הערות על האתר 'האקדמיה ליהדות'

תורת הטומאה והטהרה של חז"ל אינה אלא התייחסות, ואין צורך להאריך בדוגמאות, שהרי זהו כל הרעיון של גזירת טומאה, אי אפשר לגזור על מציאות רוחנית, אלא רק על התנהגות של הבדלה בין קדושה לטומאה. כן ישנן הלכות מפורשות התולות את הדבר בדעת ומחשבת בני האדם: זוב מחמת אונס אינו מטמא (נדה לה.), נתינת מים על הפרי אינה מקבלת טומאה רק אם נח לבעליו בכך. טומאה הותרה בציבור, נשבר הכלי יוצא המיעוט מידי טומאתו, חצי הכלי כרוב, אבל תרי רובי לא אמרינן (חולין כח:). טומאה באחד משני שבילין ועברו שני בני אדם בשניהם שניהם טהורים (פסחים י.). מתוך שהותרו לצרעתם הותרו לזיבתם (זבחים לב:)

• זוב מחמת אונס אינו מטמא - האם אין זה מחמת שהזב איננו חולה במחלת הזיבה כאשר הוא יוצא לאנסו? [אם כדברי דינו, מדוע זה דווקא בזוב?]

• טומאה הותרה בציבור - הטומאה עצמה אינה מתבטלת, רק האיסור להקריב בטל.

• טומאה באחד משני שבילין ועברו שני בני אדם בשניהם שניהם טהורים - הדין הזה נכון בכל שאלה שהיא גם אם הנידון הוא פיזי וממשי.

יש לי תחושה לא נוחה, הרי לא יתכן שהמחבר הנכבד יטעה בכל זה. גם אם נניח לטענות הנ"ל הרי כל המתודה של דינו להוכחת דבריו מהמקורות התלמודיים [ש"ס, ראשונים ואחרונים] אינה עולה בקנה אחד עם לימוד נכון ועקבי כפי שניתן לשער שדינו עצמו עושה כאשר הוא מוריד את הכובע של 'המטיף'. כנראה שמשום מה הוא מרשה לעצמו להפריד בין הרשויות.

-זוב מחמת אונס אינו מטמא, כי טומאת זיבה היא אלא רק מחומר הזיבה, אלא תלויה בגורמים של יציאת אותו החומר. לא המחלה מטמאת, אלא התנהגות האדם מטמאת.

-טומאה הותרה בציבור, כמובן שהאיסור להקריב בטל. אבל אם הטומאה היא מציאות שמתנגשת עם הקדושה, אי אפשר 'להתיר את האיסור' כי מטמאים את בית ה', רק דבר שהוא הנהגה אפשר להתירו, ואז באמת אין מטמאים את בית ה'. עצם תשובתך 'האיסור בטל' מלמדת שהטומאה היא האיסור. שכן אם טומאה היתה יותר מאיסור, לא היה אפשר להתירה.

-בשני שבילין כתבת שהוא הדין למציאות פיזית, אתה מתכוין לתרופה? הרי כל התורה כולה היא בודאי הנהגה, בספק ויש חזקה התורה לא אסרה ואי אפשר שיעבור איסור. והנדון היה לגבי טומאה, ועל זה כתבתי שאפילו בטומאה אמרי' שני שבילין,  ואין אומרים שהטומאה היא מציאות שנדבקה באדם בעל כרחו.

2) אתה אומר שזוב מחמת אונס כן מטמא. משום שאתה נוקט כשיטה זו. שי"א שבראיה ראשונה זב מחמת אונס מטמא, וההבדל לענין מנין שבעה. אבל יש אומרים שזוב מחמת אונס אינו מטמא, משום שעצם הזיבה אינה טומאה, אלא רק כשבאה מחמת תאווה. כמו למשל דעת רש"י כריתות ח: וכך פוסק תוהרא"ש נדה לז. דזיבה באונס אינה מטמאה כלל. ודברי היו כמובן לפי מי שאומר שזוב אינו מטמא באונס כלל, מה שמוכיח שעצם חומר הזיבה אינו מציאות שמטמאת.

3) אינך חייב לפרש כדברי, אזכיר שאני כתבתי שישנם הרבה הלכות התולות את הטומאה בתנאים שונים ולא מתיחסים אליה כמציאות, ביניהן: ניחותא בנתינת מים, נשבר הכלי יוצא המיעוט מידי טומאתו, חצי הכלי כרוב, אבל תרי רובי לא אמרינן, מתוך שהותרו לצרעתם הותרו לזיבתם. אתה טוען שאפשר להבין את ההלכות האלו גם לפי הרעיון שטומאה הוא מציאות. לא אתוכח אם אפשר או אי אפשר, רק אחזור על מה שאמרתי שככל ההלכות מתגמשות במציאות הטומאה, זה מראה יותר שמדובר בהתנהגות ולא במציאות. כי בעניני סכנה לא שייכת גמישות כזו. אם התורה מואסת בטימוא המקדש מחמת שהטומאה היא מציאות, אין סבה שכשיש הרבה טמאים יהיה אפשר לטמאותו במציאות זו שגורמת כביכול 'נזק רוחני'. הרעיון שהתורה התירה מסתדר עם ההנחה שהטומאה היא התנהגות. ובכל אופן אין השאלה נוגעת לעניני ציטוטים אלא לעניני פרשנות.

4)  כתבת שההנהגה עם הטומאה היא מדיני איסור והיתר, זה בדיוק מה שהוכחתי, שהטומאה היא איסור של התורה ולא מציאות נפרדת שיוצרת בעיה.

תוקן על ידי thepresent ב- 01/07/2011 02:21:51

תוקן על ידי nocheiner ב- 01/07/2011 08:54:04

תוקן על ידי nocheiner ב- 01/07/2011 08:54:56

כמה זמן השקעת בכדי לבדוק את תולדות המונחים טומאה טהרה וטבילה בהיסטוריה? לפני שפסקת את פסוקך מתוך הנחה ש'אף אחד לא חשב על זה'.. תרשה לי להמר שניתן להשתמש כאילוסטרציה בכיתוב של גוגל "הדף נוצר תוך 0.22 שניות".. הלא כן ידידי?

הטיעון שלך סובל מקפיצה לוגית בלתי מוסברת. אתה טוען: 1) בעבר, עד התחיקה הרבנית נחשבו גורמי הטומאה כגורמי מחלה, ללא הרעיון של ישות מטפיזית המכונה טומאה או טהרה, 2) אעפ"כ מעיקרא הדרך לסילוקם היתה טקסית וסמלית.

בכך (נקודה 1) אתה מנסה להסביר את הטיהור שברחיצה/כיבוס כנקיון גרידא. אבל אתה מתעלם מנקודה 2 שלך. אתה הרי מודה שהטיהור כלל הזאות של אפר ציפורי דרור וכו' וכן היה ענין סמלי. מדוע אם כן הוצאת מן הכלל את הטבילה שפעם לא היתה סמלית אלא רק ענינית?

מה ידוע לך על התחיקה הרבנית בנושא סמליות הרחיצה - טבילה? (הבעיה של טבילת נדה היא שאינה מפורשת בכתוב, במקרה של טבילה המפורשת גם הקראים מודים שצריך לטבול ולא להתקלח. אע"פ שלדעת הרבה פוסקים מים שאובים כשרים מן התורה, יש צורך בטבילה ולא בזירזוף).

לפי מה שידוע לי הקטגוריות של טומאה וטהרה, לא נוצרו על ידי התחיקה הרבנית. והן היו חלק מיסודות המחשבה של העולם העתיק, וכבר בסיפור המבול מדובר על בהמות טהורות ובהמות טמאות. (נכון שאין זה מקביל לטומאת מגע, אבל זה כבר מלמד על שתי רשויות של טומאה וטהרה, שאין מקורם במתן תורה וכדו' אלא חשבום לענין אוניברסאלי). ובכל התרבויות העתיקות היו טומאה וטהרה וטבילות. איך לדעתך התפתח נוהג הטבילות בהינדואיזם? מתוך תחיקה רבנית יהודית? (להודים יש גם מערכת סבוכה של טומאות). ואפילו בגבירת המדעים והחכמות, ויקיפדיה בערך 'מים' מוזכרת נפוצותה של האמונה שלמים יש כח המטהר את הנפש.

על טבילה סמלית במונח 'רחיצה' תקרא גם במלכים (ב' ה' י' והלאה): "וישלח אליו אלישע מלאך לאמר הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר.. אמר אליך רחץ וטהר..  וירד ויטבל בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר". קל להבין כי טבילה שבע פעמים בירדן היא טקס, ולא קירצוף ונקיון. והנביא משתמש במונח טבילה כמקביל ל'רחיצה'.