רבן גמליאל, רב יוסף וסטניסלב לם

סופר מד"ב ופילוסוף, 1921-2006. לפי ויקי, ממוצא יהודי. ספריו תורגמו ל־37 שפות ונמכרו בלמעלה מ־27 מיליון עותקים. (רשימת הספרים שלו שתורגמו לעברית נראית לא מעודכנת).

ראוי לדיון נרחב בפורומנו, אבל כאן אתמקד בספר אחד ובסיפור אחד משלו. הספר הוא "יומני כוכבים" העוסק במסעותיו של תייר החלל איון טיכי (כתר 1990). אולי אפשר עדיין להשיגו. רוצו.

הסיפור שיעניין אותנו הוא המסע ה11. איון טיכי יוצא להציל את האנושות!

וכך מספר הגיבור באוטוביוגרפיה שלו, בנוסח המתומצת שלי, שרבים בו מדי הדילוגים:

איון טיכי מוזמן למפגש סודי ביותר של בכירי מחקר החלל, כגון פרופסור גרגרגה. הנושא: הכוכב פלמוניה (תירגום המונחים מפולנית הוא מלאכת מחשבת של הסופר אורי אורלב, המציין כאן את חובו לעורך הסדרה עדי צמח). מתברר שבעבר הלא רחוק (של איון טיכי) נעלמה ספינת חלל. החללית נמצאה ליד כוכב לכת במערכת שטרם נחקרה. התברר כי המחשב של החללית "התנחל על כוכב הלכת והתרבה, בהשריצו שם כמות גדולה של רובוטים ובשלטו שם שלטון מוחלט".

הערת רקע: ברבים מסיפוריו של לם, הרובוטים מגלים יכולות מחשבה ורגשות אנושיים מאד, והם מתרבים מדור לדור (איני יודע איך) ולמעשה יש באיזה סיפור של לם השערה שהתרבות הרובוטית בוראת את האדם, והאדם חוזר ובורא את הרובוט, וחוזר חלילה. הבה נחזור למסע ה11 ולמה שסיפרו חבריו לאיון.

הרובוטים שגשגו זמן מה על הכוכב מבלי לגלות נטיות אלימות או מזיקות, אם כי בני אדם, בתבונה רבה, שיגרו אנשים מרגלים שהתחפשו לרובוטים.

אולם בינתים צמחה בכוכב תנועה לאומנית עם רגש של שנאה עזה לכל יצור אנושי. בני האדם הוצגו בעיתונות הפלמוניטית כסוחרי עבדים נתעבים המנצלים את הרובוטים התמימים. ואז התנתק הקשר וכל הסוכנים נדמו.

נשלחו עוד מרגלים מחופשים, בסך הכל  2786. הם גילו כי העיתונות ממשיכה לתקוף את האנושות במאמרי שטנה. בתי הדפוס של פלמוניה משכפלים כרוזים המיועדים לרובוטים של כדור הארץ. מתברר שלמחשב הראשון שהגיע לפלמוניה היתה נגישות להיסטוריה האנושית האפלה...

צריך מידע. ומי אם לא איון טיכי, נוסע החלל המפורסם, שיתנדב לעשות זאת. "רבותי", אמרתי בקומי ממקומי. "אני רואה שלפנינו בעיה חמורה... ברצוני להצהיר בזאת ... שאני מוכן לצאת לבדי לאיזור כדי לבדוק מה קורה שם, לגלות את תעלומת היעלמם של כאלפיים מאנשיכם, וכמו כן להביא, במידת האפשר, לפתרון של שלום בסכסוך ההולך ומחמיר... יש מצבים שבהם שומה לפעול בלא להתחשב בסיכונים ובסיכויי ההצלחה...".

לאחר מחיאות כפים סוערות, נשלח איון – מחופש לרובוט. "הייתי כלוא כולי בפחים ובעל כתפים וראש מרובעים, עם עדשות צפיה במקום עינים. רובוט ממוצע לכל דבר".

וכך יצא איון לדרך והגיע לכוכב. בדרך קרא עיתונים, שבתירגום העברי כתובים בארמית מודרנית, ומהם למד על רצונם העז של הרובוטים לפצפץ כל אדם לרסיסי רסיסים. הוא נחת בהרים, ויצא לעיר הקרובה. הכל היה מוזנח. רובוטים חלודים ישבו ושיחקו קלפים. ברחובות טיילו רובוטים חמושים ואיון מצא רומח ומיהר לאמצו כדי להראות כמו כולם ואפילו טוב יותר. הוא אפילו מצליח להצטרף לזוג שוטרים רובוטים בלי לעורר חשד.

באכסניה הוא מגלה את התחביב של הרובוטים: פיצוח בובות דמויות אדם ובעלי חיים. בתאטרון מראים בני אדם מתעללים ברובוט מסכן ותמים, שופכים חול לשמן שלו, רופפים את ברגיו ועוד ועוד.

אולם מתברר משיחת חולין עם מנהל מרפאת הרובוטים שרבים מהם משתגעים ומאמינים שהם "רכיכיא", כלומר בני אדם.

יום אחד הוא נעצר באשמת רכיכיות. המחשב ששופט אותו מציע לו את חייו תמורת היותו מרגל שנועד לגלות בוגדים ומרגלים של בני אדם. יש לו ברירה אחרת? הוא מסכים.

אבל המחשב אינו יודע עם מי יש לו עסק! איון מגלה מחוץ לעיר רובוט מן המשמר שמתחמק כדי לאכול תותים בלי להיתפס. מתברר שיש קבוצה שלימה כזו! איון מסמן את כולם בגיר. מה רבים הם.

אהה, מבין איון. בתנאי הלחות כל הרובוטים מתקלקלים. אז המחשב השטני מגייס את הסוכנים לשרתו באיום שיהרגו, ואיש מהם אינו יודע שיש עוד כמוהו.

אבל איך חושפים את המזימה?

למצוא חבר? אבל הוא עלול להסגיר את איון כדי לעלות בדרגה.

ואז הוא פולש לארמון לחסל בגרזן את המחשב. ומגלה, בדיוק כפי שציפיתם, אדם שמפעיל את כל המערכת. מתברר שהלה פקיד זוטר. המחשב שבק חיים מזמן. המערכת ממשיכה לפעול ביוזמה אנושית מכדור הארץ, רק כדי לנסות את הסוכנים אם יישברו. למרבה הצער, כולם, כולל איון עצמו, נשברים ועוברים למחנה השני.

איון קורא את כל המסמכים בארכיון עם כל הפרטים. למחרת הוא מזעיק את כל האוכלוסיה לכיכר הארמון, עם מברג וצבת. ואז הוא מורה לכל רובוט לפרק את הראש של שכנו.

תחילה קמה מהומה כאשר מתגלים כמה ראשי אדם. אבל אז, "כאשר נפלה הדלעת האחרונה ברעש על הארץ", התגלתה האמת. הצעקות "הפכו לשאגת שמחה אחת גדולה".

סוף טוב הכל טוב. איון מארגן את כולם לבנות חלליות והם חוזרים לארץ בשמחה. "כמה נעים לחשוב שרק האדם מסוגל להיות מנוול והרובוטים אינם רשעים", הוא מסכם את המסע.

ננסה לאפיין מה עובר על אדם שהורגל למסורת ופתאום מגיעים דמויות סמכות, תלמידי חכמים ורבנים, ופוסלים פרט מאותה מסורת.

מה יכולים להיות החששות?

א. חברתית. יש שישמעו על התיקון ויש שלא ישמעו עליו או לא יאמינו לו, ותהיה מחלוקת.

(במקום אחר למדנו שכאשר אחד האמוראים טעה בשיעור שמסר, ניסה לכנס את כל מי שהיה בערב הקודם כדי שישמע שהוא חוזר בו. ועדיין מי יודע אם הצליח. קשה לתקן שגיאה שנפוצה).

ב. אישית פסיכולוגית. זה גורם קרע בנפש. למי יש להאמין, לחכם שבא מבחוץ או למסורת שהורגלו בה. קרע כזה גורם לאדם עוינות למצב שמעמיד אותה בדיסוננס הקוגניטיבי

ג. אישית פסיכולוגית. כאשר אדם מגלה טעות במה שהאמין, זה יכול לגרום לו לא רק לתקן נקודתית את המשפט הבעייתי. זה יכול לגרום לו לפקפק במערכת שבה הופיע המשפט הבעייתי. כלומר, במסורת כולה. או בחכמים. כל הכרעה כאן תהיה בעייתית. האם יש לוותר על המסורת? האם יש לוותר על האמון בחכמים?

הדוגמאות שהבאתי לעיל לחומרות שיש לדון עליהן לקוחות מן המקורות. היחס אליהן עם זאת אינו זהה.

לשמור הבדלה של 12 שעות בין בשר לחלב – אנו היום שומרים על שש שעות (או בין סעודה עיקרית לסעודה עיקרית). אולם שמואל האמורא משבח את אביו שביום שבו אכל בשר לא אכל חלבי. 24 שעות הפרש לכאורה.

להוציא שבת רק שעה ויותר לאחר צאת הכוכבים – לחומרה כזו יכולים להיות טעמים שונים, אך זו ההלכה לפי רבנו תם, כמפורסם. יש קהילות שנוהגות כמו רבנו תם במוצאי שבת וכך, לפי שמועות שאיני יודע כמה הן אמינות, גם בכניסת השבת. מה שלגבינו הוא חילול שבת גמור המחייב סקילה או חטאת. (לאחרונה נפוצה שמועה כי תינוק חסידי שנולד לפני זמן רבנו תם נימול אם כן יום קודם ולכן מילתו פסולה...). האם יש קולה המביאה לידי חומרה ואיסור גדולה מזו? (כלומר לפחות לדעת אלו שחולקים על רבנו תם).

לאסור יולדת שבעים (70) יום לאחר הלידה – הרמב"ם מביא את המנהג הזה כשיטת מינים שיש לבטלה.

להוסיף מזמורים ותוספות לאחר תפילת 18 – הרמב"ם אוסר זאת. ובכל זאת, האם יש בית כנסת שאינו נוהג כן?

לברך "על מצות לולב" על מינים אחרים כגון ערבות פסולות – הרמ"א מביא שאין לנהוג כן.

לאכול בצל ושום בתור מרור בפסח – הדוגמא שאני מכוון אליה היא כמובן ה"חריין" שמקובל כחזרת למרות שלדעת מומחים, כלומר פרופסור פליקס, הירק לא היה קיים בארץ ישראל ולכן אינו יכול להיות אחד מחמישה ירקות שרק הם כשרים לפי המשנה למרור.

להפריש חלה מאורז – המקור מוכר.

התלמוד מספר לנו על הכרעתו של רב יוסף. "להאכיל זר בפניהם!" חד וחלק. אין להניח טעות שכזו להתקיים.

אך לא התבאר לנו מה טעמו של רב יוסף.

וניתן לייחס לו שני מניעים שונים.

1. כמו רב אשי, הוא הניח שזו חומרה שמביאה לידי קולה. עלולים להפריש מן הפטור על החיוב.

2. זו טעות. זו לא אמת. ודבר שהוא שקרי (=לא נכון) יש לבער.

האם הטעם השני שכתבתי כאן מתאים לרב יוסף?

גילוי נאות: יותר מבכל מקום אחר, כאן חושף כותב שורות אלו את אשר בלבבו. אני, הכותב, אישית, קשה לי מאד להשלים עם חומרות כאשר הן אינן אמת.

האם מותר לשעבד בני אדם בשם הלכה שהיא מוטעית?

האם מותר לתת יד לשקר ולהתעלם ממנו?

אם נרצה, נוכל למצוא זאת בדברי הגאון ובפירושו החולק לדעתי של החפץ חיים.

רב נסים גאון חיבר וידוי ליום כיפור שאמור להיות מפורסם. אחד הדברים שהוא כולל בוידוי הוא:

את אשר אסרת היתרתי. את אשר היתרת אסרתי.

יש כאן שתי עבירות, הלא כן? ברור שמי שמתיר את האיסור עובר עבירה, אבל מה העבירה בלאסור את המותר?

לדעתי, זו אכן עבירה. ה' התיר ואתה אוסר? מי שמך? אכן על כך ראוי להתוודות.

אבל דעת בעל המשנה ברורה אינה כן. שהוא כותב כי אסור לאסור את המותר, מפני שמתוך האיסור הרב מדי יבואו להתיר את המותר!

לא האיסור במקום היתר הוא הפסול, אלא רק החשש שמא יבואו להתיר במקום אחר.

כמדומה שברור, לפי לפחות, שרב נסים גאון לא סבר כמו המשנה ברורה (אבל זו שאלה של פרשנות). ובכן, יש לפנינו שני מהלכים בדעת רב נסים גאון. מהלכו של המ"ב ומהלכי שלי.

ושלי בעיני עדיף.

ואפשר לפרנס זאת גם בדברי רב יוסף. גם הוא אפשר ששנא את השקר וסבר שיש להאכיל זר בחלה כביכול כדי לבער את הטעות שהיתה לאותה קהילה. שידעו ויודיעו כי אין מפרישין חלה מן האורז.

באותו פרק שממנו ציטטתי מובא גם הסיפור הבא:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נא עמוד א

ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי נכרים בשבת בעכו, ולעזה עליו כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך. נשמט על גבי קרקע, ולא רצה לומר להן מותרין אתם.

מעשים דומים מובאים גם על בניו, וגם הם לא רצו להתיר בפני אחרים.

ומדוע? מסתבר שרבן גמליאל ובניו סברו כאביי וכרב אשי.

ומדוע לא רצה ר"ג ליידע את בני עכו שמותר לשבת על ספסל של גויים בשבת (המפרשים כותבים כי נהגו להחמיר בדבר כדי שלא יבואו לסחור בשוק בשבת)?

האם חשש מפני הטעמים שכתבתי לעיל (בעיה חברתית, בעיה פסיכולוגית אישית?) או שמא מפני שהיה זה מנהג חיובי, להרחיק מן האיסור, בין את האדם עצמו, בין אחרים שעלולים יותר להיכשל ולהתפתות (שהרי דבר גורר דבר וישיבה גוררת השתתפות במסחר, או שהיא מעוררת חשד שהיושב השתתף במסחר).

שתי שאלות נותרו לי.

ראשית, מה הם הפתרונות כאשר אנו מחליטים שאכן ראוי להאבק על ביעור הטעות?

א. הפתרון של רב יוסף. להאכיל זר את אותה חלה. להוכיח על ידי מעשה שהחומרה אין בה ממש. ודווקא על פי חכמים. כדי שיהיה ברור שזה באמת היתר.

ב. הפתרון של איון טיכי. בזה אין שום בית מיחוש. לא נותרו כאלו שיש להם ספק. רואים שכולם בני אדם ולא רובוטים. אבל איך משיגים מצב כזה בתחום ההלכה? האם אפשר לכנס את כל בני האדם המחמירים לפונדק אחד?

ג. הפתרון של עצכח או לפחות של מיימוני. לכתוב. לפרסם את הטעות כדי שידעו להיזהר ממנה.

הפתרון האחרון הזה לא תמיד מועיל. כידוע יש מחלוקות רבות בתחום ההלכה. גם אם יסכים מאן דהוא שיש צדק בדברי בביקורת על מנהג זה או אחר, עדיין יאמר: אבל יש גם צד שני. והרי היו גדולים שהסכימו לזה...

ואולי יש לשלב בין הפתרון ב' לפתרון ג'? לפרסם את הטעות באופן כה ברור וחד משמעי שאי אפשר להתווכח עליו ולהפיץ זאת כך שלא יהיה מי שיאמין לטעות יותר? אבל האם יש משהו שאי אפשר להתווכח עליו? ועוד, כפי שכתב חברנו הותיק אתנחתא במקום אחר, יש קהילות בישראל שאצלן השמרנות היא ערך בפני עצמו, ולא חשוב למה.

זו השאלה האחרונה. אילו היה רבן גמליאל חי היום, והיה רואה את השולחן ערוך ואת מה שמכנים היום "השולחן ערוך".

מעט מזעיר הלכות מן התורה.

הרבה תקנות דרבנן.

אינספור מנהגים. (וכפי שאני מבקש להוכיח במקום אחר, למנהג אין באמת תוקף, ובוודאי לא כלפי מי שלא שמע עליו מעודו).

חומרות.

חומרות סותרות זו את זו או מבטלות הלכה.

מה היה אומר רב יוסף על החומרות הרבות שיש בינינו?

האם רבן גמליאל היה מבליג אם היה רואה שההלכה הפכה לחלקיק מן המסורת והרוב הוא תוספות מאוחרות?

זו שאלה אקטואלית מאד. אני שואל את עצמי את השאלה הזו, רק שאיני יודע אם ליבי אומר לי את התשובה, ואם רבן גמליאל היה באמת מתנגד לתוספות הרבות כל כך כמוני.

ובעצם הרי כבר למדנו, שאין לנו לשאול מה היו עושים הקדמונים. אנו צריכים לשאול מה עלינו לעשות לפי הבנתנו שלנו. "אל תשאל מה היה לימים ראשונים, שלא מחכמה שאלת את זאת" (קהלת ז י בפרפרזה שלי).

בימי הגמרא אמרו לפעמים: אם יישר חילי (אם יהיה לי כוח) אבטל זאת.

וכיון שאין לי כוח לבטל את החומרות הרבות ואת המנהגים, אני יכול רק לקדם במעט את בירור האמת וסילוק הכזב על ידי כתיבת האשכול הזה.

חולין ו ב – ז א

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו.

חברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר?

דרש להן מקרא זה: +מלכים ב' י"ח+ וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן,

אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום!

(ז א) אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו.

המקור שלפנינו מתחלק לשני חלקים עיקריים.

עדותו של ריב"ז והיתרו של רבי.

קושית חבריו של רבי על ההיתר שהוא מנוגד למנהג העתיק ותשובתו של רבי.

אבל בתווך עלינו להתמודד עם שאלות שאינן מופיעות בסוגיה, אבל הן ראויות להישאל. ועלינו לחפש להן תשובות, בין בתוך מרחב הסברות המוכר לנו מכאן וממקומות אחרים, ובין מתוך שיקול הדעת. והרי זוהי דרך התלמוד.