ספרו החדש של בנימין בראון על החזון איש

תוקן על ידי גימפעל ב- 17/08/2011 18:46:26

בראון קופץ למסקנות בנמהרות ובשטחיות מבלי להבין שאין לו כלים להתמודד מבלי התמקצעות בהלכה גופה, ובזחיחות דעת אופיינית (עברתי קצת על חלק מהמקומות הרבים בהם מציין בראון שלא מצא 'לפי ידיעתו' כך וכך, והנה שוד ושבר, פשוט חוסר ידע בסיסי, כך למשל בעמ' 517 הוא מביא את הביאור הלכה בשם פרי מגדים, ומציין שלא מצא שום דבר מעין זה בפרי מגדים, אמנם לפנינו בפרי מגדים משבצות זהב או"ח קא' נמצאים הדברים מלה במלה, בראון באמת חשב שהמ"ב סתם ציין פמ"ג בלי לדעת מה הוא עושה? או שלא ידע שגם מ"ז הוא פמ"ג וחשב שרק אשל אברהם? וכמוהו עוד רבים) הוא מתקדם צעד ושניים קדימה, הנושא שאני מדבר עליו הוא השיעורים, עמ' 425-440, דבריו רצופים טעויות, וזה לא נורא, כל אחד יכול לטעות, בפרט אם הוא דוקטור, נבעך. אבל אני תוהה היכן הרצינות, עבודת דוקטורט או לא? במקום להתפלפל (עמ' 430) ולחפש הוכחות מתחת לאדמה למנהג אשכנז (-גרמניה) בענין השיעורים מתוך דברי ר' קלמן כהנא וכדו', יכל בראון לפנות אל הרבה מקורות מוכרים העוסקים בנושא, למשל מכתבו המפורסם של רש"ר הירש בתשובותיו (שמש מרפא סי' כד', שו"ת רבי עזריה הילדסהיימר יו"ד סי' רי', ועוד מקורות קדומים כמו תשובת מהרי"ו עא').

בכל אופן ההערה שלי היא על קטע הסיום הממחיש את השבלוניות של מחקרינו:

"דוקא הסטייפלר שהתנגד אפילו לעצם הצגתה של שיטת ר"ח נאה כשיטה העומדת מול שיטתו של החזו"א וציוה שלא להדפיסה כלל (נ.ב. הציווי לא להדפיס לא בא כצנזורה של אי פרסום, אלא של לא להציג את שתי השיטות כשוות בספר של קיצור הלכות, וההבדל מובן..., דינו), ריכך לימים את עמדתו ומוכן היה להודות בלגיטימיות של מנהגי שיעורים אחרים.. במכתב שכתב אל חולה שהתעקש לאכול כזית מרור לפי שיעור החזו"א אע"פ שסבל מכיב קיבה הוא מפתיע עוד יותר: לדבריו החולה רשאי 'לסמוך בהחלט' על דעת המקטינים, שכן 'ידוע שמרן החזו"א זצ"ל היה סובר שמעיקר הדין סגי לכזית בשיעור הנ"ל רק שלכתחלה היה אומר להחמיר לדאוריתא כפסק האחרונים ז"ל".

בראון באמת חשב שהסטייפלר לימים 'ריכך את עמדתו' והחליט שכל השיעור הגדול אינו אלא חומרא לכתחלה לא מעיקר הדין אלא לחוש לדברי אחרונים ז"ל. וכזו פצצה הוא מטיל עלינו בסיום הדברים,  מבלי להסביר איך יכול להיות שכל הפולמוס העז הפך לכלום, לחומרא לכתחלה. ההסבר השבלוני הוא ש'לימים', שתי תקופות, תקופת ההחמרה ותקופת ההקלה, כשהגיעה תקופת ההקלה, הרגילה בימי הזקנה, החליט הסטייפלר להתרכך ולומר שכל השיעור הגדול הוא חומרא לכתחלה...

ראשית, ההסבר השבלוני מופרך מעיקרו, הסטייפלר לא מתרכך אלא כותב שידוע שהחזו"א סבר כך, זו לא המצאה מאוחרת אלא דברים המיוחסים לבעל הדעה עצמו, הסטייפלר לא כתב זאת 'לימים' אלא כתב זאת במפורש בספרו שיעורין של תורה (ראה בסמוך) שנדפס עוד לפני הסיפור בו התנגד להדפסת דעת רח"נ כשיטה שוה לחזו"א.

והעיקר: בראון לא הבין את ההבדל הבסיסי בין מדות אורך לבין מדות נפח, לגבי מדות אורך האגודל הוא עובדה שכל אחד יכול לראות בשטח, אין אגודלים של 2 ס"מ, מלבד אצל אנשים חריגים, ובזה אי אפשר להתווכח עם שיטת החזו"א (מלבד הצעת ד"ר גרונפלד, שהיא ויכוח הלכתי נפרד, ונוגדת את דעת הפוסקים האחרים, מבלי קשר לדיון עם רח"נ). בעוד בראון כותב שרח"נ ערך ניסויים להוכיח את דבריו (ה'ניסוי' שלו היה ניקוב חור של 2 ס"מ בקרטון, והרבה אנשים הצליחו להכניס בו את היד.. שיעורי תורה שער ו'), הוא אינו מתייחס לעובדה הפשוטה הזו ששיעור האגודל של החזו"א הוא עובדה. בזה כותב החזו"א שאפשר להתיר אשת איש על סמך השיעור הגדול. ומימי לא שמעתי מי שהשיב משהו עניני לעובדה הפשוטה הזו.

אך לגבי מדות נפח, מה שקובע הוא הזית של זמננו, כפי שפסק ר"ח מוולז'ין כמובא בשיעורין של תורה מהסטייפלר, וכל הרעיון של נשתנו הטבעים אינו אלא ענין צדדי שהעלו כדי ליישב את ההשוואה למדות נפח, אבל אין לזה על מה שיסמוך, וכל היחס שנקבע בין כזית לביצה מיוסד על פלפול ואינה אלא דעת יחיד של התוספות (הרשב"א במשמרת הבית למשל, כותב שבביצה יש טו' זיתים. בספרד בה חי היו זיתים, לעומת זאת בארצם של התוספות לא היו זיתים, והתוספות לא ידעו אפילו איך הם נראים, כמו שמוכח משאלתם מדוע אין 'פרט' בזיתים, בזמן שאופן מסיקתם אינו מאפשר 'פרט').

בכל אופן ברור שמעיקרא החזו"א תפס במדות אורך כדבר ברור לקולא ולחומרא את השיעור הגדול, ובמדות נפח את השיעור הקטן כזית של זמננו שהוא הקובע. רק לכתחלה חשש לדעות של שינוי הטבעים. קושיה מעיקרא ליתא, והתירוץ החביב של שתי תקופות בחייו, יישאר לשאר החקירות הנשגבות של בראון.

תוקן על ידי רוצה_להבין ב- 12/09/2011 23:29:05