ספרו החדש של בנימין בראון על החזון איש

בדקה 8 אומר פרידמן כי עד היום אינו יודע היכן החזו"א התפלל.

וכי לא שמע מימיו על המניין שהתקיים בביתו? או שמא הוא מדבר על תקופה שידוע לו שלא התקיים מניין בביתו?

פרופ' עמנואל אטקס על הספר

http://www.haaretz.co.il/literature/study/1.1683968

אני התרשמתי מקריאת חומריו של דר' בראון שהוא מציב מראש את התוצאות ולאחר מכן מגבב ראיות. לדוג' במאמר שכתב על הרב שך התחיל בכך שהוא היה איש ריב ומדון כל ימיו ולראיה הביא את רשימת האנשים שיצא נגדם כל חייו כגר"ח גריינימן, כאדמו"ר מחב"ד, הרב וולבה ועוד ועוד.
כל מי שמתמצא קצת בנבכי העולם החרדי מבין שלחבר את דעת הרב שך על כתביו של הרב וולבה למלחמה שלו נגד חב"ד זה בלי קשר. כאילו הוא קם כל בוקר וחיפש מטרה לחיציו ובמקרה הטוב יצא לו דג כחב"ד ואם לא, הסתפק בגור בעלז, הגר"ע יוסף או הגר"ש וולבה. הדברים פשטניים מידי והנסיון למצוא צד שווה והסבר מקיף על דמות מולידה פרשנות עקומה.
כמובן שלא הספקתי לעבור על כל הספר על החזו"א הוא עומד לי מעל המיטה באבן שבע"ה יהיה לה הופכין, אך הרושם הראשוני הוא אותו כיוון. סוג של מחקר וסיכום והכנסה למסגרות ללא העמקה שיתכן שלא שייכת במקרה זה.
בכ"א מישהו שאני מכיר שלח לד"ר בראון את הטענה, ותגובתו היתה שכל מחקר הוא כזה. בכל מחקר החוקר חושב על תאוריה ואז יוצא לדרך להוכיחה. עכ"ד. נו נו.  

מכובדינו הד"ר בראון עשה לדעתי בעיקר טעות אחת שאין עליה סליחה בצבור החרדי: על סמך פרשנות שאינה מוכרחת כלל וכלל לכמה שברי מקורות, הציג את הרב הדומה למלאך ה"צ כמי שעבר בצעירותו משבר, או מיני משבר אמוני. אם היה הכותב מתאפק מעט וחש לכבודו של נשוא ספרו ושל עיקר ציבור קוראיו המיוחל, יש לשער ששאר הערות הביקורת שעל הספר, היו נאמרות בקול ענות חלושה לנוכח מפעל מחקרי בסדר גודל שכזה.