חומרות בטבילת כלים והמסתעף: הז'בו של שנת 2011

באלו כלים אמרו? בכלי סעודה. לאכילה ולהכנת האכילה. (אבל לא בכלים אחרים, כגון כלי עבודה, או אפילו כלים שמסייעים לכלי אכילה, כגון מתקן שהסיר עומד עליו בבישול).

אין טבילת כלים אלא בכלים העשויים ממתכת, או מזכוכית. (ולמי שסוברים שחיוב כלי מתכות מן התורה מודים שבזכוכית הוא רק מדברי חכמים).

חיוב הטבילה הוא על כלים שנלקחו מן הגוי. אולם ייראה לי שהדוגמא שאנו לומדים ממנה, מכלי מדין שנפלו שלל בידי עם ישראל, היתה של כלים משומשים. 

על כן ניתן לשאול: האם החיוב של טבילה הוא על כלים חדשים? יותר מכך, האם החיוב הוא גם על כלים שלא נקנו מגוי באופן ישיר אלא מחברה, ממפעל?

כאן יש לומר: זיל בתר טעמא. הטעם של התקנה הוא הקובע. והתקנה נועדה ליצור חיץ בין היהודים לגויים, כמו תקנות נוספות שתיקנו חכמים.

וכיון שכן, אנו יכולים ליישם כאן חילוק שמצאנו בתקנה נוספת שבאה להפריד בין יהודים לגויים, חילוק בין הקונה מאדם פרטי לקונה ממפעל.

אנו מכירים חילוק דומה בלחם שנאפה בידי גוי. היתה תקופה שחכמים גזרו איסור על לחם שנאפה בידי גוי - כלומר, גם אם הוא נעשה בכשרות, מעצם היותו נעשה בידי הגוי. טעם התקנה הוא כמובן ליצור מרחק בין יהודים לגויים.

אך כיון שהדבר היה קשה לקיום, חזרו להקל, ובמיוחד בפת פלטר. כלומר אופה מקצועי, המקבילה של אז לבעל מפעל. בקניה ממפעל לא יווצר קשר אישי כמו בקניה מאדם פרטי ולכן היה באמת מקום לחלק.

לפי זה, לדעתי אין כלים חייבים בטבילה אלא אם נקנו מבעל הבית הגוי שמוכר את כליו, אבל לא מבעל מפעל או סוחר המוכר חדשים. וכל שכן אם באו מסוחר יהודי.

אבל זה חידוש שלי הוא, ולמרות שיש לו טעם הן בהלכה והן במטא הלכה, קשה לי לצפות שיקבלוהו.

גם לפי המחייבים כלי של מפעל בטבילה, האם יש לומר שכלי שנטבל לא בידי בעליו לא עלתה לו טבילה?

לא תהיה טבילת כלים חמורה מטבילת נידה, ושם אין צורך לכוון לטהרה. נידה שראויה להיטהר שנפלה למים הראויים לטבילה (כגון שהיתה בים וצללה במים) נטהרה.

הנוטל ידים אינו צריך לכוון לטהרם לאכילת לחם.

זה הכלל: חולין אינם צריכים כוונה (להבדיל מכהן הטובל כדי לאכול תרומה וכל שכן קרבן).

אם כן, מדוע שנחשוב שכלי שיצא מרשות היצרן הגוי והגיע לרשות הסוחר היהודי, אפילו טבל הסוחר קודם שמכר למשתמש, מדוע שלא תעלה לו טבילה?

זו אכן חומרה, ויש אכן כאלו שמחמירים כך. היסוד לדבריהם הוא שאצל הסוחר היהודי הכלי הוא בגדר "כלי של מסחר" ולא כלי של סעודה. רק כאשר הוא נכנס לרשות קונה, אז הוא הופך להיות כלי של סעודה ואז נופל עליו חיוב טבילה.

למעשה, אם נרצה לפלפל ולדקדק, דווקא לפי שיטה זו היה מקום לומר שלכולי עלמא (=לכל השיטות) אין צורך בטבילה, שכן שם של כלי סעודה התחדש בו רק לאחר שנכנס לרשות היהודי!

אך בכל מקרה יש המתירים כלי סעודה שהיה במקורו של גוי ונכנס לרשות יהודי והוטבל אצלו, גם אם אין היהודי מתכנן להשתמש בכלי בעצמו לסעודה.

(רשימה חלקית של מקורות ונפקא מינה לגבי שימוש בכלים שלא נטבלו אצל בעל מסעדה שאינו אוכל בעצמו מן הכלים תמצאו אצל הרב צבי כהן, עמ' קסד הערה ח בסוף ובפרק ג סעיפים יא יב. שם גם תימצא חומרה חדשה, שילד שנשלח לקנות כלי מן הסוחר, אין הסוחר יכול להטביל את הכלי עבור הקונה כי אין הילד עושה קנין. וכל אלו חומרות כשמן מהסוג שפותח האשכול המציא).

ופותח האשכול טרח ואסף מקורות המחמירים, אלא שלהחמיר למה לי? במיוחד שאם כל התקנה מדרבנן, ספק דרבנן להקל. (ויש להרחיב בנושא זה כאן ובכל מקום).

היוצא מדברינו: הקונה כלי סעודה מסוחר יהודי כיון שהכלי חדש ונמכר מן הסיטונאי אינו חייב טבילה, והמחמיר להטביל יצא גם אם הסוחר הטביל את הכלי עבור הקונים.

***

השאלה של פותח האשכול בנויה חומרה על גב חומרה. זה מזמין דיון בשאלה אם הקונה על תנאי שישלם אם הדברים נקנו לו משעה שמשך את המוצר למרות שטרם סיים לשלם, או שנקנים לו רק משעה שגמר את התשלומים. לענין זה כמדומה שאנו פוסקים שקונה משעה ראשונה.

ועוד שהסברה היא שהמוכר לא יקבל בחזרה את הכלי לאחר השימוש גם אם הקונה לא יסיים את התשלומים. והמוכר יתבע את הקונה שישלם לו כסף ולא יסכים לקבל את הסחורה בחזרה. וכן פשוט.

***

השאלה באה להצביע עד כמה שהבנתי על תופעה שיש באמת להצטער עליה. והיא החיפוש אחרי חומרות.

זה נושא כבד ורב פארות מצד עצמו. מדוע בחברה שלנו מקובל כל כך לחפש חומרות? האם זה חשוב והאם זה נכון?

גם זה יכול להיות נושא שיתפתח מן האשכול, וכמדומה שזה מה שבעל האשכול ביקש.

גם הכותרת שבחר מעידה על כך.

אך, מצד שני, האם הצגת השאלה וניסוחה אין בהם משהו מן הקנטרנות? צריכים אנו, במיוחד כאשר אנו באים לחלוק על פוסקים, לעשות זאת לשם בירור האמת, לשם שמים, ולא מתאוות הניגוח. ומי יאמר ניקיתי נפשי.

כמובן, ביקוש האמת הוא העיקר, ומניעי השואל אינם חשובים, ועוד שאין ראוי חלילה לחשוד בשום אדם. אבל כיון שהניסוח יכול היה להישמע קנטרני, חוששני, באתי להזהיר על כך. שלא נהיה בגדר הלומדים על מנת להקניט.

א. טענה חיטין והודה לו בשעורין

[א] טבילה בלא כוונה- פותח האשכול דן שיש כאן טבילת פטור, מה ענין כוונה לכאן, וכי מאן דהוא טען שיש כאן חיסרון כוונה אתמהה

[ב] פותח האשכול כתב- גם אם הטבילה עלתה לו כשיטות המקילים מ"מ ברכתו לבטלה, ובאופן דהכלי עדין בבעלות נכרי[1] פשוט דאף בדיעבד לא עלתה הטבילה, והוסיף טענה שלישית שאפשר שלא עלתה לו טבילה אף בקונה מיהודי, לא הבנתי למה בחרת להתייחס רק לטענה הקלושה שנאמרה בדרך אפשר כתוספת  והעלמת עיניך מהטענות הברורות, ולכך חרצת פסק הלכה, והתקפת את פותח האשכול בטענה שטרח ואסף מקורות המחמירים, אלא שלהחמיר למה לי? וע"ז נאמר שומר פיו וכו'.

ב. בריחה מחומרות או רדיפה אחר קולות

מימוני, מונה כאן מספר קולות [א] כלי לא משומש [ב] כל התקנה מדרבנן, ספק דרבנן להקל [ג] קונה ממפעל [ד] כלים שהיו אצל המוכר בחזקת כלי סחורה

כלי לא משומש – גמ' ערוכה שחייב בטבילה

טבילה מהתורה- כן דעת רוב הראשונים [ושמא לדעת מימוני דעתו של הרמב"ם מכריעה]

קונה מהמפעל – טעם חיוב הטבילה איתא בירושלמי לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל, ופירשו ראשונים שמטעם זה הצריכה התורה טבילה לכלי הלקוח מן הגוי, שדומה לגר שנכנס לקדושה על ידי טבילה, האם לפ"ז קונה מהפעל שאני?

האם יש כאן רק בריחה מחומרות?

כלי סחורה- כל כלי אצל המוכר הוא כלי סחורה ואפ"ה הקונה חייב בטבילה

ג. האם אתה באמת מתכוון שכלים לא משומשים שנקנו מאדם פרטי אינם חייבים בטבילה

ד כתבת היוצא מדברינו: הקונה כלי סעודה מסוחר יהודי כיון שהכלי חדש ונמכר מן הסיטונאי אינו חייב טבילה, והמחמיר להטביל יצא גם אם הסוחר הטביל את הכלי עבור הקונים.-ולפ"ז  זוהתה חומרה חדשה: שבכה"ג, אין לברך על טבילתו 

ה פותח האשכול מחפש באמת מכל סולדי החומרות, שימצאו פיתרון אמת לחומרא זו.