הערות על האתר 'האקדמיה ליהדות'

ראשית צריך להגדיר מה מטרתינו בכל הדיאלוג,

מלבד מטרתי האישית כהכרת הטוב[1] להעמידך על טעותיך, (וכן להיפך) מטרתי העקרית להגדיל תורה ולהאדירה, ע"י בירור הדברים בפורום, וכן ציפיתי שלאור דברי תשפץ ותתקן[2] את דבריך באקדמיה ובספרך שהרבה נהנים מאורם, והנה אתה לא טרחת לעיין כל צורך בדברי ולעומת זאת בחרת להחזיר מלחמה וחבל, (אולי שגיתי בסגנון הלוחמני במקצת שנקטתי ולכן זכיתי ביחס השמור לא-ס) לא אכחד שמתוך דבריך למדתי שדברי אינם מחודדים דיו ולכן אנסה להסביר קצת יותר.

א הויכוח על הראש יוסף-

כל הנושא קצת קטנוני לא הייתי ניגש אליו מעיקרא, אבל אחרי שכבר עלו דבריו על שולחן הניתוחים ע"י א-ס אמרתי כיון שעלה שוב לא ירד

אין לי ענין להתוכח על דעת הראש יוסף (לא רק מפני שנראה שגם אתה לא טרחת כל הצורך לברר דבריו) אולם יש כאן נידון קצת כללי בהבאת ציטוטים, לדעתי אין להביא ציטוט בצורה חלקית באופן שהקורא עלול לטעות בו (גם אם הכותב לא נתכון לסלף ביודעין)

לדוגמא: אם הנידון היה מהו טעם איסור כישוף, אפשר להביא ציטוט מהפמ"ג שטעם האיסור משום.., אולם אם הנידון מי האמין בכוחו של כישוף, יש כאן סילוף להביא את דברי הפמ"ג בצורה חלקית כיון שהוא לא שולל לגמרי את כוחו של הכישוף ומאמין בו בצורה מוגבלת.

לדעתך אין כאן סילוף דלא הייתה "כוונתך" בהבאת דברי הפמ"ג כדי להוכיח שהפמ"ג היו מהשוללים את כוחו של הכישוף אלא כמראה מקום מעניין, לדעתי ע"ז נאמר "כוונות בתפילה", אין כאן "כמעט" מקום לויכוח, בא נעשה סקר מי ירד לעומק כוונתך? (אפילו אתה "נפלת בפח" בנסייונך להדוף את א-ס והבנת מהציטוט שלך באקדמיה שהפמ"ג שלל את כל כוחו של כישוף)

אין לי ענין וטעם בויכוח על ביאור המילה "סילוף" והאם "סילפת" ?, כל הנידון מה הצורה היותר נכונה בהבאת ציטטות. וגם לאהבת האמת חשבתי שמהראוי שתשפץ קצת את דבריך באקדמיה, (אולם לא אכחד שלדעתי אין כוונתך "באקדמיה" רק להביא פמ"ג "מעניין" אלא עיקר הכוונה להגדיל ולהרבות את הכת ביהדות שלא מאמינה בכישוף, ולכן יש כאן קצת סילוף)

נ.ב לגופו של דבר - דברי היש"ש והפמ"ג שם מענינים ביותר היאך מחד גיסא סמכו על האילן הגדול וציטטו את הרמב"ם שהכישוף הבל, ומצד שני המשיכו להאמין בו (בצורה חלקית) חוששני כמה נחת היה לו לרמב"ם לקרוא את דבריהם,  אשמח אם דינו או שאר חברי הפורום יצילו את כבודם של היש"ש והפמ"ג 

תואיל נא לבאר יותר מה כוונתך "נזק סמלי", תצטט את כל דברי הרמב"ן שהבאתי ותבאר היאך הם מתפרשים לשיטתך.

[א] ויק"ר פט, ז - רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות[1] בטלות ההודאה אינה בטלה 

המילה כל (הקרבנות בטלים חוץ..") משמעותה (בהשקפה ראשונה) הכל כלומר לא רק חטאות ואשמות בטלים אלא הכל בטל, אולם יתכן לדחוק מעט ולפרש [כדפירשו כל קדמונינו (לא רק אברבנאל ובעקבותיו..אלא אף הרד"ק פירש הכי)] שהכוונה כל קרבנות היחיד לדעתי פירש זה אינו דרש

חוץ מקרבן תודה- אם נפרש שלעתיד לבוא לא יהא כל צורך וענין בקרבנות יש לתמוה במה קרבן תודה שונה, (הראי"ה ענה שהכוונה "ללחמי תודה", לדעתי פירוש זה הוא מקסימום "דרש" )

[ב] אקדמיה- כך אפשר להסביר את המדרשים שהקרבנות בטלים לעתיד לבא (ויק"ר טז[2], רד"ק יחזקאל מו' יג', רבי יהונתן איבשיץ בספר אהבת יהונתן סוף פרשת החודש) ע"כ

האם אתה מסכים שהציון להרד"ק והר"י איבשיץ מוטעה?

לא כתבתי שסילפת את דברי המדרש, אם כי לפי דעתי מהראוי לציין לפחות בהערה שפירושך למדרש הוא שלא כמו שפירשו הקדמונים, לדעתי הציון לרד"ק ולר"י איבשיץ הוא באמת סילוף, (שמא כוונתך רק לציין לרד"ק ור"י איבשיץ מענינים?) אבל למה לנו לדון אם סילפת או לא,  

לדעתי יש לנסח כך (ואולי לזה הייתה כוונתך) לעתיד לבוא לא יהיו קרבנות או עכ"פ יתפסו מקום פחות מרכזי ראה רד"ק שכתב שיקריבו רק קרבן תמיד אחד, וראה ר"י איבשיץ שכתב שרק הנשיא יקריב

[ג] דינו - לבסוף אתה מסכים בטובך להתפשר וכו' אין כאן עניין לפשרנות לא באתי לתת הסכמה לדברי הר"י איבשיץ רק גליתי את האמת מה בדיוק אמר ר"י איבשיץ

 כוונתי הייתה לגלות את האמת ולהעשיר אותך ואת הקוראים שהרמב"ן מצטט את הרמב"ם בפרק מו, שמדבר על פרט בעני הקרבנות, על אף שהרמב"ם ייחד פרק שלם (פל"ב) להסביר את דעתו על הקרבנות, (על אף שספרו של הרמב"ם גלוי לכל, וכבר הריטב"א עמד בזה, אין דבר זה ידוע לרבים, וחבל)

לדעתי להסיק מדברי הרמב"ם בפרק מו את דעתו בענין הקרבנות זה באמת סילוף (וכבר נתפלא הריטב"א היאך נעלם ד"ז מעיני הרמב"ן עד שכתב נראה לי בעניותי כי במקומות רבים דלג על ספרו ולא רצה לדקדק במשכיות דברתו (של הרמב"ם) ולכן לפעמים לא מצא חידתו ותפש עליו שלא כשורה)

בנוגע לעצם פירושך (שמקובל כיום בצורה זו ואחרת) בדברי הרמב"ם, האם כתבת זאת לאחר העיון הנדרש בדברי הרמב"ם בפל"ב וניסיתי להסביר את כל דבריו שם?  לדעתי אם נקבל את דברי הרמב"ם בפמ"ו כטעם לעבודת הקרבנות, ברור שהכוונה כפשוטו ולא כמו ביאור רג"נ, וכל מה שיש לדון בזה הוא בביאור דברי הרמב"ם בפלב' האם כוונתו שהנטיה הנפשית נוצלה לעבודת הבורא, או שהנטיה הנפשית לא תסתפק בעבודת בורא בלא קרבנות ויחסר לה בעבודת הבורא, או שהנטיה הנפשית לא תוכל לוותר על קרבנות ובהכרח יבואו לידי ע"ז, והדברים ארוכים.    

עוד רגע אדבר- ברמב"ם נראה שהנטיה הנפשית לקרבנות היא תוצאה רבת שנים של הרגל עבדת אלילים, (ואנחנו שלא הורגלנו בזה, חזרנו לאלקים עשה את האדם ישר) ולא כפי שכתב דינו הקרבנות, הם חלק מן התמונה הנפשית האנושית, כפי שהיא קיימת באדם מעצם בריאתו

[א] דינו - כתבת את דעתך ופלפוליך, יהי לך אשר לך. האם ניסית להוכיח את דבריך? או שרק רצית להחכימינו באפשרויות שונות לדחות ולדחות את הדברים.

אני חוזר שוב על דברי- ובאמת נראה פשוט דאין כוונת המדרש לתת טעם לעיקר הקרבנות, ולכן לא נאמר מדרש זה בתחילת החומש, אלא דבא לתת טעם לאיסור בשר תאוה דבהא קאי המדרש לעיל מינה (וכן פירשו מפרשי המדרש שם על אתר) ע"כ כמדומני שדברי ברורים- מהמיקום של דברי המדרש אפשר להוכיח בברור שכוונתו כדברי ולא כדבריך, עוד רציתי לדעת האם אתה סבור שפרושי הוא פילפלול בעלמא?

[ב] אקדמיה- הקרבנות, אם כן, הם חלק מן התמונה הנפשית האנושית, כפי שהיא קיימת באדם מעצם בריאתו. אין המדובר בחשש מפני איזו תופעה היסטורית נשכחת של אלילות, אלא בהטייה של כחות סימבוליים קיימים למכשירים של רצון ה'. הקרבן מבטא דחפים נפשיים עמוקים, שעובדי האלילים היטו כלפי פולחנם ההרסני, ובני ישראל היטו כלפי התקרבותם אל ה ע"כ

לדעתי פירוש זה אינו תואם כלל עם דברי המדרש וז"ל רבי פנחס בשם רבי לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור (גדור) כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא יז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר (דברים לב) ויזבחו לשדים ואין שדים אלו אלא שעירים שנא' (ישעיה יג) ושעירים ירקדו שם והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים ע"כ לא נראה שהמטרה לנצל את הכוחות הנפשים לעבודת הבורא אלא הכוונה להפריש את בנ"י מעבודת אלילים. 

אקדמיה - אין אנו יכולים לבטל את דעת הרמב"ם שכן חכמינו מביעים אותה במפורש "כל ענין המנורה והשלחן והמזבח והקרשים והאהל והיריעות וכל כלי המשכן מפני מה, אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם מלכי הגוים יש להם אהל ושלחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה, עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך?.. אמר להם הקב"ה אם כן עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם", (מדרש אגדה, בובר, שמות פרק כז).

המדרש משווה למלכי הגוים האם הכוונה לאלים ? (אף שיש מקומות שהמלך היה גם אליל לא נראה שזו כוונת המדרש)

אף אם היה משוה לאלים האם כתוב במדרש שטעם הקרבנות כרמב"ם כדי להרחיק מעבודת אלילים? (אולי כוונתך שדברי המדרש מיושבים עם ביאורך בדעת הרמב"ם על דרך הגר"נ, ולפ"ז יש לתקן את סדר הדברים)

ביאור דברי הספורנו

אקדמיה- לפי ספורנו, הקב"ה ניסה לתת לבני ישראל הזדמנות להחזיק באמונתו ועבודתו על ידי 'אהבה אפלטונית', אלא שחטא העגל לימד אותנו שללא הדבקות על ידי העבודה, עלולים בני ישראל להידבק בצורה מוחשית כזו דוקא בעבודת הפסילים

וז"ל הספורנו (הקדמה לתורה[1]) ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל זולתי אחר מעשה העגל כאמרו יתברך כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה ואמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים כענין בתי מדרשות וזולתם אבוא אליך וברכתיך. וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה כאמרו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וכו' ואחרי כן תיכף נתן המשפטים ובכן ברדת משה רבינו אז מן ההר אל העם אשר עמדו מרחוק ביראתם הגיד להם את כל דברי ה' אשר בפרשה כה תאמר הנזכר ואת המשפטים אשר תיכף אחריה ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל אבל בנה מזבח והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד ועליהם כרת הברית ועלה אז הוא והזקנים יראו את אלהי ישראל בעודם משתמשים בחושיהם כאמרו ויאכלו וישתו. אמנם אחר חטאם בעגל גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם עכ"ז אמר ועשו לי מקדש וכו' ולא באופן אחר כי לא השיבה כלל אל מדריגת מעלתם שהיו בה קודם.

אין כאן זכר לכל דבריך, אלא מבואר שע"י הקרבנות משרה שכינתו על ישראל, ולפני החטא היו בדרגה גדולה שהשרת שכינה הייתה בלא אמצעי, ולאחר החטא לא שבו לדרגה זו ומעתה אין השראת שכינה בלא קרבנות

וכן מבואר בדבריו שעצם המושג של הקרבת קרבנות היה קיים גם לפני החטא

ביאור דברי החזו"א

אקדמיה- והחזון איש טוען גם לגבי זמן הגלות: "אפשר דבזמן גלות בטלה מצוות תמידין לא מחמת אונס אלא בכלל גזרת הגלות כדכתיב ולא אריח בריח ניחוחכם", (חזו"א מנחות סי' לה'). ברוח דברי החזון איש אפשר לומר כי באמת יהיה זה מגוחך אם יקריב נשיא המדינה קרבן, שכן אין שום משמעות להקרבת קרבן בלא ההרגשה הנפשית המתלווה אליו. סתם רצח של בעל חי ולכלוך של הקרקע, אינו מביא שום תועלת. וכבר הנביאים הזהירו כי אם אין לב המקריב שלם אין תועלת בקרבנות, וקל וחומר כשהלב אטום לנושא ואין לו שום מושג מה המשמעות של מעשיו ע"כ

כמובן שאין זו כוונת החזו"א

שוב ראיתי שדקדקת לכתוב "ברוח"

אקדמיה- הקרבנות, אם כן, הם חלק מן התמונה הנפשית האנושית, כפי שהיא קיימת באדם מעצם בריאתו. אין המדובר בחשש מפני איזו תופעה היסטורית נשכחת של אלילות, אלא בהטייה של כחות סימבוליים קיימים למכשירים של רצון ה'. הקרבן מבטא דחפים נפשיים עמוקים, שעובדי האלילים היטו כלפי פולחנם ההרסני, ובני ישראל היטו כלפי התקרבותם אל ה'. הרמב"ן בודאי צודק בשני הסבריו שהם אחד: הקרבן ביטא אצל מקריביו את הכפרה ברמה הבסיסית, ואת ההתקרבות לאל ברמה העמוקה, ודוקא משום שמציאות זו קיימת בטבע, לא יכל המחוקק להתעלם ממנה, ולומר: עבדו את ה' והיו נאמנים לו בלבכם, התקרבו אליו על ידי דבקות וכיסופין - אלא, באותן דרכים נפשיות עצמן, שהן חלק בלתי נפרד מטבע האדם, ציווה אותנו לעבדו. זה הוא אותו הרעיון עליו מדבר גם הרמב"ם

הראשונים נתקשו הרבה בענין הקרבנות אבל (חלקם הגדול) לא ביארו מהו הקושי אלא רק ניסו ליישב, וכמד' שענין הקרבן לתת מאכל לאלים ולרצותם במיני מאכל ומשתה (כמדומני שלא שרפו בגדים לא עובדי ע"ז ולא עובדי השם דאין כאן ענין "לכלות" לכבוד השם (ורק עובדי הרשב"י חידשו דבר זה) וזה הקושי הגדול וכי הבורא צריך מאכל ומשתה, ולכן הרמב"ם שעיקר מלחמתו נגד המגשימים נתקשה טובא והאריך הרבה בענין הקרבנות.

וז"ל הכוזרי ( מאמר ב אות כו) .שיקשה על השכל לקבלו, מה שאמר: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", ואמר על הקרבנות, כי הם קרבן ה' ולחמו וריחו

וז"ל המדרש (שיר השירים פ' א) הקב"ה אומר לישראל אתם מפרנסים אותי, שנאמר את קרבני לחמי (במדבר כ"ח ב'). יכול יש לפניו אכילה ושתיה, ת"ל לאישי (שם /במדבר כ"ח/). לאישים אתם נותנים, א"כ למה נאמר לחמי, אלא אע"פ שאתם נותנים לאישים מעלה אני עליכם כבנים המפרנסים לאביהם.

על כל קרבנך תקריב מלח- פירשו האבן עזרא ורבנו בחיי טעם המלח בקרבנות לפי שלא יהיה דרך כבוד בקרבן השם שיהיה תפל מבלי מלח. (וכ"כ אברבנאל בשר הטפל מבלי מלח נבזה אוכלו ושלחן מגואל הוא.)

פסיקתא (ויקרא עמ' ז) נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה ברית האמורה במלח מלח תמתיק את הקרבן אף ברית האמורה ביסורין יסורין ממתיקין את הגוף ע"כ נראה שענין נמלח כדי להמתיק את הבשר.

הרמב"ם מורה ח"ג פמ"ו באמת מפרש באו"א וע"ע בחינוך קיט

תהילים (נ,ב) אם ארעב לא אמר לך כי לי תבל ומלאה: האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה:

כתבי הרמב"ן (ח"א קסג) בתו"ד בביאור ענין הקרבנות, בפסוקים מבואר הרחקת תועלת הקרבנות מן הקל כי הוא אינו לוקח ולא יאכל בשר ולא ישתה דם ואין לו תועלת והנאה בהם ואפילו שהיה לו הנאה כאדם רעב שרוצה להשביע נפשו יכול ליקח בלא רשות. 

[ב] ויקפדיה.- על פי האמונה בתרבויות הקדומות בני האדם דימו שיש להם פסיכולוגיה ומאווים דומים לבני האדם, וניתן לרצות את פניהם ולשכך את כעסם באמצעות הבאת מתנות והקרבת קורבנות. כך למשל בתרבות האוגריתית בעלילות בעל וענת האלים מתוארים כמי שעושים משתאות ואוכלים בשר ושותים יין האלים מתוארים בהרבה היבטים כבני אדם. גם פיזיולוגית ובמיוחד פסיכולוגית. יש להם צרכים גופניים ורגשות כבני אדם. הם רק חזקים יותר, מהירים יותר, ובעלי יכולות על טבעיות שונות. ולכן יש להיכנע להם, להיעזר ביכולותיהם, ולעבוד אותם בפולחנים שונים, לרוב זביחה של בשר בקר וצאן, וניסוך יין, כדי שהם ירעיפו מרוב טובם על בני האדם.

אצל עובדי האלילים מצינו האנשה לאלים ולכן מובן ענין הקרבת קרבן לאל אבל מה כ"ז נוגע לנו (ע"ע בגרד"צ הופמן וברש"ר)

[ג] לכן ניסו כל הראשונים לחפש הסברים בענין הקרבת הקרבנות, ומעתה ביאור הגר"נ צ"ע.

דינו

 הדברים יסודים ועמוקים ואתה מכריח אותי להיות מלמד דרדקי ? לא חבל?

אקדמיה- הקב"ה ניסה לתת לבני ישראל הזדמנות להחזיק באמונתו ועבודתו על ידי 'אהבה אפלטונית', אלא שחטא העגל לימד אותנו שללא הדבקות על ידי העבודה, עלולים בני ישראל להידבק בצורה מוחשית כזו דוקא בעבודת הפסילים. כך אפשר להסביר את המדרשים שהקרבנות בטלים לעתיד לבא (ויק"ר טז, רד"ק יחזקאל מו' יג' )

במילים ספורות אלו קבעת חידוש גדול ונועז (ופרשתי דברי המדרש שלא כקדמונים) דמאי דאמרינן "שהקרבנות בטלים" אין הכוונה רק על קרבנות שבאים על חטא שיתבטלו כי בפועל לא יהיה חטא, אלא יש כאן שינוי עקרוני בכל תפיסת עבודת האדם שלכן לא יהא מקום לקרבנות, וע"ז ציינת לדברי הרד"ק.

וז"ל הרד"ק [א] (ירמיהו לג,יא) מביאים תודה - ולא אמר חטאת ואשם לפי שבזמן ההוא לא יהיו בהם רשעים וחוטאים כי כלם ידעו את ה' וכן אמרו רז"ל כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מקרבן תודה: [ב] (תהילים ק,ד) כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא וקרבן תודה אינו בטל. - לא יהיו חוטאים שיצטרכו לקרבן  

חזינן דהד"ק להדיא לא פירש כדבריך, מה לא מובן???