"חושב, על...." --- הילולת רבי שמעון בר יוחאי.

א.

בינות לערפילי העשן, קיתונות התהילים והתחינות, דומה שעדיין נותר מרווח דיו למקום שיעשה "סדר" בראש, בסוגיית ל"ג בעומר. מנהגי ההדלקות, הנסיעה מירונה, גילוי הזוהר, חיבור ה'תיקוני זוה"ק', היאר צייט של התנא רשב"י [או שלא].

מצד אחד, יום ל"ג בעומר נחשב בהחלט ליום של שמחה, אין אומרים בו תחנון, וגם לא במנחה שלפניו. בספרים הקדושים מובא שהאר"י הקדוש היה עולה מצפת לכיוון מירון, וירד מהחמור למטה ועלה בארבעתיו על הארץ מרוב מורא גדול.

[עוד מקורות לענין ל"ג בעומר, מקבר רבי שמען הצדיק בירושלים, במשך מאות שנות הישוב הישן, כאשר נסיעה מירונה היתה קשה ומפרכת, וכמעט בלתי אפשרית לציבור הנרחב. וכן – מעליה לקבר הרמ"א בבית החיים העתיק בקרקא, שעל פי המסורת נפטר ונטמן ביום ל"ג בעומר. ובו נערכו "הילולות" ממש כמנהג יהודי פולין האשכנזים שקדמו בהרבה לדורותינו האחרונים].

מצד שני ל"ג בעומר הוא יום "חג" חדיש יחסית. המנהגים תופסים תאוצה רבה. ונהפכים מפולקלור יהודי למצוות היום... באזני שמעתי השתא זאטוטים דנים ביניהם איזו ברכה מברך הרבי על ההדלקה... והקצנה להאי גיסא – מביאה גם דברות ביטול והרהורי "כפירה" על עיצומו של יום, מהאידך גיסא. ובאזני שמעתי אשתקד יהודי תלמיד חכם מתבטא: ל"ג בעומר זה חג שהמציאו הגננות, כמו ט"ו בשבט. בשביל לגוון את החודשים ה'משעממים' לזאטוטי הגנון, מפני שאין בהם חגים ומועדים.... כי הרי יום זה לא היה נחוג בתפוצות ישראל כיום טוב, ורוב ככל המנהגים שנפוצים ומתרבים בעשוריים האחרונות לא נשמעו ולא נעשו לפני דור ומעלה.

אז חלילה הכל "המצאה"?? לא.

מה בכל זאת?

ב.

דומה שהפתרון נמצא ומבואר מעצמו באופן גילויו בעם ישראל.

מועדי ה' הכתובים בתורה, והשניים שמדברי סופרים [חנוכה ופורים], שבהם כל ישראל מקיימים את מצוות היום, יש בהם השפעה גדולה "מלעילא" באותו נושא וענין שהיה הנס או הגילוי הראשוני, אז – בימים ההם. וניתן לקבל את השפעת הימים ותועלתם באותה נקודה על ידי הכנה מתאימה.

ל"ג בעומר, לא נכנס ברשימה זו.

היום הזה נחוג בעיקר בקרב החסידים, ובין הקרובים לקבלה.

שאר העם מקיימים את ההלכה שנאמרה בו – הפסקת אבילות ימי ספירת העומר, ועוד אי אלו הלכות, ולא יותר.

מה מצאו החסידים ביום הזה, ומה מצאו בו המקובלים וההולכים בעקבותיהם. ובעיקר – מדוע בשנים האחרונות יחסית החלה התעוררות גדולה ברובדים רחבים בעם להצטרף לשורות החוגגים. והמצטרפים אינם סתם "עמך", אלא מנהיגי קהילות גדולות, ועוד אנשים ברי מעלה.

ג.

ראובן ושמעון, שני חברים קרובים מנוער. שניהם היו נכדים לסבא גדול וצדיק, והשאיר לפניהם מורשת עשירה בתורה והלכה ובהנהגות מרוממות במיוחד.

ראובן, היה כבר בוגר דיו כשגילה את האור שבמורשת סבו, הוא למד בכתבי ידו, מצא בהם כדי סיפוקו, התבונן בהם וגילה בהם הדרכות וחכמת חיים גנוזות עד שהחל לנהוג בעקבותיו בדקדוקי הלכה ומנהגים, והיו עיניו הרוחניות רואות מולו תדיר את מורו – הסבא. יום פקידת הסבא היא בשבילו יום של ציון דרך. הוא מרגיש שינוי בחייו האישיים, ובכל מה שמנחיל לדורות הבאים אחריו, בעקבות הסבא הגדול.

לא יפלא מדוע הוא שומר באדיקות על היארצייט ובכל שנה מחדש משהו בהתקשרותו לסבו ולמורשתו, למען לא ידעך זכרו בקרבו ובקרב בניו אחריו. לא בכדי עמל הוא על הנחלת מורשת זו מפני שיודע בנפשו שבלי ציוני דרך ביום קבוע, ובצורה עמוקה, יעשה הזמן את שלו ושוב זכר הסבא ישכח וידעך. כפי שהיו לו כל הסבים וסבי הסבים, מאז אבות האומה אברהם יצחק ויעקב, והשבטים הקדושים, במשך כאלף הדורות לפחות שעברו, ואשר העבירו את הלפיד מדור לדור. אמנם הוא חי כאן וכך בזכות כולם, מהם רבים רבנים גדולים ונשואי פנים, אבל הוא לא שומר את היארצייט שלהם באותה צורה. הוא יודע כי יתכן שרבים מסבי סבו היו גדולים מסבו. ובכל זאת – הוא יכול לשמור רק את היארצייט של מי שכל כל הרבה השפיע עליו אישית, במישרין. ולא של כאלו שלא זכה לחוש את השפעתם הישירה.

אם לא יעורר את זכר הסבא הזה, מדי שנה, יעלם גם זכרו בתוך שאר הדורות הקודמים מנוחתם עדן.

לעומתו - שמעון, היה צעיר לימים ובלתי בשל באישיותו בעת שהסבא הגדול המשותף נפרד מהעולם הזה. הוא לא התעמק אף פעם בכתבי היד, ולמרות שהוא הולך בדיוק בדרך שהסבא התווה לנכדיו, בכל זאת הוא לא מרגיש קשר נפשי הדוק כל כך.

הדמות של הסבא אצל שמעון, היא בדיוק כזכרון דמותם של כל שאר סבי הסבא באלף הדורות שקדמו לו. הוא יודע על קיומם, אבל לא מרגיש שחייו השתנו בזכותם ובגללם. הוא יודע עליהם – ולא מכיר אותם, בעצמו.

הנמשל:

התנא רשב"י מגדולי התנאים, שמוזכר רבות במשנה, והרבה מהמימרות שלו משמשות עד היום כאבן פינה להלכה ולמעשה בארחות חיי כל יהודי החי לפי השולחן ערוך, הוא בעיקרון מורגש לבני דורותינו האחרונים, הרחוקים והמנותקים מהשפעת גדלות התנאים, כעוד כוכב לכת כביר מימדים, ולא כמשפיע ישיר. עשרות ומאות תנאים חיו בדורות האחרונים של בנין בית המקדש (השני) ובדורות הראשונים אחרי החורבן. ולמרות שגב קדושתם העליונה, אין רגש של שייכות בינם לבין בני דורותינו. דוקא גודל המעלה שלהם מגדיל את הרגשת המרחק וחוסר השייכות.

מעניין לציין כי בעצם רשב"י – בשונה משאר התנאים הקדושים – הכפיל את גודלה של התורה שבעל פה. מסכתות המשנה והברייתות כולן, הנלמדות יום יום, והמדרשים שאולי הם פחות נהגים ונלמדים כי אינם עוסקים בסוגיות עיוניות לכאורה, הכל נקרא תושבע"פ מדור התנאים, וכל זה בכף מאזניים אחת – וספר הזוהר בכף מאזניים שניה, איני יודע מי מכפות המאזניים שוקלת יותר מבחינת גודלה של התורה. זו תושבע"פ, הארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים.

אצל רוב הציבור, ברוב הדורות, נחשב הזוהר כעוד חיבור מימות התנאים, ולא נלמד יותר ממנו.

מה שודאי וברור – לא השתיתו חיים על סמך ספרו של רשב"י עד לדורות האחרונים. כי על כן מובן מאוד מדוע לא התיחסו ליאר צייט של הרשב"י בכל אותם שנים כמו ש"ראובן" התייחס לסבו, אלא כמו ש"שמעון" התייחס ונהג.

וזו לא "פירכא" על מנהגי הדורות האחרונים.

ד.

המדרשים וההוראות ההלכתיות הנמצאות בספר הזוהר, והסודות העמוקים החבויים בין דברי רשב"י והתנאים שבדורו, החלו להכות שורש בדורות האחרונים.

מצד אחד – תורת הקבלה של האר"י וגוריו.

מצד שני ושלישי – תורת החסידות ותורת המוסר [המחשבתי].

אלו ראויים למאמרים ארוכים ונרחבים להסביר את עומקם ורומם, וכמה השפעתם הברוכה על כל כלל ישראל בתפוצותיו וגלויותיו השונות. מבלי להכנס להגדרות והסברים אלו, ידוע שהם יונקים את לשד המחשבה הנסתרת והיצוקה במאמרי הרשב"י, והפכו את אותם רעיונות לשיטות ודרכי חיים שלמים. מה שקרה בפועל הוא - תורתו של רבי שמעון בר יוחאי "נגאלה", מדברים מופשטים הכתובים בספרי קודש, נהפכו הדברים לרגשות ולמעשים המנחים את בני ישראל המתקרבים אליהם.

ההתקשרות של בני הדורות האחרונים לתנא גדול ונשגב כל כך, היא אירוע פלאי בפני עצמו, הראוי לעיון ולציון.

כל ההולכים לאור הקבלה או החסידות, ובעיקר המתעמקים בסודות הדרכים הללו בשורשם – מרגישים קשר נפשי עם מחולל ומגלה אור העולם הזה – רשב"י. הם מרגישים צורך לבטא את היארצייט, את יום ההילולא, במעשי זכרון שיפנימו להם ולדורות אחריהם את הקשר והגילוי הזה.

וכל אחד שעומד לא כל כך רחוק ממקומם של אלו שעליהם בעצמם נגה אור רשב"י בדורינו, אפילו שהוא בעצמו לא נכנס לפרדס, ולא ינק בלי אמצעי מתורות הקבלה והחסידות – מרגיש את הפלא הנוקב הזה. הכיצד נמצא פתאום "סבא" מלפני כל כך הרבה דורות, שלרום מדרגותיו כתנא מדור התנאים, לא יתכן בכלל שתהיה לו השפעה ישירה על דורינו, והנה הבלתי יאמן קורה – יש לרשב"י השפעה ישירה, ויש כאלו שמרגישים מחוברים אליו ממש.

פלא זועק זה, שואב הוא. לפחות להצטרף אל החוגגים, לפחות להרגיש שייכות, לדור של תנאים קדושים. כי בדורות האחרונים אחרי התפשטות תורת הקבלה ושיטות החסידות והמחשבה, אין כמעט מי שלא קיבל השפעה עקיפה מתורותיו של רשב"י. השפעה שהשפיעה עליו הלכתית או השקפתית או נפשית.

מובן, אם כן, מדוע בדורות האחרונים רבים יותר החוגגים. יותר רבנים ואדמורי"ם נוהגים את מנהג ההדלקה, ונוסעם בצוותא עם קהל חסידיהם לציונו של רשב"י. הרבה יותר ממה שנהגו בעבר, ואפילו יותר מאבותיהם וזקיניהם.

פשוט מאוד: הם החלו ללמוד זוה"ק ונשמתם התעלתה בעקבות דברי רשב"י, ומתוך זה נמשכים כפרפרים אל האור, לעורר את זכרונו לטובה בנפשם. על ידי זה יזכו לחזק את התחברותם לדבריו. כאותו "ראובן" שבמשל.

ה.

על פי דרכינו ייושב עוד דבר מחודש שהחל בל"ג בעומר, וברשב"י.

מעולם היה יום פטירתו ופקידת השנה של אדם – יום של צער ואבילות. ז' אדר וצומו יוכיחו. [ובגמרא מסכת נדרים יש את המושג התפסה בצום יום שמתו בו אביו ואמו].

בדורות האחרונים השתרש המושג "הילולא" ליום פטירתם של צדיקים. ממתי התחיל המושג הזה? מדברי רשב"י לתלמידיו ביום פטירתו, כפי שמובא בזוהר הקדוש.

וזה בעצם מה שעושים בחגיגת ל"ג בעומר – על פי דבריו.

פירוש המילה הילולא – היא חתונה.

מה הקשר הרעיוני בין יום פקידת השנה, היארצייט, לבין חתונה? כתוב שם שאז זהו זמן עליית נשמה. ועדיין חסר טעם להסביר, מה היו כל היארצייט'ן עד אז? למה ואיזו עליית נשמה יש ביום פטירת רשב"י?

ולפי מה שהבאנו, כאב וצער של יארצייט יש לבן על אביו, ולפעמים גם לנכד על סבו. לעתים רחוקות יותר – גם לנין על אבי זקנו. מפני שיש בהם "רגש" עליהם, וצער על פטירתם מהעולם. [ונשיאה בעולם, כמי שהכירו וזוכרים, לגרום להם "עילוי נשמה" כדי שיעלו במעלות הנשמות הקדושות בעולם העליון].

רבי שמעון בר יוחאי חידש, שניתן לגרום עילוי נשמה גם לתנא! על ידי לימוד תורתו. עילוי נשמה בלי צער, זוהי שמחה גדולה וגבוהה בעולמות העליונים. זהו מקור ה"הילולא". שמחה שאין בה רגשות של צער רגיל הקיים ב"יארצייט".

ו.

הילדים נהגו לעשות קרטוטשקעס לכבוד רבי שמעון בר יוחאי...

מי שהמושג תנא אומר לו משהו, נע בחוסר נוחות למראה הרעיון המעוות הלזה.

מצד שני, חסידים ואנשי מעשה עושים הדלקה, בשמן זית, בנפט, בעצי סרק... מרגישים התעלות והתרוממות מול האור הרוחני של השלהבת. – אולי ביחס למדרגת רשב"י כל המדורה הזו היא קרטוטשקעס??

הפתרון הוא אחד:

אם החגיגה מתחילה ונגמרת באש ובגחלים, היא חיצונית לנפש האדם, ודאי שאין לרשב"י שום עליית נשמה, ואין לחוגג ולסועד שום התרוממות. זו בדיחה.

אולם אם יש מעט התרוממות של התבוננות, להליכה בדרכיו, ללמוד שמועותיו, להתקרב לה' ותורתו בדרך הזוהר וכיוצ"ב. כבר נהפכו הכלים הנמוכים של השמן והנפט [והתפודים] למכשירי מצווה.

ומכשירים שכאלו אין חקר למעלותיהם, כי הם יכולים להיות ציוני דרך להעפלה עד מרום. וציוני דרך שכאלו רב כוחם וחילם בעולם העליון – אפילו "לתרום" לרבי שמעון בר יוחאי – התנא!

לא בא המאמר הזה – אלא לנסות להפוך את מנהגי היום לציון דרך, על ידי מחשבה.