תחרות האושר והכאב - עם פרסים

כשהצטייר בעיניי שהעולם איבד במפתיע את אחת מתכונותיו הבסיסיות, ידעתי שאני מאושרת.
ברגע אחד, כבר לא היה כוח משיכה בכדור שלנו. רק ריחוף בקצב מ- ו- א- ט כמו סרט בהילוך איטי. 
לא היה רעש של כלום מסביב. רק אני ונקודה מאירה, מסנוורת. מקורה עמוק בלב, בראש, מול העיניים.. 
כל כך חזק, שאני לא מזהה את המקור. עוצמת עיניים בחולשה רפויה מעונגת, מחייכת קלות. מתמכרת לתחושה ששוטפת, מרחיבה בלי סוף.

כשנחשפתי אל האושר, היה הוא כרביבים. 
שופע, גודש, שוטף כל פינה גם נסתרת. מלכותי ומרשים הוא מראה הגשם, טיפות של אושר על חלוני, תיפוף אצילי, מעודן. בקצב אחיד שמתמזג עם הלב המתרונן, הקל. יוצר נחילים, שבילים- רשת שמתחברת לזרזיף מטיפות מאושרות, שקופות חסרות משקל. מביטה בהם, מקפצות מולי מפזזות את עצם קיומן.

כמובלת- יצאת אל החוץ, פורשת כפיים אל מול שמים מטפטפים, עוצמת עיניים נותנת לגשם להרטיב, שואפת לקלוט אלפי טיפות, כמה שרק אוכל להכיל, ואולי מעט מעבר.

טיפה אחת של גשם, תמצית השלמות והטוהר, כמוה האושר נקי וצח הוא, רענן.
כשהיו בידי די הצורך מאותם טיפות נדירות, הצטרפו הן לשלולית טהורה מזוככת, שמיימית בדיוק כמו האושר. 
אז הושטתי אצבע לגעת במים, לחוש מגעם הקריר. הפשלתי שרוול, יצרתי סחרור שהרעיד את בבואתי הקורנת. טבילה של מגף ודשדוש מהסס שהופך לקפיצות משפריצות. שובלים ניתזים למרחק.
לרקד בשלוליות של אושר, להשפריץ לכל כיון ללא חשש לנזיפה. אפילו כל האמהות יודעות שגשם של אושר אינו מרטיב. כלומר, הוא מרטיב, הוא מרווה, הוא מצמיח, מטהר, עושה בדיוק כל מה שעושה הגשם.
חוץ מלהיות רטוב.

אחרי רחצה באושר, הראות חדה ביותר, הטבע מחדד את צבעיו, באוויר תחושה של התחדשות, של היכולת להפוך את העולם.
ממש כמו אחרי הגשם.

צחקוק מאושר וצלול מתגלגל מהדהד בלי סוף.
שכח העולם תכונותיו- מתרונן -כגיבור מתנודד מיין.