|
|
| נשלח ב-10/10/2011 18:44 |
 |
| |
פרוט'
לא ידוע לי על מה שנמחק קודם כי לא ראיתי. הגיעו לאזני שמועות אבל מהן הבנתי רק שהיה דיון צדדי שלא שייך לחזו"א.
מחקתי הערות מאותו סוג, שאינן מכבדות את כותביהן ולא את האכסניה. וגם מהוות מטרד לקורא הרוצה לעיין. וכך ראוי לנהוג. (למעשה, ראוי לא לבזבז את זמן הקוראים - ובעלי הטיפקס - בהערות כאלו).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-10/10/2011 19:51 |
|
| |
ציטוט מדברי המבקר הקטלני לוין על ספרו של בראון:
איך ניתן להציג כ"אליטיסט" אדם שלא רכש מגבעת חדשה לראשו מהחתונה ועד לפטירתו
|
|
|
|
| נשלח ב-10/10/2011 20:35 |
|
| |
בהחלט משפט מביך.. (האם בהמעיין לא קוראים את מה שהם מפרסמים?)
|
|
|
|
| נשלח ב-10/10/2011 22:15 |
|
| |
לא מביך כלל. כשכל מטרת הכתיבה אינה לגופו של עניין אלא רק להשוויץ לחבר'ה, ברור שהשפה המתבקשת היא שפת בני האליטה והשואפים אליה, הנוהגים לבטא את האליטות ברכישת כובע ג"פ בשנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2011 06:58 |
|
| |
אינכם מבינים בכלל את בראון. האליטיזם שהוא מדבר עליו הוא אליטיזים רוחני (כולל סמכות רוחנית). מה בין זה לבין צניעות הליכות קיצונית?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2011 10:49 |
|
| |
תלמיד, מי לא מבין אותו מגיב אידיוט בהמעין?
חברה אולי נפסיק להתעסק עם כל המגיבים מטעם ההשקפה הטהורה, ונתחיל להתעסק רק עם מגיבים המוכנים להפשיל שרוולים באמת ולדון לגופו של עניין ולא לגופו של איש.
אני כן מסכים לביקורת הסמויה העולה מתוך הרבה מבקרים, שבני בראון החליט להפיץ את ספרו בבני ברק, ולדעתי זה לא בסדר לא אחראי יומרני וכוו'.
אתה מוציא ספר אקדמי, תשאיר אותו לרגילים בשפת האקדמיה ולביקורת עניינית מדעית.
מה בני נכנס כמו פיל בחנות חרסינה לתוך בני ברק עם ספר שלא מתאים לבני ברקים.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2011 11:30 |
|
| |
מי אמר שבני בראון היה קשור להפצה בבני ברק?
הוא נתן את זכות ההפצה למגנאס ספרים,והם דאגו להפיץ את זה בדרך שלהם.
סביר להניח,שזו יוזמה של אדם פרטי שהחליט לרכוש כמות גדולה ממגנאס ולהפיץ את זה בבני ברק,ולהרויח כסף.
בקשר לתגובת יהושע לוין,נכון שיש שם אולי דברים שמשתיכים לסגנון טענות שתקראו להם "ההשקפה" ,אבל רוב הנקודות שהוא מעלה הן נקודות עניניות,ניכר שהוא עשה עבודה רצינית,ובהחלט העלה נושאים שיש לדון בהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2011 11:58 |
|
| |
בחזרה רגע לעמ' הקודם: בעניין אונס גמור אליבא דהרמב"ן לכאורה פשוט כהישיבישער, שהרי לא ייתכן להעלות על הדעת, שאם נטלה סערת אליהו אדם, והזיק ייתחייב, (וזוהי 'סברת הלב' החביבה כ"כ על בראון) ההגדרה המשפטית היא כדברי הישי', שבמקרה כזה הרי שהסערה הזיקה ולא האדם, וכל' התוס' ב"ק ו' א' וגם הגר"ח כתב כעי"ז כמבואר בתחילת ספרו.
ולכשתמצי לומר הרי שזו דוגמא יפה לכל נושא האשכול, כמה כותבים באשכול -בהשפעת בראון- סבורים שכל ספר החזו"א מורכב בעצם ממספר הנחות שרירותיות של 'ליבי אנסני', ו'נראה' וכדו', ומלבד זה אין לו מאומה. ואכן תחושה זו קיימת לכל מי שקורה את ספרו של בראון, בכל נושא הלכתי הוא אינו טורח לציין את הטיעונים של החזו"א ומסתפק בהצגת המסקנה או הסברה שבבסיס הטיעון ובכך מציג מצג שווא, כאילו כל דברי החזו"א הם הנחות הבוקעות מהכרס.
בפרט בנושאים בהם אכן הגדרים באמת לא חתוכים (לא בכל נושא כפי שחושב בראון) כגון זמן מעריב שאינו "חל" בשנייה מסויימת וכדו' העדיף החזו"א מבחנים שאולי לא עומדים בקריטריונים מדעיים, אבל עומדים בקריטריוניים הלכתיים.
ככלל, בראון תופס מספר סוגיות בדעת החזו"א, ומשייך אותם לפי קטגוריות שרירותיות של 'החמרה' 'המנהג והספר' ועוד, אפשר באותה מידה לשייך כל סוגיא לכל כותרת, כמבואר למעיין שהרי כל חידוש הוא בד"כ נגד מנהג ויש בו גם מן ההחמרה.
לדוגמא, הוא מביא בקטגוריית הפורמליות אצל החזו"א את נושא התפילה שבו הוא מנסה להראות שהחזו"א היה כביכול ערכני יותר, הנושא שהוא בחר להמחיש לא היה אלא תפילה בכוונה לעומת דקדוק ההלכה, וניסה להראות שהחזו"א מוכן 'לוותר' על מספר הלכות לצורך ערך התפילה בכוונה ושאר ערכים העומדים בבסיס ההלכות.
הכול טוב ויפה אלא שתפילה היא לא ממש הדוגמא, הרבה הלכות בתפילה אינם ממש מחוייבים, (כן, גם תפילה במניין) והחזו"א סבר שמותר להקל לצורך תפילה בכוונה, אך האם זה משקף את דעתו בשאר נושאים ?
יש עוד להאריך אלא שהזמן עושק, ואי"ה בהמשך אכתוב יותר מסודר.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2011 12:05 |
|
| |
אפשר לראות זאת אף מהציטוטים שהוא מביא בשבח שימור ההברה ובשבח התפילה במניין ושאר 'ההלכות' שהחזו"א ויתר עליהם בשביל תפילה בכוונה, אף אחת מהם לא מציינת את החובה שבהלכות אלו אלא את התועלת הרוחנית וכו', כך שידוע לבראון שהלכות אלו אינם חובה אלא עניין, ומדוע לא הסביר בפשטות יתירה שעניין תפילה בכוונה עדיף מהם לדעת החזו"א, מה ראה לעשות מהוראה פשוטה זו, "גישה ביחס להלכה" ?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2011 12:10 |
|
| |
ספר החזו"א הרי הוא ספר ענק המכיל בתוכו המון נושאים,כמה נושאים החוקר צריך לעבור כדי לבנות את התזה שלו?
האם מספיק שהוא ראה סוגיא אחת,ומזה להניח מה היתה שיטתו של החזו"א?
האם הוא יכול לטעון ,אם בסוגיא אחת רואים שזה הכיון שלו,למה שנניח שהכיון ישתנה,אז לא צריכים לעבור על מספר נושאים, זה ממש לא נראה לומר כך, ואז נשאלת השאלה באמת על כמה נושאים עבר בנימין בראון,אני מתאר לעצמי שהוא עבר על עוד נושאים שאותם הוא לא מזכיר,אבל השאלה האם זה מספק,בוא נשאל על כמה אחוזים מתוך הספר חזו"א עבר בנימין בראון?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2011 14:13 |
|
| |
קראתי את העמודים הראשונים של הדיון המרתק וכחוזר בתשובה, אני כולי נפעם מרוחב הידע ועומק הדעה של המתדיינים .
ואם יורשה לי הקטן להכניס ראשי בין הרים, חבל שד"ר בראון בחר לא להצטרף, וקשה לי לקבל את נימוקו שזה יכריח אותו לענות בכל שאר הדיונים, כי ברור שהדיון פה הוא ברמה אחרת והטענות המפריכות של דינו הן מוצקות ביותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2011 16:13 |
|
| |
אבחן
ברוך הבא אל הפורום!
ד"ר בראון הבהיר כי הספר יצא לאחר שסיים ללמוד את הנושא, ומתבסס על עבודת הדוקטורט שלו עם השלמות שעבד עליהן לאחר מכן. ולכן אני משער שקשה לו להזדקק לנושאים שאינו זוכר את פרטיהם. זאת לבד ממצוקת הזמן.
עם זאת, כולנו מצטרפים למשאלתך שהיה מגיב כאן.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2011 20:18 |
|
| |
עם זאת יש לציין שבראון התייחס במדה מסויימת למידיינים כאן בנוגע לספרו באשכול אחר. אם כי פעם היה לו כנראה יותר זמן פנוי. ודאתינן להכי הזדהיתי עם הגדרתו של ידידי אגוסטינוס. ואני שב ורואה עם המשך עיוני בספר את הצגת הפסיקות ההלכתיות בכלל ושל החזו"א בפרט כתוצר ישיר של נטיות שונות, בהתעלם מכל המו"מ ההלכתי, שמוצג בחסר (לא בקיצור, כי אם בחסר!) ובצורה שלא מדגישה את המשקל המכריע של הראיות והנימוקים האובייקטיביים.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2011 20:42 |
|
| |
ובקצרה מספר הערות נוספות.
בפרק על ההחמרה, מביא בראון מספר סוגיות המשקפות לדעתו את יחס החזו"א להחמרה, לאחר כמה 'חקירע'ס' נכבדות מדוע מחמירים הפוסקים, מביא בראון את סוגיית מעמיד דמעמיד, שבה החזו"א נוקט שאין להעמיד את מעמידי הסוכה בדבר המקבל טומאה.
מבלי להכנס לנבכי הסוגיא, אינני רואה כיצד מצא כאן בראון 'החמרה', הרי הפסיקה שאסור להעמיד בדבר המקבל טומאה כת"ק וכפי' הגמ' היא של השו"ע וכן מנהג העולם, בסך הכול הוסיף החזו"א דבר המסתבר מאוד, שכל שאינו כעין קרקע גם הוא מעמיד, ההיכן נמצאה 'ההחמרה' ?
בסוגיא השניה -זמן צאה"כ' אנו נפגשים באותה נקודה, החזו"א חיכה עד שיצא הספק מליבו, ו- הנה לנו החמרה.
פרשת הגט הבוכרי נתפסת על ידי בראון כדוגמה 'למתח שבין הפורמליזם לערכנות'. הסיפור הוא על גט בעל סיבוכים הלכתיים שהחזו"א נטה לפוסלו עקב מספר רב של חששות. (יעוי' פסקים וכתבים למי שיש בביתו קודם הצו איסור..) וכאן הבן שואל, האומנם, וכי כל חשש הלכתי נתפס מיידית כ- 'החמרה לעומת גישת בית הלל' או 'פורמליזם לעומת ערכים' האם לא ייתכן שהחזו"א פשוט חשש שהגט פסול ?
הניסיון לערוך ניתוח ל'שיטת החזו"א', לענ"ד נועד לכישלון ולו משום הסיבה הפשוטה שלחזו"א לא הייתה אף שיטה, הוא למד את הגמ' ומה שנראה לו נכון כתב. הוא כמובן השתמש בכושר האינטואיטיבי, אך השתמש ג"כ בשאר היכולות האינטלקטואליות כולל ניתוח והפשטה ובעיקר לסדר את הסוגיא ולחשבה היטב, מכאן נבעה החמרה כשיש בה אמת, והקלה כשיש בה אמת. ה'תשובות לפי השואל' ו'לא כל הדברים חתוכים' היו תוצאה של פסיקותיו ולא הבסיס המטא-הלכתי שלהן.
תוקן על ידי אגוסטינוס ב- 13/10/2011 20:42:30
|
|
|
|
|
|
