האם תופעת עצכ"ח יחודית רק לנו?

מסכים איתך לחלוטין. אם החרדים לא מקבלים אותנו כשווים עלינו ליצור תשתית על קרקע בריאה שבה בע'ת יוכלו  להקים קהילות ולחיות בצוותא. אין לנו ברירה, אחרי יותר מ 30 שנות קיפוח ואפליה, אסור לנו יותר להיות סמוכים על שולחנות אחרים, שלא ממש מקבלים אותנו. חבל להתדפק על דלתות נעולות כדיירי משנה, אם אפשר לבנות וילות עצמאיות לתפארת. במקום להרגיש דחויים ונחותים, עלינו להתאחד ולעשות מעשה. כי לא נוכל להאשים את הבצורת בכך שאין חיטה במקום שבכלל לא חרשנו ולא זרענו. ואם אנו לא נקום ונעשה, אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו. 

החברה החרדית מפנה משאבים אדירים להרבה פעילויות ברוכות להחזרה בתשובה, כן ירבו, אבל מתעלמת לחלוטין ממצוקתם של אלו שכבר חזרו בתשובה. וכל תחינותינו וקול זעקתנו, לסיוע של פחות מפרומיל האחוז מהתקציבים לקרוב רחוקים, נופלים שוב ושוב על אוזניים ערלות.  

הם מצד אחד לא רוצים אותנו בתוכם, ומצד שני לא נותנים לנו את התקציבים שהם מקבלים עבורנו, בכדי שנוכל אנו להקים קהילות עצמאיות. ואנו האבודים, עומדים כעניים בפתח, ואיננו יודעים אנה אנו באים.

יש הרבה גופים שמייצגים את החברה החרדית והדתית בקואליציה, בכנסת, במועצות העירוניות והדתיות. לכולם יש ייצוג. לספרדים,לליטאים לחסידיות השונות לכיפות הסרוגות, כולם מיוצגים בכל מקום שהם יכולים להשפיע, ורק לבע'ת אין אף אחד שמייצג אותם ומסייע באמת למצוקותיהם. האם זה במקרה? האם בכוונת מכוון? איך זה שבע"ת נמצאים בתחתית של התחתית בהרבה מישורים ואין עד היום אף גוף שמייצג אותם? איך זה שבע"ת למרות מספרם וכוחם העצום תמיד צריכים להיות סמוכים על שולחן אחרים, שלא באמת מקבלים אותם כשווים, ובסופו של יום עושים טובה לבע"ת וזורקים להם רק את הפרורים שנופלים מתחת לשולחן. האם זה נכון? האם זה נורמלי? ומה קרה לנו עד היום, אחרי יותר מ 30 שנות תשובה, 30 שנות קיפוח ואפליה, שלא קמנו לעשות מעשה ולהילחם על זכויותינו כשווים בין שווים?

העיתון יאבק כדי שהב'ת יקבלו את התקציבים המגיעים להם בזכות. עלינו לקבל את התקציבים הגדולים מעל השולחן ולא שאחרים יזרקו לנו פרורים מתחת לשולחן. ואת זאת נוכל להשיג אך ורק אם נתרגם את הכוח האלקטוראלי הגדול של ב'ת הלכה למעשה, ע"י נציגים שייצגו את הבתח"ש, במועצות עירוניות ובכנסת. ולפני הכל שאנו השבים נהיה שווים. שווים בתקציבים, שווים בזכויות, שווים בייצוג הפוליטי, שווים בתקשורת, שווים במעמד, שווים בהחזקת היד על הברזים. בהתאם לשוויונו האמיתי על פי כוחנו האלקטוראלי.

בצוק העיתים, כשמגוון המצוקות הולכות ומתרבות ומחמירות, אחרי שבאו מים עד נפש, הבנו שאין מנוס, ואם אין אני לי מי לי, ובמקום שאין איש, אנו חייבים לעשות מעשה. אם אנו לא נעשה זאת למעננו, אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורנו.  וכך, מבלי שאף גוף מסייע לנו, אנו מתארגנים לבד ויוצאים לדרך. אמנם מאוחר, יותר מדי מאוחר, אבל עדיין, עדיף מאוחר מאשר מעולם לא.

            כשאדם קולט פתאום באמצע החיים, שכל חייו הוא הסתובב בשבילי התוהו של החיים, ולפתע עומד מול מושגים כמו אמת מוחלטת, תכלית, משמעות, עוה"ב, הוא כ"כ מתפעם ומתלהב שהוא נכנס להלם. יש לו רצון כה גדול להיות טהור, שהוא כלל לא שם ליבו לדברים פעוטים כמו אישיות, חוש ביקורת, ביטחון עצמי, יצירתיות. מול האין סוף של התורה הוא מרגיש יותר מדי קטן, כ"כ קטן שהוא כבר לא סומך על חוש הביקורת שלו. כל מי שהוא מוכן לסמוך עליו זה רק הרבנים שמייצגים לגביו את האינסוף הזה. והיות והוא סומך עליהם בצורה עיוורת קשה לו לראות את הסתירות בין איך שמתכנתים אותו לבין מה שהוא צריך להיות.

והרבנים הם אנשים טובים וכוונתם רצויה אבל הם מלמדים אותו בדיוק  את מה שלימדו אותם. וזאת בדיוק הבעיה. כמו שהקיפוד במצב סכנה מסתתר בתוך הקונכייה שלו, כך הם היו במצב של סכנה קיומית  בשיאה של מלחמת הישרדות ארוכת שנים, ובלית ברירה היו חייבים להסתגר בגטו.

בתקופתם זה היה צעד הכרחי ומחויב המציאות. כי הכיוון של הגשר היה חד צדדי. כל מי שחצה את הגשר הלך תמיד בכוון חד צדדי, מהצד החרדי של הגשר לקצה החילוני. כמעט כל מי שהוציא את אפו מהגטו, הוציא בהמשך גם את גופו וגם את נשמתו. אבל הבעיה הגדולה היא שהחרדים משלמים מחיר כבד מאוד על ההסתגרות הזו. חברה אטומה כמו חדר אטום מעלים אבק וטחב, עובש ורפש ושאר מיני בישין.

היום, אחרי שרבים מהצריחים והמגדלים של חלומותינו, קרסו בתוך גלי החיים. אחרי שראינו את המוסכמות שכ"כ רצינו להאמין בהם, מתנפצות בכאב אדיר מול קרקע המציאות, היום יותר ב'ת מבינים, שביחד עם המים המזוהמים מעברנו זרקנו גם את התינוק. גם את הדברים הטובים שכן היו בנו. כעת עלינו להתעשת ולהתחיל להפעיל את חוש הביקורת החלוד מחדש. הרי היה לנו חוש ביקורת נוקב ומופלא שבזכותו הגענו עד הלום. הוא שהביא אותנו למצוא את התשובות הגדולות לשאלות הגדולות של החיים, והוא זה שחייב להמשיך לשאול את השאלות הקטנות של החיים. אותן השאלות הקטנות למאות ולאלפים על פרטי הפרטים של אורח החיים, שביחד מהווים את הפסיפס האמיתי והשלם של החיים. לא שאלות על ארבעת חלקי השולחן ערוך של ההלכה. אלא על השולחן ערוך החמישי. איך להוריד את ארבעת חלקי השולחן ערוך למציאות. ההלכה שלא כתובה בד' אמות של ההלכה.