פרזנט,
ברור שאין לקבל כתורה מסיני את דברי חוקרי הרמב"ם (לפחות עד שלא תוכח תורה מסיני).
אבל, להבדיל ממה שהרמב"ם עשה, שרירותית לטענתך, למקרא ולתלמוד ולמדרשים, יש יותר מסיבה אחת לעיין ולפרשן את הרמב"ם מעבר לרובד הטקסט הבסיסי.
א. הרמב"ם עצמו נהג כך עם קודמיו. אין הכוונה לנהוג בו מנהג ועשיתם לו כאשר זמם, מילה תחת מילה פרשנות תחת פרשנות, (יש לדון אם בכה"ג אמרינן "ולא כאשר עשה". ודו"ק) אלא הרמב"ם סבר ואף שיתף אותנו במחשבתו כי לטקסט יש לעתים משמעות נסתרת הגוברת על משמעותו הפשוטה.
ב. הרמב"ם עצמו רומז על כך ביותר ממקום אחד.
ג. יש לא מעט אי התאמות בין מורה נבוכים למשנה תורה וכן בשאר חיבוריו, פירושיו והקדמותיו. רמב"ם עצמו, בהקדמה למו"נ מנה כמה סיבות לסתירות או ניגודים המצויים בספרים.
אני מעתיק כאן את דבריו בעניין מתוך המהדורה האינטרנטית של אוניברסיטת ת"א, תרגומו של מיכאל שוורץ.
כדי לא למנוע טוב מהגולשים אני מעתיק את כל הקטע ה"הקדמה" (במפתח מהדורה זו מופיעה רק הפניה ל"פתיחה" וכן כותרת "פרק פתיחה". בסופו של הפרק מופיעה ההקדמה תחת כותרת משנה כמעט בלתי נראית) הדנה בסיבות לסתירות המצויות בחיבורים. (כדי להקל על העיון מחקתי את מספרי ההפניה להערות)
סתירה או ניגוד הנמצאים בספר מן הספרים או בחיבור מן החיבורים, סיבתם אחת משבע סיבות.
הסיבה הראשונה היא שהמחבר אסף דבריהם של אנשים בעלי דעות שונות, אך השמיט שמות בעליהם ולא ייחס כל דבר אל אומרו. בחיבור ההוא תימצא סתירה או ניגוד, מכיוון שאחת משתי קביעות היא לשיטת פלוני והקביעה השנייה לשיטת אלמוני.
הסיבה השנייה היא שמחבר אותו ספר היתה לו דעה וחזר בו ממנה, ודבריו הראשונים והשניים נרשמו.
הסיבה השלישית היא שאין דברים אלה כולם כפשוטם, אלא קצתם כפשוטם וקצתם משל שיש לו משמעות נסתרת. יש גם ששתי הקביעות הסותרות זו את זו כפשוטן הן משלים, וכאשר מבינים אותן כפשוטן הן סותרות או נוגדות זו את זו.
הסיבה הרביעית היא שיש תנאי שלא נאמר במפורש במקומו מתוך הכרח כלשהו, או שהנושׂאים שונים זה מזה ואחד מהם לא הוסבר במקומו, כך שבדברים נראית סתירה, אף שאין סתירה.
הסיבה החמישית היא הכרח שעשׂוי להיווצר בשעה שמלמדים ומביאים לידי הבנה. והוא שיש עניין עמוק כלשהו אשר קשה לציירו. המחבר נאלץ להזכירו או להניחו כהנחה מוקדמת להסברת עניין אשר קל לציירו ואשר מן הראוי להקדימו בהוראה לפני זה הראשון, שכן לעולם יש להתחיל בקל יותר. המורה ייאלץ אפוא לוותר על דיוק העניין הראשון ולהסבירו בכל דרך שתזדמן לו ובעיון שטחי. הוא לא יתחיל לדקדק באמיתתו אלא יניח אותו בהתאם לדמיונו של השומע, כדי שהוא יבין מה שנדרש עכשיו להבין. מאוחר יותר יפורט אותו עניין עמוק ותובהר אמיתתו במקום הראוי לה.
הסיבה השישית היא שהסתירה חבויה ואינה מתבררת אלא לאחר הנחות מוקדמות רבות. ככל שדרושות יותר הנחות מוקדמות לגילוי הסתירה, כך היא חבויה יותר. הדבר נעלם מן המחבר והוא סובר שאין סתירה בין שתי הקביעות הראשונות. אך כאשר נוטלים כל קביעה מהן ומוסיפים אליה הנחה מוקדמת אמיתית ומתחייבת מסקנה, וכן עושים לגבי כל מסקנה, שמוסיפים אליה הנחה מוקדמת אמיתית ומתחייבת מסקנה, מגיע הדבר לאחר מספר שלבים לידי סתירה או ניגוד בין המסקנות האחרונות. כגון זה נעלם מעיני החכמים מחברי הספרים.
אבל ששתי הקביעות הראשונות תסתורנה זו את זו בצורה גלויה, אלא שהמחבר שכח את הראשונה בשעה שרשם את השנייה במקום אחר בחיבורו - זה פגם גדול מאוד. אדם כזה אינו נמנה בין האנשים שראוי להתחשב בדבריהם.
הסיבה השביעית היא הכרח לדון בדברים עמוקים מאוד אשר יש להסתיר חלק מענייניהם ולגלות חלק. לפעמים יש הכרח, על סמך אמירה מסוימת, לדון בעניינים אלה בדרך של קביעת הנחה מוקדמת כלשהי, ובמקום אחר יש הכרח לדון בהם בדרך של קביעת הנחה מוקדמת סותרת לזו. ראוי שההמון לא ירגיש בשום אופן בנקודת הסתירה ביניהם. יש שהמחבר נוקט בכל תחבולה כדי להסתיר זאת.
הסתירות הנמצאות במשנה ובבְּרַיְתוֹת הן על-פי הסיבה הראשונה. כמו שאתה מוצא אותם אומרים תמיד: קשיא רישא אסיפא, והתשובה תהיה: רישא ר' פלוני וסיפא ר' פלוני. וכן תמצא אותם אומרים: ראה רבי דבריו של ר' פלוני בכך וכך וסתם לן כְּוָתֵיהּ וראה דבריו של ר' פלוני בכך וכך וסתם לן כותיה. לעתים קרובות תמצא אותם אומרים: סתמא מני? ר' פלוני היא, מתניתן מני? ר' פלוני היא. דברים אלה לא ייספרו מרוב.
ואִילו הסתירות או הניגודים הנמצאים בתלמוד הם על-פי הסיבה הראשונה והשנייה. כמו שאתה מוצא אותם תמיד אומרים: בכך וכך סבר לה כר' פלוני ובכך וכך סבר לה כר' פלוני. וכן הם אומרים: סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא101. והם אומרים: תרי אמוראי אליבא דר' פלוני.
שיטה זאת כולה נוהגת על-פי הסיבה הראשונה. ואִילו בהתאם לסיבה השנייה הוא מה שהם מסבירים: הדר ביה רב מההיא. הדר ביה רבא מההיא, ובודקים איזו משתי הדעות היא המאוחרת. וכן מה שהם אומרים: מהדורא קמא דרב אשי אמר לן כך וכך ומהדורא בתרא אמר לן כך וכך.
ואִילו הסתירות והניגודים המופיעים לכאורה בכמה מקומות בכל ספרי הנביאים הם מחמת הסיבה השלישית והרביעית, וכלפי עניין זה היתה כל ההקדמה הזאת מכוונת.
וכבר יודע אתה שחכמינו ז"ל מרבים לומר: כתוב אחד אומר כך וכתוב אחד אומר כך וקובעים שיש סתירה לכאורה. אחרי-כן הם מסבירים שבעניין חסר תנאי או שהנושׂא (בכל אחד משני הכתובים) שונה, כמו שאמרו: שלמה, לא דייך שדבריך סותרין דברי אביך, אלא שהן סותרין זה את זה וכו'.
אמירות כאלה מרובות בדברי החכמים ז"ל, אלא שלרוב הם עוסקים בדברי נבואה המתייחסים לדינים ולדרך ארץ. מטרתנו אנו, לעומת זאת, להעיר על פסוקים אשר יש בהם לכאורה סתירות בדעות ובאמונות. אפס קצהו של זה יבואר בכמה מפרקי הספר הזה, כי עניין זה אף הוא מסתרי תורה.
השאלה אם יש בספרי הנבואה סתירות מחמת הסיבה השביעית היא נושׂא לעיון וחקירה, ואין לענות על כך על סמך אומדן והשערה.
אך אי-ההתאמות אשר בספרי הפילוסופים, אנשי-האמת שביניהם, הן מחמת הסיבות החמישית והשביעית.
לעומת זאת הסתירות הנמצאות ברוב ספרי המחברים והמפרשים, זולת אלה שהזכרנו, הן מחמת הסיבה השישית. וכן נמצאות במדרשות ובהגדות סתירות גדולות מחמת סיבה זו. הילכך הם אומרים: אין מקשין בהגדה. כן יש בהם סתירות מחמת הסיבה השביעית.
אולם אי-ההתאמות המצויות בספר זה הן מחמת הסיבות החמישית והשביעית. דע זה והבינהו לאמיתו והתעמק בו מאוד כדי שלא יביכו אותך כמה מפרקיו.
לאחר ההקדמות האלה אתחיל להזכיר את השמות אשר יש להעיר על אמיתת משמעותם המכוונת בכל מקום לפי העניין, על-מנת שיהיה לך הדבר מפתח להיכנס אל מקומות אשר בעדם ננעלו שערים. כאשר ייפתחו שערים אלה וייכנסו לאותם מקומות תמצאנה בהם הנפשות שלווה והעיניים תתענגנה, והגופים ינוחו בהם מעמלם ויגיעם.
רמב"ם אומר לנו בפירוש כי לעתים נהג "להסתיר חלק מענייניהם ולגלות חלק".
אם יורשה לי הייתי מוסיף כי תיתכן בספרי הרמב"ם וכן בספרי "הפילוסופים אנשי האמת שביניהם" אי התאמה גם כפי הסיבה השנייה וכן כפי הסיבה הרביעית, סיבה זו יש בה ליישב אי התאמות במשנה תורה.
מהשמטתו את הסיבה השלישית כסיבה לאי התאמה בדבריו ניתן להסיק כי הוא לא השתמש בטכניקת המשלים.
הערת אגב.אינני מבין מדוע השאלה אם יש בספרי הנבואה סתירות מחמת הסיבה השביעית היא נושׂא לעיון וחקירה, ואין לענות על כך על סמך אומדן והשערה.
