'מקדש דוד' 'חזון איש' 'קדושת לוי' 'נועם אלימלך'
לפנינו ארבעה חיבורים חשובים שנוצרו בעולמה של היהדות האותודוכסית. כשאנחנו מבקשים לדעת את הסדר הכרונולוגי של החיבורים, ולזהות באיזו תקופה נוצר כל אחד מהחיבורים הללו, איננו צריכים להשען על מסורות ואמונות, מאחר שמחקר הספרות הניב במשך השנים כלים יעילים וכללים בדוקים, שבאמצעותם ניתן לעקוב אחרי ההשתלשלות ההדרגתית בין חיבורים שונים, ושיוכם הוודאי לתקופה בה נוצרו.
מהנתונים השונים שנאספו במשך השנים, עולה בבירור כי סדרם הכרונולוגי של החיבורים הנזכרים הוא: 'מקדש דוד', 'חזון איש', 'קדושת לוי', ו'נועם אלימלך'.
כך ניתן להווכח בוודאות כי החיבורים 'מקדש דוד' ו'חזון איש', שייכים שניהם לתקופה מוקדמת בתולדות היהדות האורתודוכסית, בזמן בו עדיין היתה הספרות התלמודית בשלבי ההתגבשות שלה, זכרון הארץ - ממנה גלתה יהדות זו – היה עדיין חי ומפעם בקרבה, וההשפעות הזרות מהעמים הסובבים אותה, עדיין לא הטביעו את חותמן העמוק בספרותה.
במקביל ניתן לקבוע באמצעות הכלים האמורים, כי הספר 'מקדש דוד' מוקדם בפער תקופות ניכר לספר 'חזון איש', והסממנים האמורים ניכרים בו ביתר שאת. ובאותה מידה בידינו לקבוע כי הספר 'קדושת לוי' קודם בהרבה לספר 'נועם אלימלך', שבו באים לשיאם: היחס לספרות התלמודית כיחידה מגובשת, ההתרחקות הרגשית - לצד זו הפיזית – מהארץ על משמעויותיה, והביטוי להיטמעות התרבותית בין העמים [כמובן - לצד שמירה על מאפייני זהות שבטיים].
להלן נפרט חלק מהממצאים שאומתו פעמים רבות במבדקים רבים ומגוונים, ממצאים שאינם מותירים מקום לספק ביחס למסקנות האמורות.
[יצויין כי המובאות מספר 'חזון איש' מתייחסות אך ורק לספר כמתכונתו המופיעה במאגר בר אילן. מובן מאליו כי הכנסתו למאגר זה במתכונתו המסויימת, מוכיחה כאלף עדים שבאותה תקופה היה היחס לכתבים שנוספו ל'חזון איש', כאל זיוף מוצלח גרידא. טענה הנסמכת בין היתר על העובדה שחיבורים פחותים בהרבה בחשיבותם הוכנסו למאגר, בניגוד לכתבים הנ"ל].
הספרות התלמודית
בחיבורים 'מקדש דוד' ו'חזון איש' ניתן למצוא איזכורים רבים של התוספתא, ספרא, וספרי. לעומת זאת בספר 'נועם אלימלך' אין שום איזכור של החיבורים הללו. גם בספר 'קדושת לוי' אין איזכור של התוספתא, ואילו הספרא והספרי נזכרים באיזכורים יחידניים מכלי שני. יש בכך משום הוכחה ברורה ש'מקדש דוד' ו'חזון איש' התחברו בתקופה בה הספרות התלמודית עדיין לא נחתמה לגמרי בתלמוד הבבלי, והעיסוק בתוספתא ספרא וספרי היה עדיין רווח. לעומת זאת בספר 'קדושת לוי' ישנם איזכורים בודדים מכלי שני לספרות זו, דבר המלמד על כך שהספרות הזאת כמעט ונעלמה מהאופק הלימודי. ואילו בספר 'נועם אלימלך' באה תופעה זו לשיאה, כשהחיבורים הללו אינם זוכים לשום איזכור, והעיסוק הלימודי מתרכז בתלמוד הבבלי באופן בלעדי.
כמו כן ניתן להצביע על תופעה מענינת נוספת, ולפיה ב'מקדש דוד' ו'חזון איש' מופיע מידי פעם הביטוי "מתניתין", ביטוי שיש בו כדי ללמד שבאותה תקופה היו עדיין רווחים טפסי משנה משניים, לצד זה המרכזי. ואילו ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' ביטוי זה אינו קיים, כמובן בעקבות ההתקבעות המוחלטת של טופס המשנה המרכזי, וכפועל יוצא העלמות הטפסים הזניחים.
הארץ
בחיבורים 'מקדש דוד' ו'חזון איש' נזכרו פעמים רבות דינים שעיקרן בארץ ישראל. כמו, תרומות, מעשר ראשון, דמאי, ועוד. לעומת זאת ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' דינים אלו אינם זוכים לכל התייחסות, וזאת בעקבות ההתרחקות הפיזית והנפשית מהארץ ממנה גלו לפני זמן רב כל כך.
מידות משקלות ומטבעות
ב'מקדש דוד' ו'חזון איש' נזכרות המידות והמטבעות שהיו נהוגות בארץ ישראל, כמו דינר, סלע, סאה, לוג. לעומת זאת ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' מידות ומטבעות אלו אינן קיימות, שוב בשל ההתרחקות העצומה ופער השנים שהשכיח את המושגים שהיו עדיין רווחים בתקופת 'מקדש דוד' ו'חזון איש'.
החגים
כאן ניתן לראות דבר מפתיע. ב'מקדש דוד' לעולם לא נמצא איזכורים לחגים שמקורם בתקנת חכמים. יום הכיפורים? כן! פסח? כן! תשעה באב, חנוכה, ופורים אינם זוכים אפילו לאיזכור בודד ב'מקדש דוד'. מובן מאליו שיש לראות בכך הוכחה מוחצת לכך ש'מקדש דוד' התחבר בתקופה בה עדיין לא נתקבלה תקנת חכמים, או לפחות עדיין לא פשטה. לעומת זאת ב'חזון איש' ו'קדושת לוי' חגים אלו נזכרים כחגים לכל דבר, וזאת בשל איחורם היחסי ['חזון איש'] או הרב ['קדושת לוי']. ב'נועם אלימלך' לעומת זאת כבר אין צורך באיזכורם של חגים אלו, שכבר נחשבו כחגים לכל דבר, השתרשו בצורה עמוקה בקרב העם, ונחשבו אולי כלא פחותים מיום הכיפורים וסוכות.
החדשים
בשמות החדשים יש משום שרטוט ברור לתהליך ההדרגתי של ההיטמעות במרחב שהתחולל ביהדות האורתודוכסית.
שמות החדשים טבת ותמוז נזכרים ב'מקדש דוד' ו'חזון איש', ואילו ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' הם אינם זוכים לשום איזכור. וזאת כמובן בשל הקלטות השמות הלועזיים של החדשים, ובמקביל זניחת השמות הקדומים. יצויין כי שמו של חודש אדר, הזוכה כמובן אף הוא לאיזכורים ב'מקדש דוד' ו'חזון איש', נזכר גם ב'קדושת לוי', לעומת 'נועם אלימלך' שבו הוא אינו נזכר. וזאת בהתאם למה שכבר הוכח לעיל, ש'קדושת לוי' קודם ל'נועם אלימלך', ובתקופתו – שהיו בה משום סממנים של תקופת מעבר – היו עדיין קיימים שרידים לשמות הקדומים.
עולם הבא
מבחינת האיזכורים לעולם הבא, ואף צורת האיזכור, ניתן ללמוד הרבה על הסדר הכרונולוגי, ועל השיוך המדוייק של כל אחד מהחיבורים.
בחיבורים 'חזון איש' 'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך', ניתן למצוא איזכורים לעולם הבא, ואף שימוש במונח "עולמות" [הנובע, כמובן, מאמונה ברורה בעולם נפרד מעולם המעשה הקיים לעינינו]. עובדה שבכוחה ללמדנו שחיבורים אלו נתחברו בתקופה בה הושם דגש רב על השכר והעונש בעולם הבא. לעומת זאת ב'מקדש דוד' לא ניתן למצוא איזכורים כאלו, בשל העובדה שנתחבר בתקופה קדומה יותר.
ב'חזון איש' ו'קדושת לוי' ניתן למצוא גם את הביטויים המתייחסים לעולם המעשה כ"האי עלמא" או "עולם הזה". מאחר שבתקופותיהם - למרות המרחק הרב ביניהם - היה עדיין יחס כפול לעולם הזה ולעולם הבא. ואילו ב'נועם אלימלך' ביטויים אלו הינם בבחינת בל יראה ובל ימצא, כמובן בשל התקבעות היחס לעולם הבא כעיקר, שעולם המעשה אינו אלא כטפל לו.
הכתיב והשפה
בעוד החיבורים 'מקדש דוד' ו'חזון איש' נותרו נקיים מהשפעות השפות המקומיות, הרי ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' ניתן למצוא השפעות כאלו בשפע. כך לדוגמא "מאור" שב'מקדש דוד' ו'חזון איש' מופיע כ"נהורא" ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך'. גם הנבואה מכונה ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' "נביאות", השפעה ברורה של השפה האידית.
הביטוי "חוקים" אינו מופיע ב'מקדש דוד' כלל. ואילו ב'חזון איש' ו'קדושת לוי' הוא מופיע אמנם, אלא שהוא מצורף ל"משפטים". עם זאת יש לשים לב לכך שב'חזון איש' המילה "חוקים" מופיעה בכתיב חסר "חקים", ואילו ב'קדושת לוי' היא מופיע בצורה מלאה "חוקים", דבר המלמד על התפתחות הכתיב בתקופות שחלפו בין חיבור 'חזון איש' לחיבור 'קדושת לוי'. ב'נועם אלימלך' אנחנו כבר רואים את הביטוי "חוקים" בהתפתחותו המירבית כשהוא מופיע לבדו ללא צירוף.
כבר נזכר לעיל הביטוי "עולמות" שאינו מופיע ב'מקדש דוד', לעומת 'חזון איש' 'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך'. במקביל יש להבחין בכך שב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' מופיע גם הביטוי "עלמין" השאוב משפות זרות, וזאת לעומת 'חזון איש' שמשתמש אך ורק בביטוי העברי הצרוף "עולמות".
הביטוי "משה רבינו", מופיע ב'מקדש דוד' ו'חזון איש' לעולם בכתיב חסר "משה רבנו". לעומת זאת ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' הוא מופיע בכתיב מלא ומורחב "משה רבינו" [אמנם ב'נועם אלימלך' ישנה הופעה אחת בה נכתב "משה רבנו" בכתיב חסר, אלא שמלבד העובדה המוחצת שהופעה זו הינה חד פעמית, לעומת הופעות רבות מספור בכתיב מלא, ישנם חוקרים הטוענים שהופעה זו בזיוף יסודה].
הקבלה והחסידות
ב'מקדש דוד' ו'חזון איש' כמעט ולא ניתן למצוא ביטויים לתורת הקבלה והחסידות שפרחו בתקופות המאוחרות של היהדות האורתודוכסית. לעומתם ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' ניתן לראות השפעה משמעותית של התנועות הנזכרות, תורתן, והמושגים שנתחדשו בבתי מדרשותיהן.
כך ניתן למצוא ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' ביטויים כמו: "העלאת הניצוצות", "אור אין סוף", "הצדיק" ועוד. כך גם היחס לאלקי ישראל תופס משמעות רחבה בהרבה כ"מלכו של עולם" "ריבונו של עולם" [דבר שיש בו גם משום עדות ברורה על החיבור בין היהדות האורתודוכסית באותה תקופה למרחב ה'גויי' העולמי].
אלוקי ישראל מכונה ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' כ"ה' צבאות". הרב מכונה כ"אדוננו מורנו" בחיבורים אלו. ואף נזכר בהם "המגיד" ככינוי לרב משפיע [יצויין כי גם ב'חזון איש' נזכר "מגיד משנה", אלא שמלבד ההבדל הלשוני בסמיכות הכינוי "מגיד" ל"משנה", לעומת הכינוי מגיד כשלעצמו, ישנו הבדל מהותי בין "המגיד" ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך', שעיקר תורתו נאמרת בעל פה, ל"מגיד משנה" ב'חזון איש' שעיקר תורתו נמסרת בכתב].
זאת ועוד, ב'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' נזכרת התורה בכינוי "תורת ה'", לעומת 'מקדש דוד' ו'חזון איש' שמכנים אותה בשם הסתמי "תורה" [ברור שיש בכך גם כדי להצביע על היכרות של 'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' עם תורות נוספות, הדורשות בידול וזיהוי של "תורת ה'"].
מן הראוי לציין כי הממצאים שהובאו במאמר זה, הינם חלק קטן מתוך אוסף נרחב של נתונים שנבדקו ואומתו בצורה מדעית, ואשר יפורסמו בקרוב.
