עכשו כבר יש מצית "חרדי". מי אשם?

נישט

תמה אני על ת"ח המחפש אשמים- כשגמרא מפורשת היא.

 ברכות דף ד:  וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

ועל חכמים הרי נאמר כי נשיכתם נשיכת שרף. מכאן למדו שדינו של אותו פושע רוטנברג בשריפה.
ואם תשאל הרי לא היה בית דין -  קנאים לא נמלכים בבית דין.
ואם תשאל השכנים הרי לא חטאו- מדוע סיכנו אותם.  אוי לרשע ואו לשכנו.
והכל ברור שריר וקיים. ואין להרהר אחרי מעשי הגדולים, כי כאמור, נשיכתם נשיכת שרף.

תנא ר' יהושע אונייא תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב"ה. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים"

כנראה שאין חדש תחת השמש.

צענע

ממה שהיה כתוב לפני על מאמר הירושלמי, (שבת פרק א ה"ד) שאותו ציטטת:

אין ספק שהאווירה באותו מושב היתה "טעונה", אך מה הוא פירושם של המלים "והיו הורגין בתלמידי בית הלל" שבדברי רבי יהושע אונייא, הייתכן לומר שהם כפשוטם?

כשהיה מי ששאל את הרב משה פיינשטיין זצ"ל היאך הותר לבית שמאי לנעוץ חרב בבית המדרש, (שבנוסח הבבלי בשבת דף יז עמוד א, ל"אותו" סיפור), הוא הקשה בתשובתו (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כ) על מפרש הסיפור שבירושלמי, וז"ל:

"וראיתי בקה"ע לפי פירושו בירושלמי (שבת פרק א' ה"ד), ששישה מתלמידי ב"ה עלו לבית המדרש, והשאר - עמדו תלמידי ב"ש מלמטה בחרבות וברמחים, ולא הניחום לעלות, כדי שב"ש יהיו הרוב. והיו הורגין בתלמידי בית הלל אילו היו רוצין לעלות, אבל ח"ו לא הרגו. משמע מדבריו שרק מחמת שב"ה שמעו לאלו מב"ש שאמרו להם שלא יעלו, לכן לא הרגו. אבל אם לא היו רוצים אנשי ב"ה לשמוע להם, היו הורגין אותן. שזה וודאי הא אסור, וחייבין מיתה אם היו הורגין בהם, אף אם היו רשאין אנשי ב"ש לעשות כן, כגון כהא דגמ' דידן שהיו אומרין לאנשי ב"ה שיעלו ויתברר ההלכה כדין, וכ"ש שהיה אסור לאנשי ב"ש מלמנוע לאנשי ב"ה מלעלות ולומר דעתן, ולהכריע שיהיה הרוב כב"ה. אבל אף למאי דתנינן בגמ' דידן, שהחרב נעצו כדי שיעלו ויתברר הדין לאמתו, וכדאיתא בפי' הרמב"ם שנתקבץ שם קיבוץ גדול מתלמידי ב"ש וב"ה, ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה שלא היו באותו מעמד, נמי תמוה, איך שייך שיהרגו, שאין ע"ז חיוב מיתה".

הרב ישראל אייזנשטיין בפירושו "עמודי ירושלים" על גליון הירושלמי {שבת שם) אחרי שהביא את דברי הקרבן העדה: ''אילו היו רוצין לעלות, אבל ח"ו לא הרגו אותן נ"ל'', הוא כתב:

"... ונ"ל סעד לדבריו מדברי רס"ג שכתב ע"ד הקראים שכתבו שהיה הריגה בין בית שמאי ובית הלל, ורב סעדיה כתב שלא נמצא כן בתלמוד, וע"ז השיבו הקראים דמבואר כן בירושלמי, אולם לפי פירוש הק"ע א"ש דברי ר' סעדיה".

היכן כתב זאת הרס"ג?"

שמחה פינסקר מביא בספרו "לקוטי קדמוניות" (וויען תר"ך, נספחים ב עמוד 14) את דברי סלמן בן ירוחם הקראי שכתב:

"וכבר הכחיש הפיתומי (הרס"ג) שלא היה בין בית שמי ובין בית הלל מלחמה, או שהרגו קצתם לקצת, והבאתי תלמוד סדר מועד אשר לאנשי א"י ופתחתי ההלכות שזה התאספו [המעשה] נזכר בהן, ופירש יעקב בן אפרים בזה והלכתי עמו לבבל לברר איך סלף הפתומי [את הדברים] ליפותן".

היו שהבינו מדברי סלמן בן ירוחם "והלכתי עמו לבבל לברר איך סלף הפתומי [את הדברים] ליפותן", שהרס"ג לא הכחיש שהסיפור הוא בירושלמי, אלא שהסבירם שלא כ"פשוטם", ולכן נסע סלמן בן ירוחם וחזר עם פירוש "יעקב בן אפרים", שכנראה פירש את ה"הורגין" כפשוטם.

האם סלמן בן ירוחם הקראי הוא מקורו של ה"עמודי ירושלים"?

על הריגת תלמידי בית הלל במובנם הפשוט וגם על מספרם, אנו מוצאים ב"מגילת תענית" פי"ב שי"ל ע"י א. נויבואר והופיעה ב"סדר החכמים וסדר הימים" (אוקספורד תרנ"ג עמוד 24), שהנוסח במגילה זו הוא: ''… בתשעה בו (באדר) גזרו תענית [על]  שנחלקו בית שמאי ובית הלל ונהרגו שלשת אלפים מתלמידיהם".

פרופ' ש. ליברמן שהביא מגילה זו בספרו "הירושלמי כפשוטו'', (שבת פרק א ה"ד), כתב: ''והנה ראיתי לאחדים מן החכמים שרצו להגיה את המלה "הורגין" (אולי כוונתו לדב ראטנר שכתב ב"אהבת ציון וירושלים'' (שם): "ואפשר שצ"ל בירושלמי כאן "והיו מתגרין" תחת שכתוב לפנינו "והיו הורגין"), אבל זה בלתי אפשרי, כי מפורש מעיד לנו הירושלמי להלן בהלכה זו "שמונה עשרה אפילו גדול אינו מבטל, מפני שעמדה להן בנפשותיהן, ופירשו בתוספות גיטין ל"ו ב' ד"ה אלא: כדאשכחן בירושלמי מפני שעמדו להן בנפשותיהן כדאיתא התם דתלמידי ב"ש היו הורגין בתלמידי ב"ה".