פרדוקס טיעון המסורת

תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 20/06/2011 19:47:06

בעל ויתכן
במילים ברורות יותר מה שהתכוונתי לומר הוא שאמנם רבי יהודה הלוי חידש [שלא לומר המציא] את עניין ביסוס מסורת התורה והעדיפות שלה על הנצרות והאיסלם בזה שהיא ניתנה במעמד עם רב ובמסורת רציפה מאז ובכל זאת גם הוא עצמו את המושג של עבודת ה' הוא ביסס על קול פנימי שבא למלך כוזר ושקודם לזה לא היה לו כלום עם הדת וחוץ מזה אמנם רבי יהודה הלוי איש חכם וצדיק היה ובכל זאת הדברים שלו הם חידוש שאין שום הכרח לבסס דווקא עליו את התורה מה עוד שבתורה בחז"ל ובכל יתר חכמי ישראל ה"הוכחה" הזאת אינה קיימת כלל
אם כן על מה בכל זאת מבוססת התורה בישראל עד כדי מסירות הנפש ? תשובה לדבר הוא ההכרה העצמית שלהם באמת של ה' ובהכרה בשקר שבכל דבר אחר שחוץ מהבורא עצמו
ואת ההבחנה הזאת הדקה שבין תכלת לקלא אילן בין המקורי למזויף התורה עצמה מסרה לחכמי ישראל על מנת שיוקיעו מתוכם זקנים ממרים ונביאי בעל ואשרה וסמכות החכמים היא זאת שקובעת היום והיא זאת שקבעה תמיד "ויאמינו בה' "וביחס מקביל ומשלים גם "במשה עבדו"
וכך כתב הרמב"ם "משה רבינו לא האמינו בו מפני האותות והמופתים שעשה שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר"
אלא שגם מעמד הר סיני עם כל הקולות והלפידים יכול להיכלל גם הוא בכלל "האות והמופת" ודבר נוסף קשה שאמנם הדבר טוב לדור המדבר ומה בדורות הבאים ? 
מה שיוצא הוא שעיקר הדגש הוא על "עינינו ראו ולא זר" שהוא ההכרה העצמית שכל אחד יכול להרגיש בו ובשביל זה אין צורך בהוכחות וכך התורה קיימת בישראל מעולם בהכרה העצמית הזאת והאמונה הזאת מועצמת בישראל על ידי ההרגשה שמי שמכיל בעצמו הכרה כזאת בניגוד לסביבה שלו שמאמינה בהבלים אם כן ודאי שהוא הנבחר והרצוי בעיני ה' ושהמעמד הזה מחייב - כך נראית התפיסה של התורה מתוך עצמה -- "כי הגויים האל אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וכו' " וכך היא תפיסת חכמינו בעיני עצמם "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אל שכל העולם כולו כדאי הוא לו"
ובהתמקדות בשאלות - האם אני אומר שצריך לבחון את התורה בכל דור מחדש ? התשובה היא בוודאי אלא שהדבר הזה מסור לחכמים מיוחדים ולא לכל אחרון שבעם
האם אני מאשר את הפרדוקס ? בוודאי שלא כיון שגם אם יש דילוג של דור  שבו התורה השתכחה מרוב העם בכל זאת היא תמיד תתחדש על ידי המועטים והעם כולו יכיר בהם לבסוף כיון שאמת אי אפשר לאבד ולמחות והתורה כבר הבטיחה וה' קיים את הדבר "כי לא תישכח מפי זרעו"
האם התורה בעיני ההמון מבוססת על חוקים נפרדים או על אמת אחת ? אם יש חובה תמידית לומר ה' אחד וזה לעומת שאר החוקים שמחויבים רק על פי הצורך אם כן ודאי שהכל עומד על מעשה התמיד ולא על המקרי שמזדמן שהוא רק ענף שלו