים עם זה ואינו עסוק להתעלות חזרה, אבל בני ישראל היו עסוקים בשקם ובתעניתם, שלא השלימו עם זה אלא התעסקו לעלות בחזרה. שיוסף לא השלים עם זה שהוא עבד, ויעקב לא השלים עם זה שיוסף איננו, כמאמר הכתוב "וימאן להתנחם" כי תנחומין הם השלמה עם המצב, וכן ראובן כמאמר חז"ל שהוא פתח בתשובה, שמשמעות התשובה היא אי השלמה עם המצב של ירידה. והיינו שהעסק בשקם ובתעניתם, שעניינו אי ההשלמה זה גופא היה הקוסטא דחיותא שממנה נברא אורו של משיח. וזוהי דרך הצדיקים, שאפילו במצבים הגרועים ביותר אינם משלימים, ואי ההשלמה היא הקוסטא דחיותא שממנה תחילת צמיחת אורו של משיח.
וכן מצינו בגלות מצרים, שישראל היו משוקעים במ"ט שערי טומאה ורק בזכות אמונה נגאלו אבותינו ממצרים, היינו האמונה שהקב"ה יגאל אותם, ומזה הייתה תחילת גאולת מצרים ממה שלא השלימו עם העבדות במצרים. וכדאיתא במדרש שהיו להם מגילות בהם היו משתעשעין וקורין בכל שבת שהקב"ה עתיד לגאול אותם, ומכח האמונה הזאת ואי ההשלמה עם הגלות, זה היה הקוסטא דחיותא שממנה הייתה אתחלתא דגאולת מצרים.
וזהו פירוש "כי אנכי ידעתי את המחשבות" שהקב"ה ידע שהשק והתענית אינם של יאוש רח"ל אלא של תקווה ואי השלמה. וזהו כח הצמיחה שנתן הקב"ה גם בשפל המצב, כמאמר הכתוב [מיכה ז'] "כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי", שגם בחושך הגדול ביותר יש נקודת אור, היא הלב הנשבר ואי ההשלמה, שהם הקוסטא דחיותא לאתחלתא דצמיחה מחודשת.
וכן הוא בכללות בחיי עם ישראל, שעם ישראל כבר נמצא בגלות קרוב לאלפיים שנה, וכל כח קיומם בגלות הוא רק אי ההשלמה, שיהודים אינם משלימים עם הגלות ואינם מסיחים דעתם מהגאולה, שתקוותם איתנה באמונה בביאת המשיח ומחכים לו בכל יום שיבוא, מכח זה שואבים הם חיזוק להתקיים במצבים הגרועים ביותר בגלות, וזהו גם כן הקוסטא דחיותא להמשיך אורו של משיח, שהתקווה ואי ההשלמה של כלל ישראל בגלות הם האתחלתא דגאולה.
וכמו כן גם אצל כל יחיד, אף כאשר נופל ח"ו הרי אם אינו משלים עם זה זהו הכח המחזירו לשוב למקומו. כמו שאמר מרן הר"ן מלכוביץ' זי"ע להרה"ק ר' יואל צ'פלר זצ"ל שיהודי כאשר הוא נופל ממדרגותיו הריהו מחוייב להאמין כי הקב"ה יחזיר אותו למעמדו, ואם מאמין הקב"ה מחזירו למעמדו. וזהו סוד הגאולה של הכלל והפרט, וכל אורו של משיח תלוי באי ההשלמה של כלל ישראל, שבהירות האמונה שיש לישראל בכל יום בביאת המשיח היא הקוסטא דחיותא להצמיח אורו של משיח.
השלכה על התנהגות למעשה מציג האדמו"ר ביחס לאבלות על חורבן בית המקדש [דרשות לימי בין המצרים, כרך במדבר, עמוד ק"צ]:
משמעות האבלות - השתוקקות וגעגועים. חז"ל אמרו "שואלין ודורשין בהלכות המועד", ונכלל בזה שבכל זמן מיוחד אצל יהודים צריך ללמוד ולהתעמק מה משמעותו והנצחיות שבו. ועל דרך זה יש להבין עניין האבלות על החורבן בימי בין המצרים ותשעה באב, שהרי אצל יהודי כל החגים והמועדים עניינם נצחי, ומהו אם כן תפקיד הימים, ובוודאי אין זה רק המשמעות הפשוטה של אבלות להתאבל על מה שהיה ואיננו, שכן עם ישראל אינו שומר על זכרונות של עבר בעלמא אם לא שהם קשורים להווה ולעתיד...
ויש לבאר זאת שהמשמעות של האבלות על בית המקדש היא אי השלמה עם חורבנו ותשוקה לבניינו, שישראל אינם משלימים לרגע אחד עם זה שבית המקדש חרב, ותמיד הם מעלים את זכרונו על לבם ומשתוקקים ומצפים מתי יבנה בית המקדש, על דרך מאמר מרן הק' מקוברין זי"ע שהגרוע ביותר הוא כאשר משלימים עם המצב כמות שהוא, וכך האסון הגדול ביותר הוא כאשר יהודי משלים שאפשר לחיות גם בלי בית המקדש...
והנה הקוסטא דחיותא של בנין בית המקדש שישנו בעת ההעדר הוא מה שישראל מתאבלים על בית המקדש, שבכיות יהודיות אלו המלאות תקווה וגעגועים ותשוקה הם אשר בונות את בית המקדש. כאשר מסתכלים במבט שטחי על ההעדר הרי נדמה שהכל נרקב, אבל במבט מעמיק רואים שבעצם כאן טמונה ראשית לצמיחה מחודשת...
וכמו שיש עניין זה בכלל ישראל, כך הוא גם בפרט אצל יהודי שנשאר תמיד קוסטא דחיותא, וכשמשכיל בשעה זו להתחיל בצמיחה חדשה מסוגל להתעלות לדרגות הגבוהות ביותר. וכמו שהיה בעת חורבן הבית, במבט פשוט היה נראה כי בית המקדש עולה באש ועם ישראל בשיא חורבנו, ולאמיתו של דבר דווקא אז היו הכרובין מעורין זה בזה, שבעת ההעדר הגמור נתעורר הקוסטא דחיותא והצמיחה מתחילה מחדש[28]. וכך אצל כל פרט שכאשר מרגיש שהגיע לתכלית שפל המצב ונשארה בו רק הקוסטא דחיותא הרי דווקא אז בכחו להתעורר ולהגיע לדרגות הכי גבוהות...
וכך הוא גם עניין תקופת עקבתא דמשיחא שהיא תקופת ההעדר קודם שיתגלה אורו של משיח, אם צרות הגוף, גזירת השואה האיומה שניתכה עלינו[29], ואם הירידה הגדולה ברוחניות, שכל זה הוא המצב של העדר בתקופת עקבתא דמשיחא, והעבודה צריכה להיות להתחזק בקוסטא דחיותא.
בשלוש התורות הנ"ל האדמו"ר שם לב למקומה ההכרחי של הקוסטא דחיותא בחיי הפרט והאומה, למאפייניה ולדרך העבודה עמה. שורשה - אמונה, ענפיה - שברון הלב על המצב ההווה ואי ההשלמה עמו, פירותיה - עידוד ותקווה, תשובה וגאולה.
נשים לב שהדגש בדברי האדמו"ר אינו בתיאור היציאה מהמצב והחזרה לרמה העליונה המחודשת, אלא נתון בעיקר להכרת כוחות הנפש הנצרכים במצב ההווה של הנפילה והצרה[30]. ראשית לכל על האדם והאומה להכיר שנפלו ממדרגה עליונה ויש תכלית לנפילה זו[31], וידעו כי נפילה זו נצרכת להתקדמות חדשה הלאה. מתוך האמונה בנקודת האמונה השורשית שנמצאת בפרט ובכלל[32] באים לידי פעולה בשני ביטויים מעשיים המכלכלים את מידת החיים הזו - שברון הלב על המצב הנוכחי ואי השלמה איתו כלל וכלל. שברון הלב מעיד על ההכרה במצב הנפול (כעין חובת ה'וידוי' שבכל תהליך תשובה), ואי ההשלמה מעיד על הרצון המכוון ליציאה מהמצב (כעין חובת 'קבלה לעתיד' שבכל תהליך תשובה). מכוח ידיעות אלו מקבלים הפרט והכלל חיזוק וביטחון לצמיחה חדשה נהדרת.
במישור העבודה הפרטית, ההכרה ב'קוסטא דחיותא' מובילה את האדם לגלות בתוכו את אותה נקודה טובה שעם כל המצב הרע לא הלכה לאיבוד, אלא שכוסתה ונעלמה. האדם חייב למצוא בעצמו נקודה זו, ולהאמין תמיד שקיימת היא עמוק עמוק בפנים. אדם שנכנס למסלול של ייאוש מתחיל תהליך של 'הכללה' ומוצא שבעצם אין בו שום טוב כלל וכלל. מציאת נקודה טובה כלשהי נותנת לאדם אחיזה, שממנה ניתן להתרומם. אותה 'קוסטא דחיותא' המכילה את יסוד שברון הלב היא היא נקודת האחיזה - שהנה אינני מנותק לגמרי מהטוב, שהרי כואב לי שנפלתי. ובצירוף לאי ההשלמה עם מצב הנפילה, מתכוונן האדם לדרך העלייה והשיבה לטוב.
במישור העבודה הכללית, עם ישראל מכיר במקורו העליון ומכיר את עתידו הבהיר, ובמסלול זה של 'נצח ישראל' קורא לנו האדמו"ר ש"העבודה צריכה להיות להתחזק בקוסטא דחיותא".
