ה הולך להיות פוסט מתוסכל וממורמר, אז כל מי ששבע קיטורים להיום מוזמן לדפדף הלאה.
אתמול הציעו לי בן דוד.
אני לא יודעת למה דווקא ההצעה התמימה הזו הביאה אותי לשבירה.
שרדתי הכל:
בחור עם הסטוריה נפשית במשפחה.
בחור עם הפרעות אכילה.
בחור עם הפרעות קשב וריכוז.
בחור בן 28 וחצי (עוד אין לי 20).
בחור שירד מהדרך, וחזר אליה, וירד עוד פעם וחזר עוד פעם.
בחור עם שסע בשפה (עובר בתורשה).
היו עוד כמה פנינים כאלו.
כמעט מאה בחורים (לא ספרתי, אבל זה נשמע לי מספר הגיוני) עברו בבית הזה, ואף לא פגישה אחת. לא כי לא רצינו, לא כי לא התפשרנו, אלא כי רק אלו מהרשימה שלמעלה הסכימו לשמוע את השם שלי בלי להיעלב (זה עם השפה השסועה דווקא כן נעלב).
ודי, אני לא יכולה יותר.
תפסיקו, אני בסך הכל בחורה בלי אבא.
לא בחרתי את זה, לא גרמתי לזה לקרות, קיבלתי אבא חדש כך שזה לא השפיע על האישיות שלי ככהוא זה, זה קרה בגיל שאני לא יכולה לזכור ממנו כלום גם אם אני נורא רוצה.
אני נורמאלית לחלוטין. יש לי שם טוב. יש לי מעלות טובות. יש בי גם דפקטים, אבל כמו שיש אצל כל אדם.
אני לא דורשת כלום, כלום, כלום: לא חכמה, לא גובה, לא יופי, לא יחוס. כלום.
מצידי שיהיה נמוך וטיפש ואנטיפת. אבל שיהיה בריא ושלם בגופו ובנפשו, ושלא יהיה מישהו מהמשפחה.
זה הרבה לבקש?
)
