אמנם לא קראתי את הספר ולכן לכאורה אין לי רשות לפתוח פה, אך קראתי במעיין הקודם והנוכחי את הדברים.
אתייחס רק לנקודה אחת והיא "משבר אמונה", לענ"ד הסתכלות של אדם בוגר שיודע לאן רוחו הולכת ונפשו שלימה עם מעשיו אינו יכול לדון נער צעיר אשר יש לו קשיי ישיבה על כסא שעות ארוכות כראוי. תחילה משום שזהו אנכרוניזם לומר על אדם שעתה שוקד שעות ארוכות על הסטנדר ולומד בהתמדה אמיתית שהיו לו רגעים, כמו שיש לכל אחד, לכאורה, שקצת קשה לו והוא רוצה לצאת להפסקה או לחופש או נופש. מניין לד"ר בראון שחופש זה הוא להיות חופשי בארצנו, אולי זהו חופש של חמש דקות? אולי נופש של הליכה לשיעור תורה או לימוד משניות או שיחת חברים בענייני יראת שמים שאינה דורשת יגיעת בשר כל כך?
נראה לי כי שני הצדדים הגזימו בטענותיהם וכדאי להצדיק את דרכם אחזו בשולי הטלית, ולכן כל אחד מהם יזכה בחלק שתפס ואנו נחלוק במה שנשאר באמצע.
דבריו האחרונים של בראון עשו עליי רושם ביותר, אין זה משנה מה בדיוק עבר בראשו של נער שסופו היה להיות החזו"א, כשם שלא למדים מילדותו של אברהם אבינו (לפי הרמב"ם, אך לראב"ד אפשר), וכשם שלא למדים מילדותו של ר"ע, כך גם לגבי אחיו, שהרי גם לראש ישיבה אחד בפתח תקוה יש אח מזרוחניק והוא מחזיק בתעודת בגרות, אך לא בגלל זה לא נשמע את תורתו, ואף השידוך לא יפגע מזה. ולבסוף בענייני זיווג, בירור המציאות בעניין זה אינו מוסיף ולא כל אחד זוכה להצלחה בעניינים אלו, ואלו דברים שהשתיקה יפה להם. כשם שלא אומרים על אדם גדול או קטן ומדברים על הצלחתו הממונית, אין זה מוסיף הרבה טעם, בודאי לא לשבח. אנו מעריצים את החזו"א, גם אם היה לו טוב עם אשתו וגם...
הנפקא מינה היחידה היא האם על מדריך החתנים ללמד ולספר לחתן סיפורי חזו"א, ובזה נראה שבראון צודק. אבל מי שרוצה סיפורי זוגיות יש מספיק, מקסימום אפשר להמציא. ומי שלא רוצה סיפורים - ילמד את החתנים אורחות חיים משכלו הדל, שהרי 'כל בר דעת ישקול בפלס'.
 |
|
|
