הרב יואל קלופט, הגמראים והמיימוניים

1.      היסטוריה של ההלכה

התורה שבידנו כוללת כללים ופרטים של דרישות התנהגות, במעשה, בדיבור ולפעמים גם במחשבה וברגש. כל זה ידוע ומוכר היטב לכל יהודי שומר מצוות, אך אנסה להכניס קצת סדר במסורת רבת פרטים. לרוב חברינו מן הסתם אין בדברים הבאים שום חידוש, אבל הם מבוא לבאות.

החלק הראשון ארוך במיוחד. הרוצה לחסוך לעצמו את הקריאה הרבה, יכול לעיין בסיכום הבא: יש מצוות מהתורה, יש מצוות מדרבנן, יש שאלות שהתחדשו שהתשובה עליהן נלמדת מניתוח ההלכה שמן התורה או מן הגזירות של דבריהם. במשך הדורות התווספו להלכה מנהגים. במשך הדורות גם היו מחלוקות גדולות שלא הוכרעו, וניתן להבחין בין סוגי התייחסות שונים למחלוקות. יש שנקטו כמסורת הלכתית שהיתה מקובלת באיזור שלהם (כך היה למעשה עד להופעת השולחן ערוך(, יש שניסו להכריע בין הדעות השונות על ידי ספירת קולות (השולחן ערוך עצמו), יש שבנו מערכת הלכתית שבה לכתחילה חוששים לדעות "חשובות" (המשנה ברורה) ובדורנו נוקטים כמו כל חומרה אפשרית לכתחילה ורק בדיעבד מתחשבים במצבי דחק ובנתונים מיוחדים של השואל כדי להתיר לו מה שמעולם לא אסרו התורה או חכמים אלא שנקטו הפוסקים להחמיר במשך הדורות כשיטות יחידאות ומחמירות.

א.      השתלשלות ההלכה: ממשה רבנו עד אנשי כנסת הגדולה

על תקופה ארוכה זו אין בידנו כמעט שום מידע, מעבר לסיכום קצרצר במשנה הראשונה של פרקי אבות ועוד אגדות רבות בתלמוד שערכן ההיסטורי לא ברור. יש רמזים בספרי התנ"ך למסורת הלכה ומשפט. לא אדון בנושא זה כאן, למרות הענין הרב שיש בו, וכדאי להועיד לו לכל הפחות מאמר בפני עצמו.

ב.      השתלשלות ההלכה: מאנשי כנסת הגדולה ועד סיום עריכת התלמוד

ניתן לסווג את התורה לפי מספר חלוקות. בין השאר, במבט כרונולוגי (=זמני) שהוא גם חלוקה על ציר סמכותי.

1. דיני התורה שקיבל משה מה'. יש מחלוקת מסויימת לגבי נתינתם, האם הם ניתנו לו כולם בסיני או רק הכללים המרכזיים שלהם ואילו הפרטים חזרו וניתנו לו כביאור והרחבה עם הכללים במשך הדרך שעשו ממדבר סיני ועד ארץ ישראל, במשך כ40 שנה.

ניתן לחלק את המצוות וכללי המצוות לפי היחס בין חלקן הכתוב בתורה לבין חלקן שנמסר בעל פה. חז"ל עצמם היו מודעים לכך ודנו בכך במשנה מפורסמת במסכת חגיגה.

משנה מסכת חגיגה פרק א [ח]

היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו

הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות

הדינין והעבודות הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מי שיסמכו

הן הן גופי תורה.

אבל לצורכנו אין הבדל בין מצוה שיש לה מקור רב בתורה שבכתב לבין מצוה שהיא "הלכה למשה מסיני". כל מה שהוא מן התורה הוא עיקר החיוב.

2. תקנות חכמים וגזירותיהם. חכמים עשו סייג לתורה, גזרו גזירות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ועוד הוסיפו תקנות, החל מהדלקת נר חנוכה וכלה בשבועת היסת למי שנתבע לשלם חוב ומכחיש הכל (תקנת רב נחמן, בבא מציעא ה א).

3. יש שאלות שהתשובות להן נשכחו, או שהן שאלות חדשות לגמרי שלא נידונו בעבר. חכמים נדרשו להן ודנו את דינן לפי כללים שהיו בידיהם. לפי הרמב"ן דינים אלו נחשבים ל"דאורייתא" (=מן התורה), אך לפי הרמב"ם, כיון שהם מדרש והיסק של חכמים, הם ייחשבו כ"דרבנן" (=מדבריהם של חכמים).

(על נושא זה אפשר לעיין בהקדמה לספר המצוות של הרמב"ם, במפרשים שם, ובמיוחד ברמב"ן, ויש שני ספרי מחקר חשובים וטובים בתחום: ספרו על הלברטל על הרמב"ן "על דרך האמת" בפרקו הראשון, "ההשגות לספר המצוות והפילוסופיה של ההלכה", ו"מסיני ללשכת הגזית" של קסירר וגליקסברג).

התלמוד לא נחתם והפרשנות לא נעצרה, אם כי חכמים הטילו על עצמם מיגבלות שונות, כגון שאין דור מאוחר חולק על הקודם, אם מפני שהדינים שעליהם היה מקום לחלוק כבר נפוצו בכל ישראל, או שישראל כבר קיבלו אותם על עצמם, או מפני שהראשונים נחשבים לחכמים יותר מאלו שבאים אחריהם. הצהרה עקרונית זו לא מנעה מחכמים לפרש מחדש את המקורות לפי צורכי ההלכה והזמן כפי שהבינו אותם, אולם הם מעולם לא הרשו לעצמם לחלוק במפורש על קודמיהם. זה נכון לגבי התנאים ולגבי כל הדורות שאחריהם, עד ימינו אלו (ובכך לדעתי ההסבר לכך שאין אמוראים חולקים על תנאים. שום דור אינו חולק על קודמיו, והשאלה היא רק באלו שמות וכינויים מגדירים בני הדורות הבאים את ההבדל בינם לבין קודמיהם. אין זה נושא המאמר הנוכחי, אך בשל חביבות הנושא עבורי כתבתיו).

על שלוש הקבוצות הראשונות ניתן להוסיף עוד חלקים של המסורת שנחשבים להלכה מחייבת, ברמה כלשהי.

4. תקנות חכמים שתלויות בדרשה קרובה או רחוקה של פסוקים. זה מה שנקרא "אסמכתא". אמנם יש אסמכתאות שנראות קרובות לפשט התורה, אך בדרך כלל אלו הם רמזים רחוקים בלבד. (ובכך, אני מרשה לעצמי לכתוב מילה חריפה, טעו האחרונים טעות מתודולוגית גדולה).

דוגמאות לדבר: איסור ייחוד וחובת טבילת כלים.

כפי שכתבתי, אלו הן מצוות רק מדרבנן, אבל בין האחרונים נמצא שמחשיבים אותן ל"דאורייתא" ממש.

5. מי שאינו מתמצא בהלכה ובתלמוד סבור שכאשר צריך לפשוט שאלה בהלכה, יש תשובה חד משמעית מן המקורות, או מן הסברה, או מן הדרשה, או מדיוק דברי הדורות הקודמים. זה נכון רק חלקית. בדרך כלל, לכל שאלה יש שני צדדים לפחות. לפיכך, אנו מוצאים שיש מחלוקות רבות, והן מתועדות כבר במשניות, בין החכמים לגבי שאלות שונות.

דוגמא: נערה המאורסה, מי מתיר את נדריה? ומה אם מת הארוס או מת האב? בדומה לזה, כל התלמוד מלא וגדוש במחלוקות ופירושן. ואין זה חסרון אלא דרך השתלשלות ההלכה מדור לדור.

6. מנהגים. זה נושא הראוי לאשכול בפני עצמו.  כאן אני רק מצביע על שאלות היסוד.

האם מנהגים באמת מחייבים, או שצריך לכבדם רק כדי למנוע מחלוקת? האם למנהגים מתקופת התלמוד יש מעמד חשוב יותר, והם מחייבים מפני שחכמים העניקו להם מעמד של תקנה, או מפני שכל ישראל קיבלו אותם (שיטת הרמב"ם)?

האם מנהגים מחייבים את האדם, את הקהילה, את הדורות הבאים של בני הקהילה, ואת צאצאיהם גם אם אינם משתייכים עוד לקהילה המקורית? מפני מה? האם מי שאינו חפץ במנהג יכול להסיר את עולו מעל צווארו? האם מי שאינו יודע על המנהג נקרא "מחוייב"? האם זו תקנת חכמים, קבלה עצמאית מודעת או לא מודעת, חיוב שיש לאבות זכות להטיל על הבנים? האם יש נדרים החלים מעצמם? שיטות רבות נאמרו כאן וכאמור אני מבקש להשאיר את הנושא לאשכול בפני עצמו.

א.      השתלשלות ההלכה: מימי הגאונים עד השולחן ערוך

כפי שהיו מחלוקות בין התנאים והאמוראים, כך היו מחלוקות בדורות הבאים. בין בימי הגאונים ובין בימי הראשונים, כלומר גדולי הרבנים שהיו בתפוצות ישראל.

כמה מילים על הכרעה בין מחלוקות, כי הנושא הזה עקרוני מאד למאמר הנוכחי. בימי התנאים בדרך כלל היתה הכרעה, או לפחות כך מקובל לראות זאת מנקודת המבט שלנו. כן היתה הכרעה גם בימי ישיבות התלמוד (אם כי נמצא מחלוקות בין הראשונים כיצד יש להכריע באופן עקרוני ובאופן פרטי במחלוקות שונות...). דוגמא: הלכה כרבי שמעון מול רבי מאיר וכרבי יהודה מול רבי שמעון. הלכה כרבא מאביי. ויש כמובן יוצאי דופן.

בימי הראשונים, כיון שלא היה מפגש בין השיטות במקום אחד כפי שהיה, עדיין, בימי התלמוד, בבבל ובארץ ישראל, התפתחו מסורות שונות באיזורים שונים של הגלות. וכל מקום פסק כרבו או כרב גדול שפסקיו התפשטו באותו איזור.

עוד כמה מילים על ההיסטוריה של הפסק. המסורת וההלכה מתקשות לשאת מחלוקות. יש למעשה איסור על כך שיהיו גישות שונות ומסורות פסיקה שונות ("לא תתגודדו", אם כי יש פרשנויות שונות לנושא וקשה לדעת איך ליישם זאת היום).

ניתן להצביע על כמה מסורות פסיקה:

מסורות מימי הגאונים. קהילות העולם היהודי נזקקו לתשובות הגאונים, החזיקו בהעתקות של תשובותיהם, ונהגו לפיהם, במשך דורות רבים, עד להופעתם של ספרי פסק חדשים.

הר"יף ואחריו הרמב"ם קבעו את מסורת הפסק של הקהילות ששכנו בצפון אפריקה, מספרד ועד מצרים, ושוב עד תימן. ולימים עד ארץ ישראל, בבל ותורכיה והאיזור בכללותו.

רבנו גרשום, רש"י ובעלי התוס', ועוד חכמים אחרים, יצרו מסורת פסק שונה שנהגה באירופה, מאיטליה ועד אנגליה, במה שהוא היום גרמניה וצרפת ועד איזור הגבול בין צרפת לספרד (פרובאנס שהיו לה מסורות ולמדנים משלה).

כיון שהמסורות האלו לא היה בהן די, נהגו קהילות רבות לפנות אל הפוסק הפרטי שעמד לרשותן או אל פוסק שהיה ידוע ומפורסם בגדולתו בדור ההוא.

בימי ר' יוסף קארו היה מפגש בין מסורות פסיקה שכנראה לא היה כה בולט בחריפותו ובהתנגשויות שבו כמו בדורות קודמים. ר' יוסף קארו ניסה להציע פתרון לסתירות שהתגלו בין המסורות השונות. הוא אסף את כל המסורות, וסידר אותן כפירוש לספר הלכה מקובל, "ארבעה טורים". אחר כך הציע להכריע במחלוקות השונות. אמנם, הוא לא התיימר להכריע בעצמו (אין דור מאוחר מכניס ראשו בין ההרים של הדורות הקודמים) אלא רק לבנות מעין סנהדרין שתכיל את גדולי הדורות, במעמד ראשון (הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש) וגדולים במעמד משני יחסית לראשונים.

כך נולד השולחן ערוך.

דוגמא לדבר: במחלוקת אופיינית יביא הרי"ק את דעת הרמב"ם בצורה סתמית. לעתים כאשר השיטה החולקת עשתה רושם על הרי"ק, הוא הביא את השיטה השניה כ"יש מי שאומר". לעתים נדירות הוא נאלץ להעדיף את דעת החולקים על הרמב"ם ואז בדרך כלל הזכיר אותו בלשון פחות מחייבת. לדוגמא, בשאלה היסודית בהלכות שבת, אם חייבים על מלאכה שאין צריכה לגופה, הרמב"ם מחמיר ואוסר (ככל הנראה, מן התורה) בניגוד לכל הפוסקים. השו"ע הביא את השיטה המקילה בלשון סתמית אך עדיין הזכיר את הרמב"ם בשמו כבעל השיטה המחמירה.

הכרעותיו של הרי"ק התקבלו בחלק של העולם היהודי. אולם גישתו התקבלה, עם תיקונים, בידי בני דורו המפורסמים יותר שעדיין חלקו עליו בפרטים. הבולט מכולם היה הרמ"א, שככל הנראה התכוון לבצע מפעל דומה, ובסוף הסתפק בהוספת מסורות פסיקה והכרעה.

כפי שמוכר לכל לומד, תוספות הרמ"א נדפסו על השולחן ערוך בגופן שונה. הן בנויות בצורה של "יש אומרים" ולפעמים אפילו כמה וכמה "יש אומרים". לעתים ההערות מביאות מסורות פסק שונות ולעתים הן מוסיפות מנהגים.

יש לשים לב למה שקרה בעקבות המפעל של הרי"ק והמפעל המשלים של הרמ"א. הכלל האופייני של איסור מחלוקת על הדורות הקודמים התגבש עתה כיצירת גבול בין "ראשונים" לבין "אחרונים", בין בני הדורות שעד לכתיבת הבית יוסף לבין אלו שהספר היה נתון לפניהם לעיון. בדורות הראשונים של האחרונים, הסמוכים בזמן לכתיבת השולחן ערוך והשלמתו, עדיין התירו לעצמם פוסקים לחלוק על השולחן ערוך ולהציע פירושים לתלמוד וגישות משלהם (לבוש, לדוגמא), אך במשך הזמן נתפס השולחן ערוך כמחייב בלעדית.

בדורות האחרונים ממש, כשנולדה הגישה המחמירה והמטא-מחמירה, לחפש שיטות חומרה חדשות, החלו הפוסקים האחרונים והמלקטים להזכיר את הפוסקים הראשונים מן האחרונים. תופעה זו הונצחה כמחייבת בידי בעל המשנה ברורה.

החל מתקופה זו יש גורם נוסף שיוצר הלכות או לפחות מנהגים והנהגות. הקבלה.

רק אזכיר שעם הופעת הקבלה החלו להופיע גם הנהגות חדשות שנחשבות לתוספות ראויות המשלימות את המצוות. הנהגות כאלו נזכרו בזוהר והועתקו בידי פוסקים, מן הבית יוסף ועד למגן אברהם והלאה. וכמובן האר"י ותלמידיו חידשו כאן הנהגות רבות על ידי יישום העקרונות התיאורגיים (=תיקונים במערכת האלוהות הדינמית לפי אמונתם) והם כה רבים עד שקשה או בלתי אפשרי למנות את כולם. וגם לכך מן הראוי להקדיש אשכול מיוחד.

א.      מן השולחן ערוך ועד המשנה ברורה

סביב השולחן הערוך החלו להופיע ספרים נוספים. המגן אברהם והט"ז על הטור של "אורח חיים". הש"ך על "יורה דעה". לצערי חלק זה של ההלכה מוכר לי במידה מועטה ולכן לא אוכל לתארו כראוי, ואפשר מאד שאיני מדייק ולכן יש מקום לאחרים להוסיף ולתקן!

התופעה של החשבת הדור הקודם עד שאי אפשר לחלוק עליו חוזרת ומופיעה גם כאן. כדוגמא אביא את מי שהוא כמסתבר הגדול שבין מפרשי השולחן ערוך והגאון מבין הגאונים שחיו בדורות האחרונים, והיו הרבה מאד כאלו.

הפרי מגדים.

בעל הפרי מגדים ראוי למחקר בפני עצמו. הוא למד בעיון רב את התלמוד ואת כל מה שנכתב במסורת היהודית לדורותיה (כולל דקדוק ונושאים יותר "איזוטריים"). הוא כיסה כל נושא בצורה יסודית, כשהוא מחשב את כל השיטות האפשריות של פרשנות, החל בסוגיות התלמוד וכלה בדברי אחרונים שלפניו.

עם כל כשרונותיו וידיעותיו, הפרי מגדים התייחס בכבוד עצום לאותם פוסקים שחיו זמן לא רב לפניו. כך הוא כותב פירוש רצוף דיוקים מעמיקים על מפרשי השולחן ערוך הידועים, המגן אברהם והט"ז. בעיני שלי, אין ספק שהוא עלה ביכולתו ובשיטת לימודו על כולם. אבל הוא החזיק את עצמו כבא בעקבותיהם, כמפרש את דבריהם, ולא עלה בדעתו שיתכן לחלוק עליהם.

בתקופה שמאז ועד לימי המשנה ברורה הופיעו ספרי ליקוטים רבים שהעתיקו לשונות מספרי הפסק, כגון השולחן ערוך ונושאי כליו וחיבורים אחרים.

בשל מספר גורמים, ההלכה הפכה למציאת איזון בין שיטות חשובות או מחמירות. הגורמים האלו היו:

השיטה המקובלת בהלכה לראות בדורות הקודמים פוסקים מחייבים.

הנטיה להחמיר כתוצאה של יראת שמים (כפי שמציג אותה, לדוגמא, הרמח"ל ב"מסילת ישרים", שאכן הפך לספר מופת).

השפעת הקבלה.

גורמים חברתיים ופסיכולוגיים, ובהם המאבק נגד ההשכלה. המשכילים הראשונים, יש להדגיש, לא התנגדו להלכה אלא למה שדבק בה במשך הדורות, וגדולי הפוסקים העדיפו להילחם נגד כל ביקורת שהיא, גם אם היא נראית לנו מוצדקת, ולכן הפכו את ההלכה לנוקשה ומחמירה יותר.

החיוב להחמיר הוצג כתוצאה מחוייבת מתוך ירידת הדורות. כיון שיש כה הרבה שיטות פסק, איך אפשר לדעת מי צודק ומי לא? איך יכול אדם או פוסק להרשות לעצמו לא לחשוש ולא להחמיר?

לדעתי, המשנה ברורה הוא דוגמא מצויינת, ולא לחינם הוא מוצג בימינו כספר ההלכה המחייב, לאחר השולחן ערוך.

המתודולוגיה שלו היא להחמיר כמו שיטות בודדות בראשונים או באחרונים המפורסמים.

דוגמא לדבר: מהו טיב האיסור על מלאכות בחול המועד? האם זה מן התורה או מדברי חכמים? לא רק שהמשנה ברורה נוקט את השיטה המחמירה, אלא שהוא טוען ש"רוב הראשונים" סבורים שמדובר באיסור מן התורה. הצגת דברים מחמירה זו אופיינית לו (כאן אני מעלה טענה קשה ולצערי אין לי ראיות זמינות לדבר. זו התרשמותי, ולכן אני מדגיש שזו התרשמות שאין לה עבורה גיבוי כרגע).

לצד התפתחות זו של הפסק וההלכה אנו מוצאים שני גורמים מאזנים שמצמצמים את הנטיה להחמיר.

תשובות פרטיות. כאן פועלים שיקולים מטא הלכתיים כדי להתיר. למעשה, המשנה ברורה עצמו משתמש בהרבה בחילוק בין "לכתחילה" ו"בדיעבד" ו"שעת הדחק" או "הפסד מרובה". חילוק זה, בין הוראה כללית לפני מעשה לבין הוראה פרטית למי שהגיע למצב המצריך התחשבות, מופיע כבר בגמרא. אך הוא הופך לשיטה מרכזית בהלכה של האחרונים, שבה ההחמרה הגורפת מביאה לצורך ליצור קולות לפי הצרכים המתרבים.

לימוד התלמוד. למרות שהשולחן ערוך אמור להיות המקור (כאשר המונח מורחב וכולל את "נושאי הכלים" לדורותיהם), תלמידי החכמים ממשיכים לעסוק בלימוד הגמרא, ולמעשה זה הופך לעיסוק ראשי ובימינו כזה הממלא את כל הזמן. לימוד הגמרא מפתח יכולת ביקורתית, כיון שזה מעשה הלימוד. פיתוח היכולת הזו עם בקיאות במקורות מאפשרים ללמדן ולתלמיד חכם להבחין בכך שיש שיקולים (ואף יותר מכך) שמזמינים הערות או ביקורת על פסקים של אחרונים (או אפילו ראשונים) ובוודאי שהם תורמים לפיתוח היכולת למצוא היתרים בשעת הדחק.

א.      הדור האחרון

על דורנו ושיטת הפסיקה שלו עדיף לומר כמה שפחות, אבל אין ברירה אלא להתייחס. התופעות של החמרה וחוסר ההעזה של הפוסק מקצינות. הספרים הופכים לליקוטים.

בעוד המשנה ברורה נהג להחמיר כאשר מצא מספר פוסקים קטן אבל משמעותי היום מקובל להחמיר ככל שיטה שנזכרה אי פעם, בראשונים או באחרונים.

מצד אחד, מתרבים ספרי הלכה והם מסודרים להפליא. דוגמא לדבר: שמירת שבת כהלכתה. מצד שני, הספר מכיל חומרות רבות, ואם יש מקום להקל (כמו שבאמת צריך להיות הדין) זה יופיע רק בהערת שולים, אם בכלל, עם הסתייגויות רבות.

ומפעם לפעם מופיעות חומרות חדשות ש"התגלו" בידי למדנים שהקדישו את עצמם לבירור נושא מן הנושאים, ומתוך הלימוד המדוקדק מצאו שיטות חדשות – תמיד להחמיר, כמובן – שלא שמו לב אליהן קודם. ומרגע שהן נחשפו, הן כבר מחייבות. לכתחילה. גם אם מדובר בדעת יחיד ובמהלך פרשני שאינו מוכרח כלל בסוגיה או במפרשים או בפוסקים.

דוגמא לדבר: האם מותר להשתמש לקידוש במיץ ענבים? כן. (זה לא לכתחילה לדעת הרמב"ם, אבל כך משמע בגמרא וכך פוסק השו"ע). האם מותר להשתמש במיץ ענבים שאין סופו להפוך ליין? באחד האחרונים נמצא ניסוח שממנו ניתן לדייק או לפחות לקרוא אותו כך שהדבר אסור.

זו שיטה יחידאה. אבל במקום בו אני מתגורר יש מי שכבר יחשוש לשיטה זו ויקפיד לקנות דווקא מיץ ענבים מהסוג שיכול להפוך ליין.

דוגמאות רבות להחמרה יימצאו באשכול על "מאה שערי הרב זילברשטיין".

דוגמא נוספת: האם מותר להפעיל מכונת כביסה בערב שבת כך שהיא תמשיך לעבוד בתוך השבת?

זו משנה וגמרא שמותר להפעיל כלים שיבצעו מלאכות בשבת, ורק לבית שמאי יש איסור שנקרא "שביתת כלים". אבל הרמ"א מחמיר במה ש"משמיע קול". ולפי זה, כותב בעל ה"פסקי תשובות", רב בן זמננו (הראוי אף הוא לאשכול), יש לאסור להפעיל מכונת כביסה שתמשיך בפעולתה אחר כניסת השבת.

כאן יש תופעה מעניינת. המחבר הוציא תחילה ליקוט על הלכות שבת שהיה מאד מתון. הוא הביא כמה דעות בכל נושא ובניגוד למקובל בספרי פסק בזמננו, לא הציג את החומרה כעיקר ואת הקולות (כעיקר הדין...) בהערות שולים.

אבל במשך הזמן הוציא כרכים נוספים מלוקטים על סדר המשנה ברורה, ושם כבר הוסיף חומרות, הנהגות קבליות, הנהגות של אדמורים ועוד. וגם את חלק ג' על הלכות שבת הוציא מחדש, בינתים חלק ראשון המקביל לחלק מן הסימנים שבכרך הישן.

ויש הבדל כזה. בגרסה קמא הוא כותב "אם השעה דחוקה לו ביותר, כגון שבא לביתו סמוך לכניסת השבת, ומייד במוצאי שבת יוצא לדרך וצריך לכביסה נקיה, יש להתיר אף לרמ"א, דהוי כמקום פסידא".

ראשית, פסקו של הרמ"א נחשב כמחייב (האם הספרדים גם כן חייבים בו?).

ומצד שני, בשעת הדחק ניתן לנהוג כמו הדין הפשוט מן הגמרא והפוסקים.

עד כאן גרסה קמא של הספר. במהדורה החדשה נשמט כל ההיתר הזה מן הסעיף. כל מה שנותר ממנו הוא "שאין להתיר זולת במקום הפסד מרובה". שימו לב כי ההיתר דורש עכשו לא רק מקום פסידא, אלא גם "הפסד מרובה".

ומה עם ההיתר? ובכן, הוא מופיע רק בהערת שולים, אותו דין שנכתב בשורות עצמן בגרסה קמא. (וגם כאן המקור שלו הוא פוסקים ספרדים, למעשה הרב עובדיה יוסף. במהדורה קמא לא הובא שום מקור להכרעה זו, והיא מסתמכת מן הסתם על שיקול מטא הלכתי של צורך הבריות, וכן על עיקרון פרשני מקובל כי כל החומרות של הרמ"א הן לכתחילה ובשעת הצורך אפשר להתעלם מהן, אולם אין הדבר נכתב כלל)

לעומת זה מופיע כאן חידוש.כלומר, חידוש להחמיר. למרות שהאיסור של הרמ"א הוא מחמת "השמעת קול", במקרה של מכונת כביסה, גם אם אין הקול נשמע לרשות הרבים, עדיין הדבר אסור, גם אם רק בני ביתו שומעים את הרעש, כי "לא חילקו חכמים בגזירתם". הא קמן שהחומרות מתרבות אפילו בין מהדורה למהדורה.

א.      שיטות עצמאיות

מן הראוי להזכיר כי לצד ספרי הפסק ה"רגילים" יש תופעה יוצאת דופן של פוסקים שדוגלים בשיטת פסק עצמאית, על פי המקורות. דעות חריגות כאלו מופיעות במשך כל התקופות, וטעמן עמהן.

ברשימת הדוגלים בגישה זו נמצא את המהרש"ל (בין ימי הראשונים לאחרונים), המהר"ל מפראג, שאף סבר שראוי לכל אדם לפסוק לעצמו גם אם הוא עלול לטעות! וכמובן הגר"א, שתלמידו הגדול ר"ח מוולוז'ין כותב בשמו שאין לשאת פנים בהלכה, ואפילו ל"רבותינו בעלי השו"ע". שלוש המילים האחרונות נמחקו וצונזרו בשו"ת "חוט המשולש" שלו ברוב המהדורות.

בדור האחרון הלך בדרך זו הרב שלמה זילברמן ע"ה מירושלים, אולם יש לציין כי למרות שבניו וצאצאיו ותלמידיו משתדלים להמשיך את דרכו, בפועל הם אינם עצמאים כמייסד הדרך. וזו תופעה כמסתבר הכרחית מבחינה חברתית.

האם דרך עצמאית בלימוד היא דבר טוב? יש צדדים לכאן ולכאן. אחד מעקרונות המטא-הלכה הוא שהיא תהיה שוה לכל ונאמנה למסורת. מתן רשות לפסיקה עצמאית פורץ את הקו המקובל ויוצר הזדמנות לחיכוכים, ויתכן שיש בו משום "לא תתגודדו".

מצד שני, הזכות ללומד להסתמך על שיקול דעתו היא דבר חשוב ויקר ביותר. בחברה שבה החומרה היא דרך, חיוני לאדם בר דעת שאינו רוצה להיסחף בזרם המחמירים שיהיה לו על מי להסתמך כדי להכריע כדעתו שלו.

דוגמא לדבר: נוהגים שלא לברך "לישב בסוכה" כאשר נכנסים לסוכה אלא רק כאשר אוכלים (לכל הפחות מזונות או יין). הרוצה לברך עם כניסתו, בלי שיאכל, ייתקל בגינוי חברתי, אלא אם כן יסביר שהוא נוקט כהגר"א.

א.      השאלה

מי שמגיע למסקנה, כמוני, שספרי ההלכה הפכו לאוסף של חומרות מופרזות משיקולים מוטעים, וכי המנהגים אין בהם חיוב, והחומרות לא רק שהן מיותרות אלא שהן למעשה איסור, מה יעשה?

לדעתי מה שדרוש לעם ישראל הוא להשליך את המנהגים ואת החומרות, ולחזור ללימוד ההלכה כעיקרה. זה לא פשוט כמו שזה נשמע. זה מחייב לימוד, וזה מצריך פוסקים שיפסקו מן הגמרא, ויחזרו לשיטות הפשוטות עם הסברות וזה מצריך ציבור שירצה ויסכים לקבל על עצמו את הגישה החדשה (חדשה ישנה).

וזה מצריך יכולת לעמוד מול מסע הלחצים והתוקפנות שיתעורר נגד היומרה להקל נגד "כל הפוסקים המסורים לנו מדור דור".

מעניין כי חכמי ישראל, הרואים מראש כל סכנה וכל שינוי, הקדימו גם הפעם לראות את הנולד.

הרעיון שאני מביא כאן, על חזרה לפסיקת הלכה מן המקורות, הוזכר בידי אחד מרבני זמננו, הרב יואל קלופט, במאמר שהתפרסם בספרו (היחיד עד כמה שידוע לי), "דעת יואל".

וכפי שיתבאר לקמן.

הרב יואל קלופט (1906, תרס"ו - 1985, ט' באדר תשמ"ה) היה אב"ד בחיפה, רב ומקובל.

תוכן עניינים [הסתרה]

1 תולדותיו

2 צאצאיו

3 לקריאה נוספת

4 הערות שוליים

[עריכה]תולדותיו

נולד לשניאור זלמן קלופט בריגה שבלטביה. בשנת תר"פ הלך ללמוד בעצת החפץ חיים בישיבת סלוצק ובהמשך בקלצק, אצל רבי איסר זלמן מלצר, רבי אהרן קוטלר והרב אלעזר מנחם שך. למד גם בישיבת מיר. עלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ו. שם התקרב לחזון איש, וקיבל ממנו רבות בעניני הלכה והשקפה[דרוש מקור].

בי' בטבת תש"י[1] התמנה להיות דיין בבית הדין ברחובות, שם גם לימד בישיבת הדרום. בשנת 1953 התיישב בעיר ונתגלעו בינו ובין רב העיר, הרב אלימלך בר שאול, חילוקי דעות, בין השאר בנוגע למינוי שוחטים והקמת בתי ספר דתיים. בשנת 1957 הודיע הרב בר שאול על התפטרותו ובעקבות זאת הורו הרבנים הראשיים על העברת הרב קלופט מתפקידו. לעומת זאת, מועצת גדולי התורה והרב יחזקאל סרנא התערבו למען הרב קלופט ודרשו שלא להעבירו מתפקידו ‏[2]. בסופו של דבר עבר הרב קלופט לכהן כאב בית דין באחד משלושת ההרכבים של בית הדין הרבני האזורי בחיפה‏[3]‏[4]. כן היה ראש כולל ורב בית הכנסת עדת ישראל בחיפה.

עמד בקשרים קרובים עם הרב אלעזר מנחם שך והשניים ניהלו ביניהם חליפת מכתבי תורה‏[5].

עסק בקבלה, בעיקר בקבלת הגר"א. הרב שלמה וולבה למד אצלו תחום זה.

בשנת תשנ"א הוציאו בניו את ספרו "דעת יואל".

http://he.wikipedia.org/wiki/יואל_קלופט

שם מפנים אל הפרדס מרץ 1985, עמ' 28 לתולדותיו ועוד.

הספר עצמו "דעת יואל" מופיע בהיברובוקס ומשם לקחתיו גם אני.

במבוא לספר, שאותו ערכו בניו ממה שהשאיר אחריו, הם מצטטים ממנו אודות דרך הלימוד והפסק:

ומה מאירים דבריו בהדרכת דרכי לימוד מתוך מכתב של ד״ת,

שעם דרכנו בעיונה של תורה, שומה עלינו שלא לנטות מהישרות של

הדברים ופשטותם על דעת אומרם:

״קבלתי מכתבך ואקדים כי כל דבר אפשר לדחוק ולפרש אותו

בנטיה מן הפשטות, אבל זהו אם יש הכרח המורה על כך,

אבל לכתחילה צריכים ללמוד כל דבר לפי המושכל הראשון,

והפשטות והישרות מכריעה, והיגיעה היא לפעמים כדי להסיר

אבני נגף, אבל אחרי זה צריך להיות הדבר ברור וקל...״

וכמה מעידים דבריו על עצמם, על יגיעתו להעמיד הדברים על

בוריים, והנושאים על מכונם, בבהירות ובהשכל בחכמתה של תורה:

״מי שעבר על כל תלי. המחשבה בעולם העבודה העיונית יודע,

כי אין החכמה זהה עם הכשרונות המבריקים ואין החידוד סימן

לבינה ואין בקמטי המצח ראיה על העומק. לחכמה אמיתית

שתי תכונות: האחת היא הקליעה אל האמת המעידה על עצמה,

והשניה — קביעת גבולות הדבר והגדרתו על מכונו״.

וגם זאת למודעי בשערי הספר, א ת השקפת דעתו זצ״ל על

גודל הזהירות שישנה בקביעת הלכה לדורות כשו״ע המסור לרבים,

ושהיה אומר שאינו דומה להוראה שעה הבאה לפני המו״ה לשעתה,

וכך מצינו שכתב והקדים לדבר הלכה שפרסם בשעתו ברבים:

״אע׳׳פ שאיני סבור שיש לי לתקוע עצמי בהלכה לענין דינא

לפרסמה ברבים ע״י חקיקה בספר, למען יעמדו ימים רבים

לכלל ישראל, ולמרות שאני משיב לפעמים לשואל אם יש בידי,

זהו באין ברירה למי שנזדקק אלי, בציון שזה לעניות דעתי מה

שהעלתה מצודתי, אבל איני מקבל אחריות לפסוק הלכה לכלל

ישראל, כי כל בר בי רב יודע כמה פנים יש בהלכה, וכי מי

יוכל לעבור על כ ל התשובות הנמצאות בנדון, ואם לפסוק מתוך

הגמרא טור ב״י שו״ע, זה רק מי שחילו באורייתא רב, וכמה

גדולים בדורות עברו נמנעו מלכתוב ספרים כדי שחם ושלום לא

יפסקו מתוך דבריהם למעשה״.״.

אלו דברי הרב קלופט שמכוונים ממש נגד כל מה שאני רוצה לטעון. ממש רוח הקודש פיעמה ברבנו.

מאמר כב

סדר הקבלה*

״בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבע״פ והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו' וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולהשען עליהן״ (רמב״ם הלכות ממרים פ״א הל״א). ומשבטל בית דין הגדול — המסורת לא פסקה, והר״ם בהקדמתו ליד החזקה הולך ומונה ארבעים דורות ממשה רבינו עד רבינא ורב אשי, שהם סוף גדולי חכמי ישראל מעתיקי תורה שבע״פ. והר״ם מוסיף להסביר מהו ההבדל בין התלמוד בבלי לחכמים שקמו אחריו, כי התלמוד חובר ע״י כל או רוב חכמי ישראל, וזה מחייב את כל בית ישראל, משא״כ החכמים שאחריהם שנתפרדו המדינות ואין חכמי מדינה זו יכולים לחייב אנשי מדינה אחרת.

ואמנם הסמכות שהיתה לבית דין הגדול בשעתו ישנה גם כיום לחכמי העיר לגבי העיר, וחכמי המדינה לגבי המדינה (עיין תשובת ר׳ אליהו מזרחי סי׳ נ״ז). אולם יש הבדל בין חכמי התלמוד לחכמי התקופה שלאחריהם בשנים:

א)        התלמוד בבלי היה בקיבוץ כל או רוב חכמי ישראל, ועל כן כמו שאמרנו זה מחייב את כל כלל ישראל, וזה בלתי אפשרי היום מפני אי הסכמת כולם בדעה אחת, לקבלת מרות של חכמי הדור, ובחלקו הגדול זה נובע מתוך פיזור הגליות שקבלו גוונים שונים למיניהם, תה גרם לפירוד דעות.

ב)       ב) בתלמוד בבלי ״נגנז כל האור בתורה החתומה בידינו שם בללו וגנזו כל המאורות להתגלות לצדיקים הזוכים בכל דור ודור להנות מאורם״ (לשון הגאון ר׳ חיים מוואלאזין בהקדמתו לפירוש הגר״א לסדר זרעים),

ולכן עסקו כל הגאונים והראשונים שאחרי התלמוד ללמוד דרך הגמרא, והוציאו לאור תעלומותיו, וביארו עניניו, לפי שדרך עמוקה דרכו ער למאוד, (לשון הר״ם בהקדמתו).

כתב הרשב״א בתשובה ח״א ס׳ רנ״ג ״אם היה רב אחד במקום ולמדם הם הולכין אחר דבריו כו׳ במקומו של ר׳ אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין וכו', ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם ע״פ אחד מגדולי הפוסקים כר הרי עשו אלו כרבם״ כו׳ ע״ש,

וזהו מה שהיה בארצות שונות עד זמן הב״י, שהיו מקומות שקבלו עליהן את הרא״ש לרבם, ופסקו כמותו בכל דבר, ומקומות אחרים קבלו עליהם את הרי״ף, ואחרים את הרמב״ם. עד שבא הב״י (כנראה היה זקוק לזה מפני ערבוב המדינות בזמנו ונעשית מבוכה בין הפסקים) ועשה הכרעה בין שלשת הפוסקים הג״ל, ובא הרמ״א ופרש את המפה מהפסקים של גדולי אשכנז שהיו רבותיהם.

***

עד כאן חלק אחד מן המאמר.

הקורא יראה שהמחבר, ר' יואל קלופט, סיכם בקצרה מה שכתבתי לעיל בארוכה. אמנם, מכאן ואילך נפלגו דרכינו.

ואני ממשיך להעתיק את דברי קודשו.

שומה עלינו לדעת, שתורה שבע״פ אף שניתנה לכתוב, בכל זאת נשארה תורה שבעל פה, כי מי שילמד הגמרא בלי מפרשים, אם איננו ״קראי״, הרי הוא ״גמראי״, כי לא ידע הרבה יותר ממי שלומד תורה שבכתב בלי קבלת חז״ל, כי פירוש הדברים, ומהלך סברתם, הם דברים שבלב שאין להעלותם על הכתב, והם הקובעים את מהלך ההלכה, ואיך לפשוט כל שאלה. ולכן יש לנו קבלה מדור לדור איך לפרש הדברים, ואיך לבנות את ההלכה, כי בלי פירושים מקובלים והגדרה מדויקת מאד איך להגיד סברא, אין לכוין את ההלכה.

ועל כן תמצא לפעמים שהתוס׳ אמרו לא לחלוק על הר״ח כי דבריו דברי קבלה ובטלו את דעתם, וכן הרא״ש כותב כמה פעמים אם קבלה היא נקבל.

ו ה נ ה הרגל הסברא (בטוי מובן ללומדים), של כל הדורות עד היום הזה, הם שרשרת אחת, ולכל גדולים מכל דור, יש להם חוליא בשרשרת, ואם נדלג על דור אחד, תחסר חוליא בשרשרת, וניתקה השרשרת. (מבין דבר

יודע שאין קושיא מה שיש מחלוקת בין מורים, ושיטות חלוקות בדרכי הלמוד, ויש גם מי שיתחקה על שרשי השיטות, ודברינו קיימים),

ועמודי ההוראה הם הגדולים שבכל דור, ואם יקום דור שלאו דוקא גדולי הדור יורו הוראה, וגם אנשים שאינם גדולי תורה יחברו ספרים, דהיו פוסקי הלכות, בודאי הגדולים יעמדו בפרץ וימנעו בעדם.

וא״כ מי שילמוד הגמרא היום רק עם הראשונים בלי האחרונים, וגם לא אצל רב שלמד האחרונים וימסור לו בע״פ תורתם, הרי זה ממבלי עולם, ולא ידע צורתא דשמעתתא. המסקנא מדברינו כי רבותינו האחרונים הם המורים והם המאורות ובלעדם נגשש באפלה.

***

עד כאן חלק שני מן המאמר. (ההדגשה שלי).

ההמשך נוגע לכך שאין להסתמך על כתבי יד, ואניח את השאר למי שמעוניין בו.

עתה אבוא להתווכח עם רבנו ולא חלילה מתוך זלזול, אלא שתורה היא ולימוד היא צריכה, ואין לשאת פני איש בהלכה.

עם מה אני מסכים ועם מה אין אני מסכים בדבריו, ומדוע?

נכון שחז"ל לימדונו כיצד לעיין בתורה שבכתב. ונכון גם שצריך לדעת איך ללמוד תלמוד.

אבל האם צריך ללמוד דווקא בישיבה כזו ולא אחרת כדי ללמוד ולהבין? כדי להיות מסוגל להגיע לסברות?

האם צריך להתחבר לשלשלת הפירושים? מדוע?

ובמיוחד, כאשר אנו רואים, כאשר יכיר מי שהשקיע בלימוד ומכיר, כי יש שיטות שיטות בין הראשונים. זה יפרש בכה וזה יפרש בכה.

השאלה כיצד ללמוד ולמצוא סברות נכונות עלתה כבר בגמרא, ושם אמרו כי כל הלומד סברא מרב אחד אינו רואה ברכה בלימודו. מדוע? מפני שהוא מגביל את עצמו. וגם שם צריך לעיין האם זה בגלל שרב אחד אינו יכול לדעת הכל, או בגלל שגם אם הרב חכם ויודע, התלמיד לא יוכל לרדת לסוף דעת רבו אלא אם כן ישמע גם גישות אחרות ומתוך הניגוד שביניהן תתרחב דעתו.

אולם כמה צריך ללמוד מן המפרשים? האם די באחד? בשנים? האם צריך ללמוד את כולם?

האם צריך ללמוד את מפרשי המפרשים? אם רש"י כתב את פירושו הרי הניח שדי במה שהוא כותב כדי להבין את הסוגיא (כמובן, לפי שיטתו).

אבל כמה מן הפירוש דרוש לנו בגלל שחסר לנו רקע, וכמה מפני שצריך להבין את הקשר בין קושיה לתירוץ ובין סברה לראיה שלה.

ומדוע צריך אם כן את האחרונים, האם לא די לנו בפירושי הראשונים?

ומדוע צריך רב בעל פה, אם יש כה הרבה ספרים (והנה למדנו לדעת מדוע יצאו נגד פירוש הרב שטיינזלץ, לפי שהלומד מעלה על דעתו שדי לו בפירוש זה ואינו צריך רב בעל פה, ועדיין תמוה כיצד הרשו להדפיס את שוטנשטיין ולא חששו לזה, ויש להאריך).

והא קמן (=הרי זה לפנינו) שיש ויש פוסקים ומפרשים שסברו שאין צורך לאדם ביותר מדי פירושים אלא עליו להבין מעצמו מה שיוכל (מן הסתם בסיוע הספרים הקיימים, אבל עליו להכריע בין הפירושים שהוא מכיר בעצמו). כאמור לעיל בתת הפרק על "שיטות עצמאיות".

סוף דבר, הרב קלופט בנה טיעון שנועד להצדיק מדוע צריך להתחבר לשרשרת הפירושים והמפרשים כדי לדעת להבין את הסברה של הגמרא. אולם כמדומה שהלומד יכיר וידע שאין צורך בשרשרת ארוכה מדי ואדרבה, הנסיון להקיף יותר מדי, או להגביל עצמנו במסגרת הצרה, הדחוקה ולפעמים המחייבת עצמה לשיטות לא נכונות, דווקא נסיון זה לא יבנה גדול בתורה אלא להפך, ימנע מן הראוי לכך לפתח את יכולתו במלואה.

אני בהחלט מסכים עם עיקרון אחד. אין ראוי לאדם סתם לנסות להורות הלכה ובמיוחד לא בשאלות חדשות. אולם במקום אחר אנסה להבהיר כי מה שדרוש לו לפוסק כדי שידע להכריע בשאלות חדשות אינו רק היכרות עם התלמוד ועם כל מה שנאמר בסוגיה, אלא הכרת המטא-הלכות, העקרונות שמאחורי ההלכה ושמלוים את ההלכה. ורק הכרות עמהם, ידיעה כיצד לשקללם (וכאן ייתכנו מספר דרכים לעשות זאת, ולכן אין מנוס ממחלוקת) ותעוזה הלכתית של הפוסק שיודע, ויודע שהוא יודע, ואינו בורח מן ההכרעה, רק אלו יאפשרו לפסוק הלכה נכון.

ולשם כך, למרות כבודו של הרב קלופט, סבור אני שאין כאן ראיה. ואם הוא יוצא נגד הגמראים, ראוי לדעתי לצאת נגד "האחרונאים" (הדבקים באחרונים במקום שאין צורך), ואם ה"גמראים" שם גנאי הוא, יש לי שם טוב מזה.

הבה נהיה מיימוניים!