אמרו חכמי המוסר שהיצר הרע הוא משול לעמלק שיושב בארץ הנגב, והרמז בזה שאותו יצר הרע שוכן בלב הפנוי מתורה והוראה, כנגד שאין בו מים, ואין מים אלא תורה.

האדם צריך להכניע את אותו עמלק ולדחות אותו בכל כוחו ע"י עסק התורה. שאמרו חז"ל בראותי יצר הרע בראותי לו תורת תבלין, שאם פגע בך מנוול (יצר רע) זה מושכהו לבית המדרש.

אחד מטכסיסיו של היצר הרע הוא להניח לאדם לקיים מצווה קטנה במטרה להכשילו בעבירה גדולה.

כמו צידי עופות המניחים בתוך המצודה מאכל ציפורים, מגמתם ברורה הם אינם עושים זאת מתוך כוונה לדאוג להזנת העופות. אלא יפרישם מעט אוכל משלהם, כדי שע"י זה ישיגו רווח גדול וכך היצר הרע מאפשר לאדם לקיים מעט מצוות וע"י כך מפילו בפח העבירות.

לדוגמא: מעשה במלך אחד שקרא לשריו והזהירם שלא להתערב עם שום אדם כי ההתערבות היא מעשה שטן. לאחר זמן נפגש שר האוצר עם יהודי בשוק שהחל לצעוק יש גיבנת לשר יש גיבנת והוא מישר אותה עם מילוי כריות.

השר הזדעזע לשמוע שטויות אלו ורצה להכותו בחרב. ולפתע היהודי הציע לו 100.000 דולר. אם יוכיח שהוא טועה, השר שמח שנפל בחלקו כבר ביום הראשון להעשיר את קופת המלך ולהוכיח את תפקידו. השר היתפשט וכל הציבור צחק והכן הרויח 100.000 דולר, השר שמח לבב הלך למלך, וסיפר לו את הסיפור, שהצליח להעשיר את קופת המדינה ב-100.000 דולר.

צעק עליו המלך שוטה שכמותך אני התערבתי עם אותו יהודי ואמרתי לו שאם יצליח להפשיטך בשוק יקבל ממני מליון דולר. היהודי היה חכם שנתן 100.000 דולר כדי להרויח מיליון דולר. וכך פועל היצר הרע מאפשר לעשות מיצווה קטנה כדי להביאך לעבירה גדול.

כך האדם פעם משחק עם ילדיו למחרת הולך להוריו בשם כיבוד אב ואם ביום אחר מבלה עם אשתו והכל לשם מצוות שהיצר הרע מעודד אותו לעשות כדי לבטל תורה או כדי לפגום באמת והכל בשם החוק והתירוציים כן על זה הדרך. ליצר הרע יש דימיון מופרז הוא לא יתן לאדם ללמוד תורה ולהתקרב לרוחניות. תמיד הוא יכניס לאדם דמיונות אם זה בכסף אם זה בעסקים ויטריד את האדם ויתן לו סיבות לדחות עוד ועוד את הלימוד על ידי דמיונות שווא לכן נאמר בפרקי אבות אל תאמר שהפנה אשנה שמה לא תיפנה ותישנה’’. ועוד אל תאמר שאזקין שמא לא תזקין, צריך ליזכור "שאדם כצל עובר לא צל של כותל ולא של ענפי אילון אלא כצל של עוף הפורח בשמים". ומהר מאוד עוברים חייו של האדם לכן חכם עיניו בראשו.

וכדי להמחיש את יצר הדמיון נצטט מעשה שמובא בספר מאמר אפרים, משל יפה על זקן וצעיר שנזדמנו להיות בבית מלון בחדר יחדיו, לעת ערב הזקן הלך לישון, לאחר זמן הצעיר הרגיש מחנק פתח החלון וג"כ הלך לישון, הזקן מכח קול פתיחת החלון התעורר וביקש מהצעיר תעשה טובה תסגור מיד את החלון, אני לא יכול קר לי, אמר הצעיר אבל חם לי, אמר לו הזקן אל תתחצף אני יכול להיות סבא שלך! וכך צעק עד שהצעיר הואיל בטובו לסגור את החלון העיקר שיהא לו שקט ויוכל לישון, לאחר זמן פתאום נשמע קול נפץ רציני בחדר, הזקן בדמיונו חשב שהצעיר שבר את החלון ואז החל לחרף ולגדף תתבייש לך טען הזקן לצעיר טיפש מטופש כעת אפי’ אם ארצה לסגור את החלון אינני יכול והצעיר בדמיונו חשב שנשבר החלון והיה שמח ומבסוט, והזקן כל הלילה לא יכל לישון מרוב דמיון של קור, והצעיר נרדם לו שינה מתוקה. בבוקר קמו שניהם ומה גילו, שהמראה (הראי) שהיה בחדר נפל ונשבר, רק שהזקן בדמיונות חשב שנשבר החלון, וכל הלילה בגלל זה הוא לא יכול לישון, והצעיר בדמיונו חשב ג"כ שנשבר החלון, וכל הלילה בגלל זה הוא יכול לישון עם אויר צח. זה המשל שרואים כמה אצל האדם יצה"ר מכניס לו דמיונות כדי להכשילו והכל רעות הבלות ורוח שטות.

מעשה ביהודי ששהה בחו"ל לצורך פרנסה והנה הגיע ארצה והביא לאשתו בין היתר תרנגולת. אמר לה תשמעי אני משאיר לך את התרנגולת – תשימי אותה בלול והיא תביא הרבה ביצים רק אל תשכחי לתת לה לאכל נענתה האישה בחיוב.

חזר האדם לעסקיו בחו"ל חזר אחר חודשים והנה התרנגולת מתה. כעס על אשתו מה קרה? התרנגולת שקטה מאוד אמרה לו אשתו שכחתי ממנה ולא נתתי לה אוכל. אמר לה בעלה בפעם הבאה אני אביא לך תרנגול שכל הזמן יקרקר שלא תוכלי לשכוח ממנו וכך היה.... שחזר הבעל מחו"ל שאל על התרנגול התלוננה לו אשתו ואמרה לו אל תשאל כמה שהוא אוכל הרבה כל הזמן מקרקר עד שלא מביאים לו אוכל הוא אינו נרגע.

הנימשל שהתרנגול זה הנפש הבהמית שכל הזמן מקרקרת רוצה לאכל רוצה תואות העולם הזה וקשה לשכוח אותה ואילו הנשמה היא התרנגולת שקטה שלא מקרקרת ואם אתה שוכח אותה היא יכולה להרדם להישמד לעד לכן על האדם להזהר ולקבוע עיתים לתורה שלא ישכח את נשמתו ויזניח אותה בשביל הבלי העולם הזה וישקע בתרדמה שנאמר "תעזבני יום העזבך יומים" וזה שנאמר ולא תתורו אחרי עינכם ואחרי לבבכם שאתם זונים אחריהם שהם כל הזמן מקרקרים רחמנא ליצלן.

אל תפול בפח

מעשה היה ביהודי שהתהלך בעיר זרה פנה אליו בחור אחד וביקש ממנו סיגריה נתן לו היהודי סיגריה ושאל אותו היהודי תגיד לי אתה מכיר אולי יש פה מקום לבלות אמר לו הבחור כמובן אתה הבאת לי סיגריה אני אקח אותך למקום בילוי.

הכניס אותו למסעדה והזמין לו משקאות אוכל השתכרו ויצאו שיכורים מבילוי. אמר לו היהודי תשמע היה שיגעון אמר לו הבחור תראה אני אגלה לך סוד בגלל שאתה בחור שאני חושב שאני יכול לסמוך עליו אגלה לך סוד. יש לי אוצר ואני צריך עזרה של עוד אדם ואין לי על מי לסמוך בגלל שאתה סחבק אני מוכן להתחלק איתך בשלל חצי חצי רק תעזור לי להוציא אותו. האוצר מוחבא באיזה מקום, אוצר שיסדר אותך לכל החיים. שאל היהודי מה קרה שאתה כל כך סומך עלי ועוד רוצה לחלק איתי את האוצר?

אמר לו הבחור אתה לא רוצה להתראות אמר לו היהודי לא לא חכה חכה אני אבוא אמר חברו. לקח אותו לאיזה מיזבלה ואמר לו: ’’הנה פה’’ אומר לו היהודי מה פה? ענה לו פה במזבלה תקפוץ. אמר לו היהודי זה ביצה של זבל אני לא קופץ אמר לו הבחור: אז תהיה מסריח לרגע אבל אחר כך תהיה עשיר לכל החיים, תיתפשט ותקפוץ אמר היהודי תקפוץ אתה ראשון אחר כך אני אמר לו הבחור אני לא מאמין לך. היהודי התפשט וקפץ והבחור לקח לו את החליפה ובגדיו היפים והמהודרים וארנקו ואמר לו להתראות ...אמר לו היהודי מה אתה עושה למה אתה לא קופץ? ענה לו הבחור תגיד אתה טיפש אתה חושב אם היה אוצר ההיתי קורא למישהו אני יביא אותו לבד ואם כבר הייתי קורא למישהו זה בטח לא לך, אלא למישהו ממשפחתי כל זה עשיתי כדי לגזול לך הארנק ואת החליפה היקרה. אמר היהודי איזה טיפש הייתי איזה פתי איך האמנתי והוא טבוע חזק בביצה של זבל ולא יכול לצעוד, ע"כ משל.

הנימשל כך גם יצר הרע מגרה אותך נותן לך רעיונות מפתות ושקריות עד שאתה מתפתה חוטא ולבסוף אתה מוצא את עצמך עמוק עמוק בבוץ בין תאוות העולם הזה שאינך יכול לקום מהביצה מרוב הטומאה.

והגאון רבי יוסף חיים מבבל זכותו יגן עלינו אמן, שכתב על זה משל נפלא בעשיר אחד שיצא לעיר רכוב על סוסו, והנה בדרך עצר אותו איזה עני פיסח ובקש לעלות עמו עד לשערי העיר. אותו עשיר היה רחמן וטוב לב והסכים להעלותו ולהרכיבו על הסוס, משום שאינו מפסיד כלום. אולם העני ביקש מהעשיר לשבת ליד המושכות, מכיון שהוא מפחד שמא יפול וגם לזה הסכים בעל הסוס, ונתן לו המושכות, והנה כשהגיעו לשערי העיר, אמר אותו עני פיסח לבעל הסוס, שירד בבקשה מהסוס, כיון שהגיעו כבר לשערי העיר, נבהל בעל הסוס ואמר לאותו עני" הרי אני הוא שעשיתי לך טובה ועליך לרדת’’, מיד התחיל אותו עני צועק בטענה שעלה זה האדם כדי לשדוד אותו, ובאו כמה אנשים ונתנו מכות נאמנות לאותו עשיר בעל הסוס, והטיחו כלפיו דברים קשים, כיצד אינו מתבייש לשדוד עני וגלמוד, ואילו הוא הצטדק שהסוס שלו, אך בודאי שלא האמינו לו, והציעו לשניהם לגשת למשפט אצל דיניי העיר.

הלכו שניהם לבית הדין ושטחו את טענותיהם לפני הדיינים, והנה כששמעו הדיינים את הטענות, אמרו לבעל הסוס: "אכן נראים דבריך צודקים, אך מה נעשה ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שמסרת בידיו את המושכות, לא נותר לנו אלא לפסוק לטובתו". עד כאן המשל.

הנמשל מובן הוא, אדם בעולם הזה נותן את ה"מושכות" בידיו של יצר הרע, אך כשמגיע למשפט בבית דין של מעלה, מצטדק הוא בטענות הבל, וכיון שנתן בידי יצר הרע להובילו, שוב לא יועילו לו טענותיו (כותנת פסים).

יצר הרע מקרר אותנו מלעבוד את השם בשמחה ובמרץ אך עלינו לדעת להעריך דברי תורה. החסיד יעב"ץ כותב על דברי המשנה (אבות א, ד) "והוי שותה בצמא את דבריהם". טבע האדם לקוץ בדברי התמדתו אל יאמר האדם "כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות" אלא הוי שותה בצמא את דבריהם.

הלימוד בצימאון הוא חובה, ומהו צימאון? להרגיש תמיד כאילו זו פעם ראשונה. אם נעדרת מהאדם הרגשת החידוש אזי אף אם ילמד, אין זה לימוד בצימאון והוא עלול, חלילה, "לקוץ בדבר".

דוגמה נפלאה לכך נוכל ללמוד מהסיפור שסיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:

הרב אריה לוין זצ"ל הוזמן לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס ממלכתי, גימנסיה הרצליה בת"א, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים, בצל הגרדום, עם הנידונים למוות ברזני ופיינשטיין הי"ד.

הרב בא להניח להם תפילין והם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול, שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין. הנידונים לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן לליבם ונישקו אותן ללא הרף.

אמר הרב לוין לקהל שומעיו: "וכי רק בפעם האחרונה צריכים להתרגש ולבכות כשמניחים תפילין? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך ליבו על התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו".

הגר"א דסלר ("מכתב לאליהו" ח"ד) שואל: כיצד מבטלים את כוח ההרגל? וכי על ידי שנעביר במחשבתנו את הציווי שיהיה בעינינו כחדש יבטל כוח ההרגל? אלא העיון וההתבוננות בכוחם לבטל את כוח ההרגל.

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה. האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו’.

לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה, מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו: "הלא קיבלתי רשות?"

"חלילה" השיב הרבי אל לך לחשוש פן פגעת בי, לא זו סיבת בכייתי".

מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה’, שאל את עצמו "אולי גם אני מחקה את עצמי, ואיני עובד את ה’ באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית?" על זה בכה הרבי.

בספר "מגד גבעות עולם" מובאת דוגמא נפלאה כיצד ראתה אמו של המשגיח ממיר, רבי ירוחם זצ"ל את החשיבות של לימוד תורה של בנה:

הוא למד בבחרותו בקלם והייתה תקופה של כמה חודשים שלא קיבלה אמו ממנו שום מכתב על שלומו. האמא כמובן התחילה לדאוג לגורל בנה, קימצה מלחמה הדל ולוותה כסף מאחרים ושכרה עגלה לנסוע לקלם, והימים ימות הגשמים כשהרבה שלג ובוץ בדרכים.

כשהגיעה האם לקלם היה מאוד מאוחר בלילה וכל הבתים היו נעולים וחשוכים, והנה היא רואה שבבית המדרש מאיר האור.

כיוונה האם צעדיה לעבר ביהמ"ד נכנס ועלתה למעלה לעזרת הנשים ישבה שם. ממרומי עזרת הנשים היא שומעת בחור אחד היושב ולומד תורה בקול ערב בניגון ובנעימות עצומה, וכשהביטה למטה הבחינה שבנה ר’ ירוחם הוא זה הלומד תורה בדבקות.

כיוון שראתה אמו של ר’ ירוחם כך, ירדה מיד למטה וחזרה לעגלה ושבה מיד לביתה מבלי להפריע לבנה בעסקו בתורה.

ולפלא הדבר! האם שלא ראתה את בנה כמה חודשים יכלה לפחות לשוחח איתו רק כמה דקות, לשאול לשלומו, אולי חסר לו דבר מה, אולי הוא רוצה לספר משהו.

הבינה האם שאם היא רוצה לזכות בבן גדול בתורה יש לעשות מסירות נפש על כך ולא להפסיקו מלימודו ואף לא לרגע אחד.

הייתה לה דוגמא מצויינת ללמוד זאת מאשתו של רבי עקיבא. רק מי שמבינה מה הערך של יגיעה בתורה – כך תהיה הנהגתה.

זהו יסוד גדול וחשוב ללומדי תורה. הרציפות בלימוד היא מרגלית יקרה שיכולה להביא את האדם להישגים נפלאים ועצומים. ההפסקות הן חשובות מצד עצמן, אך אין בהן את אותה חיבה, אותה אהבה, אותה קורת רוח שיש להקב"ה מהאדם הלומד ברצף.

אין ספק, כי ללימוד ברצף צריך עבודה ויגיעה רבה, האדם צריך להתייחס ללימוד התורה כדבר קבוע וחשוב ששום סיבה שבעולם לא תוכל לבטלו.

משל למה הדבר דומה? לאשה שאופה עוגה בתנור, אם כל כמה דקות תפתח את התנור ותבדוק מה קורה, העוגה לא תתפח.

כך הדבר גם בלימוד תורה, ההפסקות יוצרות את הקירור בלימוד ומבטלות בבת-אחת את העוצמה שיש ללימוד ברצף.

ולמה ה’ מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשני וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה (שלח יד-ג)

רואים כאן את מסירות נפשם של הנשים שרצו לכבוש את הארץ ודגלו בדעותיהם של כלב ויהושע בן נון ולא חטאו בחטא המרגלים.ואילו כל העדה רצתה לשוב מצרימה וכשהבחינה שהנשים לוקחות את ילדיהם ומוכנות ללכת אחר עדת כלב ולכבוש את הארץ, התחילו לבכות לקב"ה שהביא אותם לארץ שנשיהם וטפהם יפלו בה בחרב ויהיו לבוז תראו עד כמה עצת המרגלים השפיע על כל העדה שהיתה קטנת אמונה. וישר כח גדול מגיע לנשים הצדקניות שלא השתתפו לא בחטא העגל שסירבו לתת את נזימהם ולא בחטא המרגלים וכבר אמרו חז"ל שבזכות נשים צדקניות ניגאלו במצרים, שהיו מתיפיפות והולכות לבעליהם בתקופה קשה, ובזכות נשים צדקניות אנו עתידין ליגאל.

אבל ישוב הענין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר(שופטים א כד) הראנו נא את מבוא העיר, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש (דברים א כב) וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו', כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב) וישלח משה לרגל את יעזר, וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א) שנים אנשים מרגלים, ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב,כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהיתה על פי השם ובמקומות רבים.

הרמב"ן רואה בכך עצה הגונה וראויה "כי הכתוב לא יסמוך על הנס". חיזוק דבריו מביא שתי פרשיות ריגול נוספות בתנ"ך: האחת של משה בכיבוש יעזר, והשנייה של יהושע בן נון. טוען הרמב"ן- אם עצם הרעיון בחטא יסודו כיצד חוזר משה עצמו על טעות זו, וכן יהושע שהיה חלק מהמשלחת הראשונה?

את סיפור המרגלים של יהושע קוראים אנו בהפטרת השבת, ונראה הדבר כי יש בכך תיקון ו"מקצה שיפורים": כאן נשלחים שניים בלבד, ומודגש ענין ה"חרש" והסודיות, וכך יאה הדבר, שלא כמו אצל משה שהדבר נעשה בקול גדול.הם אינם פוליטיקאים וראשי השבטים אלא מקצוענים- היודעים להימלט בחבל מהחומה ולשרוד שלשה ימים בתוך שטח עוין כשמחפשים אחריהם.הם גם חוזרים ליהושע המשלח ולא פונים ישירות לעם. אך למרות זאת נראה שגם מבצע זה נכשל מבחינה מבצעית: (יהושע, ב)

(א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה:

מטרת השליחות הפעם לא לבדוק את טיב פירות הארץ, אלא "את הארץ ואת יריחו" -שליחות מודיעינית למהדרין! אך מה יצא בסופו של דבר משליחות זו? הם החלו שליחותם בבית אשה זונה- זה לא נשמע טוב, אך בעצם יש בכך הגיון רב. ביתה בחומה, בכניסה לעיר, זהו מקום מפוקפק אליו מגיעים הבאים לעיר, אין צורך בזהוי ולא שואלים שאלות. אנשים מספקים מידע חשוב על העיר ועל כל הארץ. חז"ל מפרשים את מקצועה כמוכרת מזון, וכנראה שני הדברים נכונים, גם כיום: התחנה המרכזית אליה מגיעים הבאים מלאה במסעדות וקיוסקים, אך בשעות הלילה מקום זה משמש גם כמקום בילוי לא צנוע. עד כאן הכל מוצלח, אך מייד מחפשים אותם, ובעצם בכך תמה שליחותם. הם בקושי רב שורדים בבית, ובמדבר בדרך חזרה. מה כבר יכלו לספר ליהושע? את צבע כובעי החיילים שראו בקושי רב ממקום מחבואם? אך תשובתם דווקא מעודדת את יהושע והעם כי הם עדיין בשלב המלחמה הניסית, בה אין צורך בריגול צבאי, אלא בעידוד העם, כפי שהיינו מצפים ממרגלי משה. פעולת ריגול ממשית מוצאים אנו במרגלים ששלח משה ליעזר, וכאן באמת אין שום פרוט והכל נעשה בצינעא ,כפי שאכן ראוי להיעשות. זהו כיבוש חו"ל (בינתיים)ודינו כמלחמה לכל דבר.[1]

פעולת הריגול הרביעית היא המרגלים ששולח יהושע לעי, וכאן שוב כישלון עצום הנובע מיהירות. לאחר נפילת חומות יריחו חושבים העם כי כך יראו כל המלחמות, ואין לייגע את העם כי אם 2000 או 3000. פער עצום, וכי זו ידיעה מודיעינית נכונה? עובדה שלאחר חטא עכן ותיקונו יוצא כל העם למלחמה. העם לא מבין כי מלחמת יריחו באה ללמדם כי מאת ה' היתה זאת אך מכאן ואילך צריך להילחם כמו במלחמה. זאת לא הבינו המרגלים והעם, וטעו לא רק בחטא עכן.

עוד רועמות באזנינו המלים האיומות: 'חי אני נאם ה' אם-לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם' (במדבר י'ד, כ'ח), הגזירה אשר נגזרה על דור יוצאי מצרים שלא יכנסו לארץ. אולם לא זו בלבד - היה למקרה זה תוצאות גורליות לדורי דורות. כך למדונו רבותינו ז'ל על הפסוק: ''ויבכו העם בלילה ההוא', אותו הלילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקב'ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות' (תענית כ'ט, א'). הפך אותו לילה למועד לפורענות, לילה אשר בו חרבו שני בתי מקדש הא-ל. ונעים זמירות ישראל משקף זאת בדברי שיר בספר התהלים: 'וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו... וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות' (תהלים ק'ו).

ואם כל דברי תורה צריכים לימוד, הרי פרשתנו שממנה תוצאות לכל דור ודור דורשת לימוד ועיון מדוקדק. מה היה חטאם של המרגלים? לכאורה, נדמה שמלאו שליחותם בנאמנות. הן נתבקשו הם לתור ולראות את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב, ואת הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. והרי בכל השטחים מסרו את כל אשר ראו. ומהי אשמתם אם עז העם היושב בארץ ואם הערים בצרות גדולות מאד? הרי נכון היה כל זה, והם את האמת מסרו. האם נדרשו לשקר ולהעלים את אשר ראו?

אכן,אם נדקדק נמצא, שבין כל הפרטים האוביקטיביים שמסרו התגנב גם פרט קטן, לכאורה צדדי, לכאורה בלתי חשוב, אולם ממנו המפתח להבנת ההבדל בהערכתהנתונים הממשיים שבין המרגלים לבין יהושע וכלב. זוהי התוספת הקטנה והתמימה'ונהיה בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם'! (במדבר י'ג, ל'ג).

הדור אשר ראה נפלאות בארץ חם, נוראות על ים סוף, אשר שמע קול אלקים חיים מדבר אליו מתוך האש, דור זה שכח את גדולתו ותפארתו. ענקי הרוח מתחילים להסתכל על עצמם בביטול ובלעג, הם רואים את עצמם כחגבים. לעומת זאת, וכתוצאה מזה, הם רואים את האחרים כבני ענק. הם אינם רואים, אינם יכולים לראות, מה שראו יהושע וכלב, כי ענק זה עומד על כרעי תרנגולת, כי העמים אכולים שנאה ותחרות הדדית, שהשלטון מפורר, שהתרבות רקובה, שהתועבות עשו בהם כלה. 'סר צלם מעליהם וה' אתנו' (שם י'ד, ט'). לעומת זאת, הם מרשים לעצמם להוציא משפט על הרהורי לבם של אחרים - 'וכן היינו בעיניהם' (שם, ל'ג)!

זה היה החטא! הביטול העצמי, חוסר ההערכה של הסגולתיות הישראלית, של כוחות הנפש העצומים הגנוזים בעם זה, זהו שהוליד את הפחד בפני התנגשות עם עמי נכר ועם תרבויות נכר. זהו שהוליד את הבהלה שלא יוכלו להחזיק מעמד כשיבאו במגע עם בעיות מדינה, זהו שהוליד את השיטה שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן ולאוכלי תרומה, שחיי עם נורמליים בארצו בהכרח יביאו לפריקת עול תורה, ואשר על כן מוטב לשבת במדבר לאכול את המן ולדחות את הכניסה לארץ עד אין קץ... 'לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו' (שם, ל'א). וחז'ל בהרגשתם הנפלאה מוסיפים: 'דבר גדול דברו המרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו - ממנו כביכול, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם...' (סוטה ל'ה, א'). אי-אימון בישראל, אי-אימון במושיעם של ישראל.

לא רק סיפורים ממה שעבר רוצה התורה לספר לנו, לא רק בכיה לדורות משמש מאורע זה. יותר ראוי שיהא זה לימוד לדורות. שבימי מבחן נדע שלא להתפס לרגשות של ביטול עצמי ופחד בפני אפשרות עמידה במערכה. שנדע שהיעוד הישראלי מודרך ע'י ההשגחה האלוקית. שאם גם מורדות ברוח האומה, תתחזק ותתגבר הסגולתיות הישראלית. ואם כהנה וכהנה יתנפחו כענקים סביבותינו - 'סר צילם וה' עמנו'. אל ניראום.

אם אתם מאלה שמרותקים מסיפורי המוסד והשב"כ , בואו לגלות איך באמת צריך להפעיל מערך מרגלים נכון

האירוע המרכזי בפרשת שלח לך הוא שליחת נשיאי השבטים לסיור מקדים בארץ כנען, כדי לספר התרשמויות מן הארץ אליה העם עמד להכנס. התוצאות הקשות של דווח זה מובאות בהרחבה בלב הפרשה. יהושע בן נון היה אחד הנשיאים במשלחת זו, והוא מנהיג העם באירועי ההפטרה.

ההפטרה, מיהושע פרק ב', מספרת על המרגלים ששלח יהושע למרחב יריחו, האיזור ששמש ראש גשר לעם ישראל בכניסתו לארץ. מרגלים אלה התבקשו לדווח על המצב העדכני באיזור, לקראת כיבושו, ועל הקורות אותם.

ההפטרה בהקשרה התנ"כי

אירועי ההפטרה מתרחשים בז',ח' ו-ט' בניסן של השנה ה-40 ליציאת מצרים, מיד עם תום 30 ימי בכי אבל משה. העם נמצא בערבות מואב על ירדן יריחו, מזה מספר חודשים, וההנהגה יושבת בשיטים - נקודה במרחב ערבות מואב.

צו ה' ליהושע להיערך לחציית הירדן תוך 3 ימים [הימים הנ"ל], גורם לפעול ב-3 מסלולים מקבילים:

א. להודיע לעם כולו ולצוותו על התארגנות לתזוזה. ב. לקדם את 40 אלף הלוחמים משבטי עבר הירדן המזרחי לשמש חלוץ לפני העם, כפי שסוכם עם משה. ג. לשלוח שני מרגלים חרש, ללמוד את איזור יריחו ואת העיר.

ההפטרה מתארת את האירועים בשליחותם של שני המרגלים, מן השיטים.

מצב בהפטרה: המעשה והאווירה

מרגלי יהושע שחדרו לעיר, ניסו למצוא מסתור ומקלט בבית רחב הזונה. זה מקום המאפשר גם לזרים להכנס אליו ללא צורך בהזדהות. נתון זה היה ידוע גם לרחב וגם למודיעין הנגדי של יריחו. תצפיתנים של מלך יריחו זיהו את כניסת מרגלי יהושע לרחב ושלחו לעוצרם. רחב גוננה עליהם, תוך סיכון חייה. לרחב היה ברור שישראל ינצחו בעימות עם יריחו ועמי כנען, ומנקודת מוצא זו היא מתנהלת מול מרגלי יהושע ומול נציגי מלך יריחו. היא מבקשת לסכם עם מרגלי יהושע שהם יגוננו עליה ועל נפשות בני משפחתה בעת כיבוש העיר, בתמורה להצלתם. המרגלים נשבעים לה בשם ה', ומתחייבים: לשמר חיים ושלמים רק את בני משפחתה ואת רכושם. לשם כך הם צריכים לסמן את הבית, באמצעות חוט אדום שיקשר על החלון, ואת בני משפחתה המועמדים להצלה היא תכנוס לתוך ביתה. האחריות הוגבלה לאנשים שיהיו בתוך הבית. אדם שיהיה מחוץ לבית - "דמו בראשו".

נטילת דמו של אדם משמעה - המתתו. שהרי אדם ללא דם לא יכול להתקיים.

"דמו בראשו" - הוא משפט קצר, שמשמעו: נטילת דמו [מותו] - בראשו [באחריותו].

"ואילו אשר יהיה אתך בבית - דמו בראשנו" - נטילת חייו היא באחריותינו.

שליחת מרגלים אינה דבר פסול. להיפך: במציאות של מלחמה טבעית [כפי שניהל יהושע בכניסה לארץ]

יש חובה על המנהיגות לאסוף מודיעין. אבל איסוף המודיעין צריך להתנהל בדרך הראויה: המשגר צריך להיות הדרג המדיני-צבאי [יהושע] ואליו, ורק אליו, יש להשיב את המידע שנאסף. יש לשלוח אנשים מקצועיים [מרגלים ולא נשיאים לפי מפתח שבטי] , בחשאיות מוחלטת [חרש]. שני אנשים מיומנים לא מושכים תשומת לב [לעומת משלחת של 12 נשיאים, המשדרת נוכחות בכל מקום אליו היא מגיעה]. לא כך היה אצל משה - שם ההתנהלות היתה פומבית והדווח לעם כולו. זו אינה משימת מודיעין אלא וועדת חקירה...

האווירה בה יצאה כל אחת מהמשלחות לשליחותה הכריעו את גורלה.

מרגלי יהושע יצאו בראייה מקצועית-עניינית, וגם כאשר שליחותם הסתבכה, הם סיימו את המשימה תוך דבקות במטרה.

תיירי משה, שיצאו לתור את הארץ, יצאו מתוך אווירה של חשדנות, ואף שהצליחו לבצע את המסע במשך 40 יום ללא שום הסתבכות, חזרו מלאי תהיות והציבו סימני שאלה רבים ביחס לטיב הארץ וליכולת של העם לכובשה ולהתגורר בה.

אמנם על התנהלות זו הוכרע ש"דמם בראשם", אבל את המחיר המלא שלם העם כולו.

היכן עובר הגבול בין ביטחון בהקב"ה להשתדלות הכרחית המוטלת על האדם?

. בשאלת בטחון והשתדלות מצינו הרבה מחכמינו שהתחבטו לפרש את צרוף מילים אלו כאשר האדם עומד מול החלטה כלשהיא בלא שהוא בחייו שאלה ראשונה שמציקה לו עד היכן, כמה הביטחון שלו בבורא עולם חזק וכנה, ועל כן עד כמה הוא צריך להשתדל להשיג את מבוקשו, מצד אחד אם ישתדל יותר מדי הרי יגיע בסופו של דבר לכפירה, ואם ימעט בהשתדלות מכפי ערכו יבוא לתהות על הראשונות ולכפור אח"כ. והמשקל בזה הוא דק מאד ותלוי בנקודת בחירת האדם וא"א להגיע לנקודת האמת לאמיתה אם לא מתוך יראת שמים טהורה המצלת מן נגיעות אישיות.

ע"מ להבין ספק זה צריכים אנו ללמוד היטב את עניין חטא המרגלים:

א'. "ותקרבון אלי כולכם" פרש"י, "בערבוביא - ילדים דוחפים את הזקנים". תיכף כאשר אדם עומד מול החלטה בענייני עוה"ז דבר ראשון צריך להבחין ולבדוק מה היא מחשבתו הראשונה, אם זה מכוח מהירות ובהילות ראוי שיפרוש מיד כי זה בא דווקא מצד הרע. אף שהטועה והבהול שוגג הוא, אך צריך האדם לדעת שגם על השוגג יבוא במשפט. וכבר אמר רבנו ירוחם מכל הרוצה לטעות... שהטעות מן הרצון באה ותבע משה רבנו על שלא דקדקו לעיין כ"כ כי אילו היו מדקדקים היו ניצולים מן החטא. ובנקודה דקה זו של התבוננות פנימית עמוקה ואמיתית מתחיל חטא המרגלים.

ב'. אומנם מרע"ה הבחין בדקות זו בתחילת החטא, ובאמת מבואר שהקב"ה לא נתן למרגלים לצאת מיד כאשר ביקשו, שהרי חטא מרים קדם להם, אולי ילמדו מן החטא. ומשה רבינו התפלל במיוחד על יהושע שלא יכשל, וא"כ גם משה הרגיש שמדובר פה בראשיתו של חטא.

ג'. עצם שגגת ישראל מבוארת בדברי הרמב"ן על פרשתנו: "ישראל אמרו כי דרך כל הבאים למלחמה שולחים אנשים לפרשת הדרכים וכו' וזו עצה הגונה בכל כובשי הארצות... חטאו באומרם נשלחה אנשים לפנינו בעבור שהם רואים את ישועת ה' תמיד והיה להם ללכת אחר הענן... משה קיבל מהם למלאות תאוותם ויטב בעיני הדבר שסבלתי רעתם והורתי לעשותו". פירוש דבריו כי בנ"א שראו את ניסי ה' תמיד היו צריכים להשתמש בבטחון ולא בהשתדלות כלל, ואף שחשבו שעושים מצוה דכל שאפשר למעט מהנס טוב. א"כ אנו רואים שטעותם הייתה בעשיית מצוה ולא חס ושלום בעבירה א"כ ההבחנה בין בטחון להשתדלות דקה מאוד ע"כ ע"פ מדרגתם של ישראל לא מנע מהם משה משתדלות דקה זו.

ד'. וגם אח"כ כאשר שמעו לשון הרע מהמרגלים על הענקיים אמרו בבכיה משנאת ה' אותנו וכו'. הם כביכול ראו את יושבי הארץ כבאים לכפר על חטאי בני ישראל. במצרים בעובדם ע"ז, זה דרכו של יצר הרע שיורד לדקות כל כך עד שמראה לנו מחשבת תשובה ובאמת אינה אלא טענות של חוסר בטחון. וגם כאשר בכו חשבו שבכיה זו בכיה של תשובה אך לא כך חישב היצר בכיה זו גרמה בסופו של דבר לבכיה של דורות.