| נשלח ב-14/6/2011 15:17 |
 |
| |
תחרות האושר והכאב - עם פרסים
מכיון שכולנו פה בחיפוש אחר הפרס הגדול מכולן, ומטבע הדברים חיפוש זה מלווה בתחושות מוקצנות ומקוטבות לגמרי, תחושת האושר מצד אחד, כשעוברים חוויה זוגית מסעירה, ומצד שני, תחושת הכאב כשמשהו שאתה באמת רוצה לא מסתדר או מתעכב, הרי שיש פה מאגר עשיר ונדיר של חוויות עמוקות.
איך לכך ובהתאם לזאת, אני מכריז פה על תחרות ראשונה מסוגה, תחרות האושר והכאב. התחרות תכלול שתי קטגוריות, קטגורית האושר וקטגורית הכאב.
כל משתתף מזומן לתאר בצבעים נוצצצים וססגוניים הכוללים תיאורים מסעירים ככל שיכול, את תחושת האושר או תחושת הכאב. נא לשים לב, יש להתרכז ברגשות עצמם ולא לגעת בנסיבות, רק עד כמה שהן עוזרות להבין את התחושה.
בעוד שבועיים חברי הפורום יצביעו על התחושות הכי מסעירות. יוכרז על מנצח אחד מכל קטגוריה.
לאחר מכן, בערב שיהיה פתוח לחברי הפורום בלבד, יוכתרו מלך (או מלכת) האושר והכאב. מלך האושר יקבל פרס - כתר עשוי משושנים אדומים שיגיעו במיוחד מהולנד. מלך הכאב יקבל גם הוא פרס - כתר עשוי מקוצים עוקצניים ביותר שמקורם במדבר יהודה.
התחרות פתוחה לכל חברי הפורום, ללא הבדל גזע, מין ודת.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2011 21:25 |
|
| |
בס"ד
בוצע ניקוי לאשכול. פעם שניה שהוא יהפוך לסמול הוא יימחק.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/6/2011 11:39 |
|
| |
אז אם מישהו כותב פה משהו לא לעניין, כל העבודה שלי הולכת לטמיון... האם זה הוגן?
ואני רוצה לחזור פה על שתי נקודות שכבר כתבתי, ומאיזו שהיא סיבה נמחקו.
1. אין הגבלות על מספר הנסיונות. כל עוד שיש לך תיאור מרטיט לבבות אפשר להכניס אותו.
2. שיר הציעה שנפרסם רק ביום מסוים, כך שאנשים לא יראו תיאור ויחשבו שמכיון שאין להם סיכוי אין טעם לכתוב. זה היה יכול להיות רעיון טוב. אבל אני חושב שמטבע האנשים שאם לא רואים שיתוף פעולה, הם לא טורחים בכלל. אז עדיף אני חושב שכל אחד יכניס לפה את דבריו ברגע שנחה עליו הרוח. ושאנשים יקחו בחשבון שלפעמים גם דברים ש(חושבים ש)אין להם סכוי גם הם מנצחים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/6/2011 19:07 |
|
| |
טוב, כנראה שאני אהיה הנחשונית... יש לי כבר קטע שאמור לקטוף לי את כתר הכאב...
כנראה שאעלה אותו מחר.. בעז"ה..
(תנו לשפץ פעם אחרונה)
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2011 15:56 |
|
| |
שלום לכולם.
כתבתי תיאור לכאב..
לא שחוויתי את הכאב ברמה שאני מתארת, וכנראה לכן לא היה לי נח לכתוב את הדברים כאילו על עצמי,
אז הם כתובות בלשון נוכח.
יאללה, תקראו ותבחרו בי 
תודה מראש.
********************
כאב. כשהשמים שחורים נמוכים, על כתפיך רקיע ריק מכוכב.
מבטך כבוי כמו הנורה בקצה הרחוב, אתה מרגיש כאב.
חוט דק, כמו פס של אור מחושמל, שריטה עמוקה מפלחת כתער.
אאווו- כאב. הגלים המתנפצים אל חופיך הם אפלים חסרי תקווה. הלב מכווץ תמיד, חסר יכולת לקיים פעילותו כסדר.
למרות זאת אתה מרגיש צורך ללכת מסביב לעולם, לבד, פסיעה אחר פסיעה דרך אינסופית כמו הכאב שלך. דרך שוממה שתטיל מורא בלבך- אולי תצליח- ולו במעט- להדחיק את הכאב קצת הצידה..
אפילו לכמה דקות פצפונות כדי שתוכל לנשום עמוק, וישוב הכאב אל כתפיך כרחיים.
משקל עצום לו לכאב, כמעט בלתי נסבל, אתה מנסה לגרור אותו אחריך, לצרור אותו על גבך, לחלק אותו לשקיות של מנות קטנות, לשאת אותו על כפיים..
המסע מתחיל, פסיעה קטנה, ועוד אחת, ועוד..
הדרך מתערפלת מטשטשת מדמעות שלא נבכו.. הקוצים שמקומם בשולי הדרך, כובשים באחת את המרכז. רגליך סבוכות, פצועות עייפות, אך אתה לא שם כדי לראות את שקורה, אתה במקום אחר,
במקום של רצון לעזוב, להיעלם ולא לשוב, לנח בצד הדרך עד יבוא גואל- ולא משנה מיהו ובאיזה צורה יגיע.
זה עדיף מלהיות מוקף אנשים, אבל לבד לבד לבד... הרגלים כבדות, משקל כה רב עליהן, משקלו של הלב הכבד כעופרת, הראש הסחרחר, הכתפיים השמוטות, וכן, גם החיוך. גם אותו צריך לשאת במאמץ, חיוך מאולץ שמספר לכולם- אל תדאגו- אני בסדר גמור.
גמור...
גמור!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2011 11:17 |
|
| |
האושר שלי לראות אותך מאושרת..
בס"ד
טוב, שכנעו אותי אז באתי...
והנה תאורי:
לזרוק לך מילה טובה
לחייך חיוך קטן מלופף בהמון אהבה
אחר להביט בשתי עינייך
לראות איך רחב ליבך
ואיך אדומות לחייך
להבין שכל זה נוצר ממילה קטנה שנזרקה לעברך
מה בסה"כ אמרתי ומה עשיתי עבורך?
לראות את כל זה להבין ולהפנים
זה פשוט עושה לי טוב בלב,בפנים.
כך נמוג הכאב
והאושר מפלס לו מקום בלב
כשהחמה עולה ברקיע
ואור של יום חדש מפציע
יודע אני שהחץ למטרה הגיע
מאושרת את ואנוכי יודע גם יודע
הלב מתפלץ לו ורוטט
ודמעה על לחיי זורמת כאילו לאמת
הכל ורוד אצלי,מה אומר ומה אגיד
התחלתי לתכנן עבורינו את העתיד
בית קטן וחם
עם המון ילדים
בעיר או בכפר זה לא משנה
העיקר שאת ואני יחדיו נהנה
כעת הלב מחסיר פעימה
האם תאורי יפרוט על כל מיתר ונשמה?
האם אזכה להגיע לצמרת
ואת הפרס הראשון אנחל אני ולא אחר/אחרת
אתם ממש לא חייבים
אבל דיי מוכרחים
לבחור בי בין הראשונים.
אודה מעתה לכל הקוראים
בין אם תצביעו בי ובין אם לאו
העיקר היה לי כיף לכתוב את זה עכשיו
שלכם
שלג_לבן.
תוקן על ידי שלג_לבן ב- 20/06/2011 11:20:27
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2011 11:55 |
|
| |
בס"ד
מחצית השעה עברה
ואין פוצה פה ואין מריע
שששש.. כ"כ שקט כאן ביציע
וגופי מהתרגשות מתחיל להזיע
כלומר, תיאורי לא עבר את רף הדרישות
או שמא עיני זר
לא צפו בתיאורי היקר????
יאללה
מחכה לתגובות
יפה/ לא יפה
עדין, משעמם ,מפעים..
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2011 18:30 |
|
| |
עונת קציר חיטים. מרבד זהוב מלוא האופק, סבכה של צמיחה ירוקה בשוליים כמו מעניקה מסגרת תוחמת לשדה, מגל קוצר שיבולים באבחה.. וציפורים ששרות אקורד סיום.
הגוון הזהוב הרך הולך ונמוג יחד עם הרוח ששובתת ממעופה התמידי.
התמונה מאבדת מצבעה- הופכת אפורה- שחור לבן... יותר שחור מלבן.. תקוותי נושרות אחת אחת כמו אותם חיטים נשכחות, מוכות רוח מחוקות פנים מעפר.. נגמרו החלומות. במקום הזה העולם קפא.
ואדי שחור תלול בליבי משל המגל הלם בו בעוז, סדק אותו כאדמה מדברית צחיחה חסרת חיות ומטרה. מבט שמושפל לארץ בכדי שלא יראואת הכאב שבעיני. עלה מתגלגל. אולי הוא גבעול מרסיסי תקוותי שהשארתי בשדה הפתוח, נישאת ברוח כנוצה קלה, משל לא היה לה מעולם משמעות ומשקל.. נחבטת בקרקע כמו שאני נחבלת ברסיסיו של חלום רסוק.. כמה שאני מתגעגעת. כל דבר מזכיר, הכל דומה, בכל מקום אני שומעת את הקול שלך, רואה את צלילתך חושבת את מחשבותיך, מחכה לרגע שתכף נשוב ונדבר.... שוב אותו מגל קוצר תקוות מכה בי: 'אתם לא הולכים להיפגש שוב,זה לא אמור לקרות אין לך למה לחכות...' בלילות כשהתעוררתי שלוש וארבע פעמים קראתי לך ללא קול, יודעת שאתה גם מתהפך, מתהלך מתהרהר.. אני מכירה אותך כמו את עצמי, פני אל הקיר ודמעה מיוסרת.. תוצאה של בערה פנימית חסרת פורקן. לא יכולתי לחלום על שלם יותר, זה היה מעבר לאביר על הסוס, בעצם אתה למדת אותי לחלום.. להביט לשמים לראות שם כוכב להבין את המבנה והמשמעות, לראות את רצון החיים שבטבע, ואת הסבל שקיים בעולם.. לעולם לא חשבתי שגם אני אהפוך לפרק של כאב בחייך, כשהפכנו דף אחרון שסיפור שלנו המשותף..
עייפתי מלבכות, עייפתי מלהתגבר על הבכי, אין יותר כח למלחמה מאובקת... אין שום מקום שיכול להכיל אותי, גם אם אכבוש במלחמתי עולם. בעבודה- מרגישה על סף קריסה, בורחת הביתה נחפזת, האוטובוס המזדחל מאיים להוציא אותי מדעתי, מגיעה לפתח הבית כולי מובסת, אווי אין לי כח להיות פה, באלי להיות לבד.. אין לי כח לחייך, כשאני ערה בא לי לישון, כשאני במיטה לא נרדמת... בשום מקום לא טוב לי... רע לי רע לי רע לי! :(((((((((
הכאב מרגיש לי כמו שהייתי שכובה על חול מדברי לוהט, שערי פזור סביב מלוכלך מתערבב עם החול והרפש. פיל כבד משקל מניח רגלו על צלעותיי כמנסה לבדוק את תגובתי, עדיין לא מניח נגמרי, לאט לאט הוא מוריד את הרגל מגביר את תחושת הלחץ והמועקה... עוד רגע ואהפוך לרסיסים דקיקים של מי שהייתה פעם אני..
(ולהגיד לכם שנתתי ביטוי מלא לכאב שלי? לא!)
תוקן על ידי בינה_יתרה ב- 20/06/2011 18:37:26
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2011 18:50 |
|
| |
שלג לבן, כתבת יפה מאד! 
אבל נראה לי מאיימת אסיק החבר'ה מפחדים לדבר. (סתימת פיות היא דבר גרועה לפרסום אשכולות)
אז תבינו שאפשר לנשום ולפרגן.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2011 23:58 |
|
| |
שלג לבן, wow!!!!! ריגשת אותי!!!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-21/6/2011 01:40 |
|
| |
אתה שוכב במיטה, אבל אם נסתכל עליך דומה שנמצא שמה רק את הראש - כי כל הגוף נעלם. נעלם בתוך הים הסוער של הכאב ראש. בתחילה כמעט ולא הרגשת את הכאב ראש, אבל הוא הזדחל והתקדם לו לאט עד שלא יכולת שלא לשים אליו לב. לבסוף הראש היה כה דופק, הולם, מכה, פועם, מזמזם, מרעיש, עד שלא נשאר לך כלום חוץ מהכאב ראש. ככה זה כשכואב מאד, אתה מפסיק להיות קיים, וכל מה שנשאר ממך זה רק חתיכה קטנה של ראש, שן או בטן - הכואבת מאד.
כל זה קורא יקר, בודאי איני צריך לגלות לך, אבל מה שאולי לא ידעת הוא שאפשר גם להעלם בתוך ענן של אושר. כי אבר קטן יש באדם, מקומה בין הצלעות - מעל הבטן ומתחת ללב, ואושר שמה. לצערי, בחיי היום יום אין אנו (טורחים להיות) מודעים לקיומה, אבל מדי פעם, נגיד פעם למליון שנה, כשכל כוכבי השמים מתלכדים בהרמוניה, כשמאדים מסתכל עליך בחמלה ונוגה זורחת ומבהיקה לעומתו, האבר מתחילה להתפשט ולהתרחב. קודם מרגישים אותה באזור החזה, קלות כזאת שלמרבה הפרדוקס לוחצת על החומריות האפלה העומדת בדרכה, ומסלקת אותה. אח"כ האושר מתפשטת לאזור הבטן, אם אתה רעב האושר משביע, וברגע שאתה שבע, האושר מגרה לך את בלוטות הרעב ומשאירה בך טיפת כמיהה לעוד. תוך כדי היא מתפשטת לאזור הצוואר, השפתיים וקצוות האוזניים, ומאדימה אותה בצבעי שקיעה סתוית ארוכה ומעודנת.
האם ראית פעם את עוף האלבטרוס מעופף מעל ומרחף לו על זרם הרוח מבלי להניד כנפיו כלל? האם שמת לב, איך הרוח והאלבטרוס הפכו להיות עצם אחד אוורירי? אולי ראית דבר זה, אבל תן לי לתאר לך קורא יקר איך זה מרגיש. אחרי שהאושר עוברת את קצות האוזניים היא מתפשטת לה לכיוון הראש, ולאט לאט אתה שוכח מעצמך, מקיומך, מישותך. אתה נהיה אחד עם הטבע, עם היקום, עם הרוח, עם העצים הפושטים ענפיהם אל תוך הטבע - אל תוך עצמם. אתה מתפלל ומתנדנד ביחד עם העלים שגם הם מתנדנדים ומתפללים, מתפלל להיות אחד, מאוחד. אתה כבר לא רוצה להיות קיים יותר כאתה, אלא רוצה להיות קיים כחלק מהמכלול. אין לך עוד ידים, רגלים, אצבעות, חזה, בטן או ראש. כל מה שאתה זה אותה תחושה אוורירית ומאירה המתפשטת ממך ומקיפה את הכל, מקרבת ומאחדת.
האם ענן מאיר זה הוא הוא הגן עדן, לצערי לא אדע, כי לא הספקתי לבדוק המקום ההוא מספיק עד שהכל התפוגג. אבל הרגע ההוא לא אשכח לעולם. הייתי אחד, הייתי מאושר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/6/2011 09:53 |
|
| |
ללקק את האצבעות. אלו דברים יפים!
ישרכח- מעפיל, שלג, בינה.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2011 13:34 |
|
| |
שיר,מעפיל,בינה,שלג.........כל אחד כתב בסגנון המיוחד שרק שלו!!!!!! תמשיכוווווווווווו
אני מחכה לקרוא גם תיאורי אושר לאזן את הלב
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2011 14:03 |
|
| |
מה קרה לתחרות?..
אולי עכשיו כשגילנו פה עוד כמה כישרונות נרחיב את התחרות,
ונכריע מי המנצח?
שתפו פעולה, תעלו קטעים שלכם, תעודדו את המתמודדים..
מעפיל, מאשר?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2011 14:19 |
|
| |
מקווה שזה עומד בקריטריונים:
מישהו צועק שם בחוץ
חושך וקר
וירח אכזר
המאיר על צוקים בודדים
גלים מתנפצים
אל מפרצים עזובים
וספינה שלא תשוב מעולם.
יש שם מישהו
מישהו בחוץ
צועק על חייו
על פחדיו, על חולשותיו
על השקר ששולט בו עכשיו
הוא צועק לצוקים
והם לו כהד מחזירים
את הרגעים הקשים בחייו
צעקותיו מדפקות על זגוגיות הבתים
אך בתוך הסערה
איש לא שמע
את האיש,
האיש שקפא לו בחוץ.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2011 14:26 |
|
| |
אאווו, שירלי! יפה לך (ולנו!)
|
|
|
|
|
