עיונים במגילת רות

אני רוצה להתמקד בעניין אחד שהעלה אצלנו (וגם אצל הרבה מפרשים) שאלות, והוא עניין ה"גאולה" שמוזכרת לקראת סוף המגילה.  מה טיבה של גאולה זאת? אם נתחיל ב"פרולוג" נראה שנעמי שלחה אותה לבועז במטרה למצוא "חתן", שום דבר לא מוזכר בקשר לחלקת שדה כלשהי.

לא מוזכר בשום מקום 'למצוא חתן', כשנעמי שומעת את שמו של בועז מיד היא אומרת 'קרוב לנו האיש, מגואלינו הוא' (ב' כ'). לא מוסבר מה היא גאולה, אבל המונח הזה מוזכר בתורה בקשר לשדות. הגאולה לא מוזכרת 'לקראת סוף המגילה' אלא היא כל הענין בין רות לבועז.

בדבריה לבועז באמצע הלילה היא אומרת "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה" והכוונה שהוא ישא אותה לאשה, לכאורה, כי הוא קרוב משפחה לפי הרעיון שמאחורי הייבום, שהאשה תישאר במשפחה...

מדוע אתה מניח לכאורה שהכוונה שישא אותה לאשה ותו לא, כאמור, המונח גואל קשור לנכסים ולשדה, בתורה, וגם מצד שימוש הלשון. הגאולה היא קניה ופדיה של נכס. ולא נישואין של אדם.

כנ"ל 

למחרת הוא קורא לגואל הקרוב ממנו ומבקש ממנו לגאול את חלקת השדה שמכרה (או שמתעתדת למכור) נעמי לפי העיקרון מפרשת "בהר" שקרוב יכול לגאול נחלת משפחה והיא תהיה שלו עד שתחזור לקרוב ביובל. 

שאלה ראשונה בעניין:

אם אלימלך מת וכך גם יורשיו, חוקי הירושה קובעים שנחלתו תגיע אוטומטית לאותו "פלוני אלמוני". למה הוא צריך לקנות מיד נעמי? אמנם יש שמסבירים שנעמי קיבלה את זה בתור כתובה או משהו כזה...

לא סביר שלפי התורה כשאדם מת, אשתו נזרקת לרחוב ככלב כי אחיו יורשים את נחלתו. כל זמן שהאשה חיה היא מחזיקה בנכסים, או לכל הפחות באלו מהם שדרושים לקיומה. אע"פ שהחזקה עוברת בסופו של דבר לאחים (אם אין בנים).

עוד פסוק בעייתי הוא זה:

"ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו"

מה הכוונה? האבן עזרא מפרש את הפסוק בפשטות - שכשתקנה את השדה מיד נעמי ורות (כאן "קנית" מופיע בלשון עבר במקום עתיד - "תקנה") אתה בעצם מקים את שם המת על נחלתו.  (איך?)

אתה מניח שהגאולה היא רק שדה, אבל הם הבינו שאף שהתורה מחייבת יבום רק באח ממש, בכל אופן הרעיון של היבום הוא דבר טוב לשמור את שם המת גם במשפחתו המורחבת כאשר אין אחים. כמו שיהודה היה אמור לייבם את כלתו. ולכן כונה כל הענין גאולה, כי הדאגה של הקרוב למשפחה המורחבת משתקפת בגאולת השדה שבתורה. כל יבום הרי קשור היה גם בגאולת נכסיו, מכיון שהאחים יורשים, וכל האחוזה נשארת נחלת המשפחה.
הקנין הוא הטקס המחיל את הגאולה והיבום.

נכון. אבל ברור שזאת לא חובה כמו שכמה מפרשים מנסים להסביר. ואגב, לפי הפרשנות המסורתית רק אח ממש יכול להקים על שם אחיו המת, כל קרוב אחר נחשב כזר לעניין זה..

אבל יש שמפרשים שכשהוא גואל הוא חייב גם "לייבם" את רות והשאלה הגדולה היא כמובן:

למה שיתחייב בכזה דבר? וכי רות היא ח"ו יצאנית שמתנה את קניית השדה בזה שמישהו ייבם אותה??

אם הגואל היה חייב, הרי לא היה יכול להתחמק מכך בטיעון שלא היה מקובל על דעת בועז והזקנים. והרי בעז אומר מראש לרות שתלוי אם ירצה הגואל או לא ירצה, ו'אם לא יחפוץ' לא יגאל (ג' יג'). הגאולה הזו אינה חובה, אלא רשות, וענינה הוא להשאיר את שם המת, על ידי לקיחת אשתו והשארת נחלתו במשפחה.

אבל גואל יכול לגאול גם סתם ככה את נחלת אבותיו מיד זר שקנה אותה. עניין היבום הוא כמובן דבר נפרד לגמרי.. (מקסימום יגיד שהוא לא רוצה להתחתן איתה, היא תמכור והוא יגאל מיד את השדה לפי הזכות שנתנה לו התורה..)

ומה העניין שהוא מפחד לייבם פן ישחית את נחלתו לפי הפירושים שהבנים יקראו על שם המת, הרי רק

בייבום של אח הבנים של האלמנה נקראים על שם המת. עכשיו שמחלון וכליון מתו כל מה ששייך לרות 
בכל מקרה יעבור לבניו של אותו פלוני אלמוני אז הטענה לא מובנת בכלל!!

השחתת הנחלה היא לשון נקיה השחתת הבנים, (כמו שמביא רש"י את הפסוק נחלת ה' בנים), מכיון שרות היתה מואביה, הגואל חשש שבניו ייקראו מואביים. ולפי האגדה באמת היו על דוד ערעורים מחמת זה. ולפי הפשט זו כוונתה של כתיבת המגלה הזו, להראות ולברר את המקרה של רות המואביה.

הרמב"ם פי"ג מאיסורי ביאה הבין את כוונת חכמים, שלקיחת אשה נכריה על ידי שמשון וכו' כל המעשים שנעשו על ידי יחידים היו בעצם גרות, אלא שכיון שהגרות לא הוכרה על ידי בית דין, תלוי הדבר במציאות, אם המשיכו הנשים בדרך הע"ז, לא חלה גרות, ואם מתברר שלא המשיכו חלה הגרות.

נכון, אבל המדרש מנסה כביכול להצביע על הנקודה שרות אמרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" כעל מתי שהיא באמת התגיירה 

סתם כך, לקיחת אשה נכרית היתה חשובה בימיהם כגיור לכל דבר, שהרי האשה טפלה לבעלה, גרה אתו בבית לחם ובודאי שומרת את המצוות ואת החוקים של המקום, לטבול בכל מקרה היא צריכה, כל שני וחמישי, ויותר מזה לא צריך. אלא אם כן היא ממשיכה בגילולי בית אביה, אז אומרים שהיא נשארה גויה, אא"כ עשתה טקס לפני בית דין, שאז אין לה דרך נסיגה.

שלא לציטוט, זאת בערך דעתי. כך משמע גם בהרבה מקומות בתנ"ך. בגלל זה כשהבעל מת היו לרות ולערפה ברירה האם לחזור לאלוהיהם או להמשיך להיות יהודיות.. (משהו כמו עבד כנעני שכשקונים אותו הוא נהיה "חצי יהודי")