בואו ניקח את הדברים בפרופורציה
מעמד הר סיני אינו אירוע גרנדיוזי כפי שהוא נתפס כיום.
הסיפור המתואר במקרא הוא כזה:
היה מנהיג בשם משה שדיבר בשם האל יהווה ועשה כל מיני ניסים ונפלאות, והיה צריך פעם אחת שכולם יראו שיהווה באמת מדבר איתו כדי שיאמינו לו בפעמים הבאות.
שמות י"ט:
ט וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְ-הוָה.
...
יא וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יְ-הוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם--עַל-הַר סִינָי (לא כתוב לדבר איתם!)
טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.
יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱ-לֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר.
יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד.
יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱ-לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. (משמע גם את ההתארגנויות אמר אלוהים בקול... ולזה אין כל תיעוד וכל מסורת... ההסבר לכך הוא שגם הדיברות וגם ההתארגנויות היו בעצם רעש לבן, כדלהלן)
כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה. (שימו לב שבינתיים יהווה לא מתחיל בעשרת הדיברות, הוא הגיע להר כמו שסוכם ועכשיו צריך לעשות כמה ארגונים של הדקה ה90, הוא מדבר עם האמרגן. המשפטים האלו לא תקפים לגבי התגלות של אל טרנסדצנדטי מה שמעיד את מה שזה מעיד)
ומהם הארגונים? כמובן, להרחיק את כולם חוץ מהאליטות, שלא יראו מה הולך שם והאופציה היחידה תהיה להסתמך על משה:
כא וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל-מֹשֶׁה (שימו לב: זה לטענתו של משה! הרי אלוהים נמצא על ההר, ומשה הולך אל ההר וטוען שאלוהים אמר לו משהו. בדיוק כמו כל פעם), רֵד הָעֵד בָּעָם: פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְ-הוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.
כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְ-הוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְ-הוָה.
כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְ-הוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ.
כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְ-הוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְ-הוָה--פֶּן-יִפְרָץ-בָּם (="וואלה, צודק!").
כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, אֶל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם.
מה שמתואר הוא שהיו הרבה קולות (שופרות), ברקים/אש/לפידים, ענן=עשן, ומשה תירגם לעם את דברי יהווה. כלומר, העם לא שמע את הדיברות מפי יהווה, אלא מפי משה. מכאן שהדיבור הנתפס של יהווה היה כנראה רעש (לבן) עצום ונורא, ותו לא, אשר תורגם לאנושית בידי משה. עלינו לזכור שמופעים של אל מתעצבן היו עניין תדיר פעם - הרי כל הר געש מתחיל הוא חרון אפו (literally) של האל.
600000.
ראשית, המספר 600000 אינו מופיע בהקשר ישיר למעמד הר סיני. היוצאים ממצרים היו 600000 אבל מאורע זה יתכן והוא קטע נפרד שאוחה עם הסיפור של יציאת מצרים (בדומה לטענה של קנוהל)
שנית, אומתנו הצטיינה מאז ומעולם בדמיון פורה, שלא לומר פרוע. המספר 600 הוא טיפולוגי בסיפור ההוא מיניה וביה (600 רכב בחור). מספרים מופרעים אחרים כבר ציטטתי כאן מספר מלכים ודברי הימים.
לאירוע זה לא הייתה בפועל השפעה גדולה לאורך התנ"ך. לא החומשים ולא ספרי ההיסטוריה (נביאים ראשונים).
והנה האבולוציה (ליתר דיוק למרקיזם) של האירוע:
הוא מודגש מאוד בספר דברים, שם הוא הופך לאירוע בו ירד יהווה כדי לדבר עם עם ישראל, אם כי עדיין מודגש שאף אחד לא שמע מילים מפי יהווה עצמו אלא ממשה:
ד פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר יְ-הוָה עִמָּכֶם בָּהָר--מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
ה אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין-יְהוָה וּבֵינֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לְהַגִּיד לָכֶם, אֶת-דְּבַר יְהוָה: כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ, וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר. ...
יח אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְ-הוָה אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם בָּהָר, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל--קוֹל גָּדוֹל, וְלֹא יָסָף; וַיִּכְתְּבֵם, עַל-שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים, וַיִּתְּנֵם, אֵלָי.
יט וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם.
כ וַתֹּאמְרוּ, הֵן הֶרְאָנוּ יְ-הוָה אֱל-ֹהֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלו (=אש ענן וערפל)ֹ, וְאֶת-קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי.
כא וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל י-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד--וָמָתְנוּ (טוב, אש זה מפחיד...)
כב כִּי מִי כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כָּמֹנוּ--וַיֶּחִי.
ואז כמובן מגיע:
כג קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְ-הוָה אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ--וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ (כלומר שוב המטרה הושגה: אנשים מאמינים שמה שמשה אומר הוא דבר האל. ההבדל הוא רק שבספר שמות זוהי המטרה המקורית וכאן זו תוצאת לוואי. לא שינוי שמצריך את התכנסות הסנט)
אצל מלאכי:
ג' כב זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים (שוב את משה אליכם, לא אתכם).
אצל נחמיה הוא מופיע כאחד משרשרת הניסים של יציאת מצרים ועד ההגעה לארץ:
יג וְעַל הַר-סִינַי יָרַדְתָּ, וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם; וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים, וְתוֹרוֹת אֱמֶת--חֻקִּים וּמִצְוֹת, טוֹבִים (בהנחה והכוונה כאן שדבר עמהם משמיים = ותתן להם משפטים ישרים, הרי שכבר כאן הייתה הקפיצה הזו. זה לא ברור בגלל שאין שם כל כך הרבה חומר כדי "תורות". יתכן שזה מתייחס לכל שאר החוקים שהובאו בידי משה באזור ההוא, וכמו במלאכי [הרי אין היגיון שמלאכי מתייחס רק לעשרת הדיברות] רק שאז יוצא כפלות עם הפסוק הבא.)
. יד וְאֶת-שַׁבַּת קָדְשְׁךָ, הוֹדַעְתָּ לָהֶם; וּמִצְווֹת וְחֻקִּים, וְתוֹרָה, צִוִּיתָ לָהֶם, בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ.
כל הדברים האלו מובילים למסקנה שהאירוע לא נתפס בעיני השומעים הקדומים כמשהו גרנדיוזי כפי שהוא נתפס בימינו, ולא הצריך הוכחות עצומות לקיומו.
בכלל, כל הקונטקסט שלו לוקה בבעיה חמורה - הוא מתרחש כחלק מהמסע במדבר שהוא תוצאה של יציאת מצרים הגרנדיוזית שגם היא לוקה בחוסר הוכחות ובחוסר סבירות משווע, ונראית יותר כמו מיתוס מאשר כמו תיאור היסטוריה (ד"א התעוררה לי שאלה לאחרונה - איך התקיימה ישות בשם מדיין לאחר שכוסחה לחלוטין בפרשת מטות? נשמע לי הזוי. אולי הכוונה רק לחלק ממדיין? יש לכך רמז בפסוקים?)
כמו כן הצבעתי כאן על קיומו של מיתוס מכונן אחר שהוא ככל הנראה שקרי (מות 185000 חיילי צבא סנחריב מחוץ לירושלים, מה שהיה משאיר אותו עם 15000 חיילים דבר שלא בדיוק היה מאפשר לו להמשיך ולעשות כיבושים באיזור המזרח התיכון).
זאת בנוסף לדמיון הפורה שמתגלה אצל היהודים לאורך הדורות חזלנו (וגם בתנ"ך, אלא שאותו בגלל החובה הקדושה לאמת יש מספיק פסאודו-מדענים שימצאו קשרים ועניינים. אבל מדוע להניח שאבותינו הקדומים נטו פחות לדמיונות מאשר חז"ל? זו הנחה לא מבוססת. גם הם נטו לדמיונות אלא שהם כתבו את דבריהם על קלף ובסגנון עברי מכובד ולא ארמי הולל. זה הופך את דבריהם לנכונים?!)
לכן לא כל כך קשה להניח שמדובר במיתוס, מעין שקר קדוש שכולם יודעים שהוא כזה (כמו סיפורי החסידים או הגולם מפראג), שהפך באיזשהו שלב (אופייני לשלב של רפורמה או התחזקות דתית) לאירוע היסטורי תוך שהוא מנופח בהדרגה מעבר לכל פרופורציות (מרעש סתמי לאל הטרנסצנדנטי שמדבר עם בני אדם והם שומעים אותו ומתים וטל תחייה ונשמות וכו' וכו' כיד הדמיון הטובה) והופך למרכזי.
