החזון איש מאת בנימין בראון

אין אדם אובייקטיבי, כולם בכלל, מחסיד מושבע ועד חוקר מדופלם, כל אדם רואה את הדברים בעיניו שלו, דרך משקפיו, לכל אחד יש תפיסת עולם, אג'נדה, תיאוריה שהוא רוצה לקדם או לראות, במודע או בלא מודע. ההיסטוריון אינו יכול להאמין למישהו, תפקידו הוא לחקור ולנתח, להצליב מידע, ולסדר את הידוע לנו.

אחד מהכלים הבסיסיים בניתוח של עדות מסויימת, היא מה ידע או יכול היה לדעת אותו עד. לפני שמבררים האם אמר אמת או לאו, השאלה היא האם ידע את האמת או לאו. למה עלה החזו"א לא"י? אנשים שהיו קרובים אליו והקיפו אותו במשך שנים, בודאי ידעו יותר טוב מהרחוקים למה הוא עלה לא"י. הנסיעה לא"י היתה חוייה שדובר עליה רבות בסביבתו כמובן, ולא רק ביום הנסיעה אלא לאורך שנים. כאן הקרובים יודעים הרבה יותר מאשר הרחוקים. ליברמן במקרה זה הוא רחוק, לא באמת ענין אותו למה החזו"א עלה, לא ידוע לנו שהוא דיבר אתו על כך, אחרי עשרות שנים הוא דיבר על זה ואמר משהו, מבלי לזלזל בדבריו, הערך שלהם לא רב. להיתלות דוקא בהם, זה לא רציני.

ואם נחזור להכללה: אני לא טענתי שתלמידי החזו"א יותר מדייקים, או יותר אובייקטיביים. (הספר פאר הדור מקובל כבדיחה בקרב החזונאישניקים, אף אחד לא חושב שהוא מקור היסטורי). אני רק הצבעתי על המקומות בהם בראון מביא את שיטותיו לקיצוניות תמוהה. סומך על בדל של משפט שנאמר עשרות שנים לאחר מכן, מול הרבה מקורות אחרים, שבמקרה המדובר נראים יותר רציניים. והשתדלתי להסביר בכל דוגמא את הבעייתיות שלה בעיני.

אתה כמושבע ועומד מהר סיני כותב: "מחמת שלש סיבות אלו העדיף בני בראון עדויות של אינם מעריצים. אף שהכירו וחיו פחות עם החזון איש". בעוד אתה בעצמך מציין שלא קראת את הספר, אזי איך וכיצד כבר הגעת למסקנה הכוללת שלש סיבות לא פחות ולא יותר, המסבירות את כל הענין בקצרה?

וכדי להיות ברור יותר אתייחס ישירות לשלשת הסיבות: א) הנחתך שגויה, איני יודע מי הם מעריצי החזו"א עליהם אתה מדבר, הספרות החרדית הקיימת לא מניחה שלא היו לו סיבות ארציות למעשיו. ועוד, משום מה אתה מצמצם את הנדון רק לסיבות ארציות או סיבות רוחניות, זה לא עיקר הדיון. זה לא אומר דבר לגבי השאלה האם היה מפורסם בוילנא או לאו. ב) הקביעה שתפיסה מסויימת של החזו"א היא אי רציונלית, חייבת להתבסס על תפיסה מסויימת שיש לך לגבי החזו"א, וממילא תפיסה אחרת היא אי רציונלית. לפיכך עשית כאן הנחת המבוקש. לפי התפיסה של יהושע לוין למשל, תפיסת בראון היא אי רציונלית (לא תואמת למציאות). והויכוח ביניהם לא יכול להיות מוכרע על ידי נקיטת עמדה שרירותית. ג) האנקדוטה של שינוי מפני כבוד ת"ח לא נוגעת לנושאים בהם עסקתי, ועכ"פ לרובם המכריע אינה נוגעת.

אשמח אם תתייחס לענין קונקרטי, ולא בהכללות. (כמו כן אוסיף, כיהודה ועוד לבראון, מה עם החלק ההלכתי??)

שלך, דינו

כשעוסקים בביקורת על הביקורת, כדאי להבדיל בין התחום של הביקורת, לבין התחום של השקפות עולם הנחות יסוד וכו'. כל טקסט כתוב (או הנאמר בע"פ) פונה אל הנחות היסוד המשוקעות בתרבותו של הקורא. אני לא יכול בכתיבת ביקורת על מחקר ספציפי, לשכנע את הקורא שיש אלקים בשמים, ושהיה מתן תורה, וכו' עד שנגיע ליחס שלדעתי יש להתייחס לחזו"א.

כמובן שביקורת לא באה לטעון בהכרח שדברי נשוא הביקורת מופרכים לוגית, או לא לגיטימיים. המאמר נכתב אל הקורא החרדי, ובהרבה מקומות הוא לא מפרט אלא רק חושף לפני הקורא את הנקודה, במטרה שהקורא ישפוט אותה לפי דעתו והבנתו. כמובן שלפי קוד ההתבטאות האקדמי אין שום פגם במשפטים שהבלטתי כצורמים, לעומת זאת לפי קוד ההתבטאות החרדי יש בהם פגם. זו אינה טענה על בראון 'איך העזת לכתוב כך', אלא הבהרה, לקורא החרדי שיכול להתבלבל מרוב העמודים, שישים את לבו להנחות היסוד של הכותב.

כמובן שאין טעם להאריך בדיון של הכללות, הנקודה היא אוסף הפרטים הקטנים, שכל אחד תופס אותם אחרת. אפשר לכתוב מסה ארוכה על כל פרט בפני עצמו. ואני אוסיף כמה מלים על הנקודות שהוזכרו בדבריך.

כתבת: "יש פחות אובייקטיבי מהממוצע", ייתכן שיש, אבל אין דרך אובייקטיבית לקבוע זאת לגבי מישהו ספציפי. לוין במאמר התגובה שלו טען שבראון כותב דברים כדי לקבל כסף וכבוד, לפי תזה זו הוא שיאן בחוסר אובייקטיביות, הכל תלוי בעיניו מה יביא לו כסף או כבוד. אם אני באופן אישי לא חושב כך, זה לא מכריע בויכוח בינינו. והוא הדין בכל שאר הדיונים. בראון לא מנסה לדון בשאלה האם ליברמן יותר אובייקטיבי, לליברמן היו חילוקי דעות על גבול החריפים עם החזו"א, (שהתבטאו גם בהתכתבות ביניהם), מנין שהוא אובייקטיבי? לפיכך הסיומת: "אחרי הניתוחים והנסיונות להצליב אם אין הכרעה ברור סביר שהוא ילך אחרי מי שיותר אובייקטיבי בעיניו", לא מוסיפה דבר לתמונה, התרשמות סובייקטיבית או אינטואיטיבית אינה מהווה 'מחקר', במקרה שישנה עדות של איש פלוני שמספר על אירוע, והחוקר כותב "נראה קלוט מן האויר", ללא שום אסמכתא לדבר, אין כאן שום מחקר, אלא 'דעת תורה' נגטיבית. כל הדוגמאות שהבאתי, שיקפו סוג של החלטות חסרות בסיס, וגם חסרות 'ניתוחים ונסיונות להצליב', במקרה הטוב, הסתמכות על אנקדוטה, שאינה יכולה ללמד דבר על הכלל.

לגבי הדוגמא של נסיעה לא"י, כתבת: "אף שסביר שדובר בסביבתו שנים - השאלה היא האם החזון איש עצמו אמר לסביבתו הוא שרק מקורביו דיברו בניהם האם סביבתו בכלל ידעה שהוא הולך לעזוב שנים קודם שזה קרה או שלהם עצמם נודע רק סמוך לעזיבתו", אולי לא הסברתי את עצמי יפה הנושא לא היה דוקא לפני העליה, החזו"א עלה לארץ יחד עם פמליה מכובדת שהמשיכה להקיפו עד יומו האחרון, הנסיעה עצמה ארכה שבועות, באופן טבעי דברו על הנסיעה ועל כל מה שכרוך בה, גם בזמן הנסיעה וגם לאחריה, בני משפחה מורחבת החיים יחדיו בקומונה, דברו מן הסתם רבות על המתרחש עמם. נניח שאביך היה עולה מחו"ל אתך ועם כל המשפחה, לא הייתם מדברים על כך במשך החיים? ואז כשאתה ואחיך בן 90, פתאום מפרסם מישהו 'מחקר' ששמע עכשיו מאדם שהיה גר באותה עיירה עם אבא שלך שהוא עלה בגלל סיבה אחרת, זה לא היה מצחיק אותך?

מאין לי שליברמן לא באמת התענין מדוע החזו"א עלה? משום שאין שום סבה לחשוב שזה ענין אותו, החזו"א לא עמד בראש מעייניו, הוא לא היה קרוב אליו, לא ידוע ששוחח עמו מאז, והעובדה שאפשר לזכור אירוע 30 שנה לאחור, אינה אומרת שהעדויות המשובחות הן אלו שנאספו לאחר 30 שנה.. בפרט בנושא של מניעים וכדו'. על הנושא של עליה לא"י לא כתבתי שהוא 'קיצוניות תמוהה'.

-כתבת "בספרות החרדית ניכרת מגמה לתלות כל מעשי הגדולים בדברים גדולים", יש הבדל בין מגמה, ובין הנחה ש'לא היו סיבות ארציות'. מגמה יש בכל סוג של ספרות.

-הנושא אם החזו"א היה מפואר בוילנא אולי מרומם אותו, אבל לא נוגע כלל לשאלה של סיבות ארציות או שמימיות.

-נושא ידיעת החזו"א בחכמת המתמטיקוס שוב לא רלבנטי, כל עוד אני מצביע על דברים רופפים ולא רציניים, שאינם נוגעים להנחות יסוד כדוגמת "החזו"א היה בקי במתמטיקה יותר מאוקלידו"ס ומאריסטוטלי"ס" שעליה כולנו מסכימים שהיא הזויה ולפיכך קל להביאה כדוגמא.

-שינוי מפני כבוד ת"ח הוא ענין סביר, סתירת סיפור שלא היה – לא שייך להגדרה זו, לא אומר שאין אנשים העונים להגדרה חרדי שיאמינו לכל סיפור, אבל זה מקביל לתכונות אחרות של חוקרים שמבטלים דברים שלא נראים בעיניהם.

-לגבי הנושא ההלכתי, לא הבנתי מה ענין 'מפריע לאנשים בספר של בראון' לדברינו, האם מאמרי בא לבאר מה מפריע לאנשים? מי שרוצה לדעת זאת יכול לשאול ישר את ה'אנשים'. ושנית, כן, זה משהו שהפריע להרבה אנשים, מתוך חוסר התמצאות והבנה מספיקה בשיח ההלכתי קופץ בראון למסקנות השקפתיות. בראון לעומת זאת טען לי שאחוז גדול מהשגותי ההלכתיות הם חילוקי דעות שמצויים כמוהם בבית המדרש. ואני חושב שהגדרה זו שגויה לגמרי. ישפטו הקוראים המצויים בביהמ"ד.