בס"ד
השגרה החד-גונית הופכת למטרד.
חזנים ומקהלות מעייפים את ציבור המתפללים בשגרה ובחומר המוזיקלי שהם מגישים שחוזר על עצמו בכל תפילה. שמעת תפילה אחת, ניחשת מה יהיה בתפילות הבאות עם חזנים שונים. אותן היצירות שהפכו לשגרה ומחוסרי הפתעות ועניין. כשמגיעים ל"ובנחה יאמר" היכונו לשמוע את רומשינסקי או את יוסל'ה. "ממקומך", הקשיבו לאדלר או לקרליבך או לוידר.
נשאלת השאלה מה לגבי היצירות הנפלאות של המלחינים המוכשרים כמו אלשטיין, נובקובסקי, הימלשטיין, ברקוביץ, זיידר, דונייבסקי, שור, זילברטס, טלמון, יענקל'ה גולדשטיין ועוד רבים אחרים.
אצל ענק החזנים, לייב גלאנץ, כל שבת היתה חוויה והיצירות ששר החזן עם המקהלה היו מהרפרטואר העשיר שהביא עמו ותמיד יצירות מגוונות ממלחינים שונים. לא היתה שבת אחת דומה לקודמתה. בכל שבת שרנו יצירות שהיו חדשות לקהל ואף פעם לא אותן היצירות מהשבת הקודמת. הייתה תפילה עשירה מלאת מוזיקה עם הפתעות מוזיקליות. לייב גלאנץ היה ייחודי וכך היתה התפילה ושירת המקהלה ייחודיים. מתפילה שלו יצאת עם מטען עשיר עד התפילה הבאה.
לצערנו התפילות של החזנים והמקהלות כיום שגרתיות, וכשאתה שומע תמיד את אותן היצירות עם איזה מטען אתה יוצא מהתפילה?
שלמה גולדהור
 |
|
|
