יהי אור
דבריך נוגעים ללב, אכן, מהפכה, הכרעת ההלכה הפכה לתחום 'סודי' שרק "גדולי" "תורה" יודעים בה. מאז ומעולם הכרעת ההלכה היתה מסורה לילדים בני 18 שגלשו בפורומים, או לדוקטורים שמתקשים בקריאת כתב רש"י בלי ניקוד. והחזו"א הפך את הקערה על פיה!
ולא עוד, אלא שלא נתן לנו את הנוסחה של מי גדול הדור, זו באמת חוצפה. מדוע הוא שומר את הנוסחה בסוד? שיגלה לנו אותה כבר! מה שמזכיר את השאלה ששאלו כאן באחד האשכולות: איך יודעים מה משל ומה מציאות! חוצפה שאין כדוגמתה, משאירים אותנו להסתבך, ולא נתנו לנו את הקריטריון הפשוט והסודי. אפילו איינשטיין גילה לכולם את הנוסחה של תורת היחסות. רק הרבנים לא מגלים את הנוסחה.
כנראה שזה יותר מסובך, זה לא סוד, אבל זה משהו שמבינים אותו אחרי הרבה שנות התמחות, מה לעשות. כמו בכל תחום של לימוד ועיון, יכול להיות יתרון למי שלמד שנים רבות, (כמובן שעצם הלימוד לא נותן יתרון אוטומטי, אבל הוא יכול לתת יתרון, למי שמשכיל). בשביל מה צריך ביקורת ספרות וסרטים? שיתנו לנו את הנוסחה הסודית מה טוב ומה רע, מה יפה ומה מכוער. בשביל מה צריך מחקרים היסטוריים? שיתנו לנו את הנוסחה הסודית מה היה ומה לא היה. בשביל זה לומדים, אין שום סוד ושום נוסחה, מי שמנסה ללמוד את התורה, יכול הרבה פעמים להגיע למסקנות פרשניות, ולבסס אותן. וכך מי שלומד הלכה שנים רבות יכול להגיע להבנה יותר מעמיקה של דרכי הכרעת ההלכה.
כלום בתחום המשפט יש קריטריון סודי מי יכול להיחשב שופט דגול ומשפטן מוערך ומי לא? מדוע אם כן צריכים שופטים, בזמן שכל סטודנט משועמם יכול להחליט לבד? יש מומחיות ומיומנות, ויש השכלת רקע רחבה. מה שאין בשום פנים לבראון, שעושה מעצמו צחוק בכל המסה שלו.
כבר שנים רבות שלא ראיתי עבודת דוקטורט גרועה כל כך, מצד אחד מייגעת באריכות משמימה, ויש שחצאי עמודים חוזרים על עצמם פעמיים או שלש, ומן הצד השני לא מוסיפה כלום, לא מביאה שום תובנה. מה שחדש אינו טוב ומה שטוב אינו חדש. ברור שלסנט של האוניב' אין שום מושג לא בפלפולים ההלכתיים ולא בהיסטוריה של החזו"א, ואין להם שום כלי לשפוט את העבודה הרדודה הנ"ל.
מלבד טעויות אינספור, מהן מגוחכות (כמו: אע"פ שהגר"א היה מניח שתי תפילין החזו"א לא נהג כך), הספר לא מבצע שום אנליזה ושום מחקר, הוא חוזר על הדברים הכתובים, ובמקרה הטוב מעניק להם את הניתוח הבנאלי הרגיל: שתי תקופות בחייו של המחבר. בקטע ההיסטורי יש שגיאות פשוט מצחיקות, בצד חוסר יוזמה ומחקר, הספרים של סופרים חרדיים מסויימים כבר הרבה יותר פוריים ומעניינים, למשל ש"ז זוננפלד, כשכתב את 'האיש על החומה', עיין בארכיונים, הביא בספרו כמות עצומה של מסמכים מקוריים, ומעניק לקורא מחקר חדש ותוכן מרענן. יהיה נכון או מוטה. במקרה שלנו אין בספר שום חקירה היסטורית, שום בדיקת מסמכים והצלבת מידע, סתם כך רפרוף על כמה ספרי זכרונות מבולבלים, ונסיון מגוחך לעשות בהם סדר רציונלי כביכול בלי שום אמת מדה הגיונית מוגדרת, את זה יש לקבל ואת זה יש 'לקבל בזהירות', עדותו של פלוני ברור שהיא אמתית, ומסמך אחר 'לא נראה'. מלבד מספר שיחות עם כמה אנשים שהכירו באופן לא רציף את החזו"א לפני עשרות שנים, אין שום מחקר היסטורי. לא פלא שהמחבר לא יודע את הפרט הזניח שלאשתו של החזו"א קראו 'בתיה', ושהוא מעתיק כמושבע ועומד את הידיעה ה'מוסמכת' שגילה בזמן הנישואין היה 54, (מכיון שבתיה נפטרה כמה שנים אחרי החזו"א, יש להוסיף לגילה את שנות חיי החזו"א, 27 השנים שהיתה גדולה ממנו לפי האמור כאן, ועוד ההפרש עד פטירתה. צא וחשוב בת כמה היתה בפטירתה.. מבלי להתייחס לעדות שהוא עצמו מביא שהיא אכן נכנסה להריון בהמשך החיים, בגיל 60 כנראה...).
למה כל זה מצחיק? בין השאר משום שעדיין קיימים בדורינו כמה וכמה אנשים שהכירו את החזו"א היטב וחיו עמו בבית במשך שנים רבות, והעובדה שמן הסתם הם לא יסכימו לשתף פעולה יותר מדי עם בראון, אינה הופכת אותם לשקופים. ולכן מגוחך להתעלם מכל הידע העצום על החזו"א שהם מחזיקים. שאינו מסתכם דוקא ב'מעשה איש' או בקובץ פתגמים מבולבל אחר. המחבר מלגלג על מחברים אחרים בכל בדל של אי דיוק לפי דעתו, והוא עצמו טועה בטעויות באותה מדה, מלין על שמועות בלתי מוסמכות, והוא עצמו בונה תיאוריות על דברים ש"שמע ממאן דהוא ואינו זוכר ממי"..
צר לי שאיני מביא עוד דוגמאות, בעיצומה של קריאת הספר פשוט נמאס לי ממנו והשאלתי אותו לחבר, כשיחזור אלי אסיים בעז"ה את מלאכת הביקורת עליו, ואוכל למנות בדיוק את הדברים שהפריעו לי.
ובקשר לבקורת של צבי.
למרות שאין לפני את הספר, אני מתייחס למה שמובא כאן בדבריך, פשוט איני יודע מה אתה רוצה. נראה שלא עיינת כלל בחזו"א ולא בסוגיא, אלא רק בדברי הד"ר שאין לו מושג על מה הוא מדבר.
ראשית, הדיון בין החזו"א לרב וואזנר לא היה הלכתי. יש בראשונים שלש שיטות בדין ביטול איסור דרבנן:
דעת הרמב"ם שמותר לכתחלה לבטל איסור דרבנן כמו בשר עוף בחלב, דעה זו לא נפסקה להלכה.
דעת התוספות והרשב"א שאסור לבטל איסור לכתחלה, אבל מותר להוסיף על תערובת קיימת באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה. השולחן ערוך יו"ד צט' פוסק כך להלכה.
דעת הרא"ש והרא"ה ומהר"ם מרוטנבורג והר"ן והמרדכי והאו"ה והתרוה"ד שאסור אפילו להוסיף על תערובת קיימת גם באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה, וכך פוסק הרמ"א. הש"ך מוסיף בפירושו הארוך לטור שמכיון שכך דעת רוב הפוסקים, ההלכה כהרמ"א.
כאמור, אין הלכה כהרמב"ם, והרב וואזנר דן עם החזו"א דרך משא ומתן בביאור דעת הרמב"ם:
החזו"א טען שהרמב"ם התיר לבטל לכתחלה בבשר עוף בחלב, שאין כיוצא בו מדאוריתא, משא"כ תרומה בזמן הזה שכיוצא בה נאסר מדאוריתא. דהיינו: הרמב"ם מודה להגבלה של התוספות והרשב"א, שהקולא בדרבנן לא כוללת כל דרבנן.
והרב וואזנר שאל על כך: 1) ביו"ד קכא' מבואר שמקילין בהגעלה בתרומה בזמן הזה הואיל ואין לה עיקר מן התורה, הרי שתרומה נקראת 'אין לה עיקר מן התורה'. 2) החזו"א הביא ראיה לדבריו שהמשנה שאוסרת לא מוסיפה שבזמן הזה מותר. וקשה שהרי בר"ן מבואר לגבי נושא אחר שמהמשנה ניתן להוכיח את דין התורה, ומשמע שלא הסכים להעמיד את המשנה בדין שמתאים רק לזמננו.
לפני שאתייחס לתשובת החזו"א לרב ווזנר, אוסיף שהחזו"א סומך את פירושו בדעת הרמב"ם, על תלמוד ערוך בפסחים מד. שם אמרו שהמשנה דתרומות מדברת בתרומה בזמן הזה. וייתכן שדברו במפורש גם על המשנה דתרומות ז' ה' האוסרת לבטל איסור. וכך נפסק ברמב"ם הלכות תרומות פי"ג ה"י, וסומך לזה את דין תרומת חו"ל שמותר לבטל. ואילו בתרומת א"י לא כתב את ההלכה הנדרשת שבזמן הזה מותר, ומכאן מוכח בצורה ברורה שהרמב"ם אוסר לבטל תרומה בזמן הזה.
החזו"א שואל על עצמו, מהגמרא בגיטין סה. שאמרו שקטן יכול לזכות לגבי מעשר בזמן הזה, ומשיב: 1) אין כל הדברים שוים, 2) ההוכחה לכך היא ששם התירו לזכות גם בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה, ובעל כרחינו לחלק בין זכיית קטן לביטול איסורים.
הרעיון שאין כל הדברים שוים, אינו המצאה מקומית, אלא דבר שמוצאים אותו תמיד שאין קולות חכמים שוות בכל איסורי דרבנן, יש איסורים דרבנן שהקילו בהם מאד ויש שלא. וקבעו על זה כלל אין למדין דברי סופרים זה מזה (ידיים פ"ג). "שבות דרבנן פעמים התירו במקום מצוה מועטת כגון לקנות קרקע בארץ ישראל, וכן במקום חולה שאין בו סכנה התירו שבות, ופעמים החמירו והעמידוהו במקום כרת.. והתירו קצת השבותין במקדש", (תשובות הרשב"א, חלק ראשון סימן רמח', ראה גם בערובין נב' יש שהתירו ויש שלא התירו, ב"ח יו"ד ו' לענין תלוש ולבסוף חברו, וכל מי שמכיר קצת את דברי הפוסקים יודע שיש דוגמאות רבות מספור לכך).
במקרה שלנו ההגיון הוא שביטול איסור לכתחלה הוא ענין חמור מאד, על זה אומר החזו"א 'הריסה בידיים', שהרי אין שום משמעות לתרומה בזמן הזה דרבנן, אם כל מי שרוצה יכול לבטל אותה בערימה של היתר, ונגמר האיסור. משא"כ להקל בתרומה דרבנן באופן יותר מיקל של הגעלת כלים, או שקטן יזכה בה וכדו', אין כאן שום הריסה. ובכל אופן החזו"א מוכיח דבריו מחשבון הגמרא בגיטין סה.
הרב ואזנר הדפיס את הדברים הרבה שנים מאוחר יותר, ולא ביאר את כל דבריו בשאלתו. כך עולה מהתייחסות החזו"א לפרטים שלא מוזכרים בשאלה אותה פירש בקיצור בשבט הלוי (ח"ב ריט').
על טענה 1) משיב החזו"א שהלשון 'אין לו עיקר מן התורה' אינו מונח תלמודי בנוגע לסוגיית ביטול איסור, שלפיכך נוכל לטעון שהנה הטור מפרש את המונח הזה ככולל גם תרומה. כי לא נזכר בסוגיות הספציפיות שעוסקות בביטול איסור לכתחלה והמוזכרות לעיל (ביצה ד: וירושלמי תרומות) הביטוי הזה, וגם לא מוזכר בשום מקום אחר כקובע את מעמדה של תרומה או מעמדו של האיסור שמותר לבטלו אלא רק בסוגיא של גיטין, שם מוזכר המונח לגבי מעשר בזמן הזה, ועל זה ביאר החזו"א שמי שהזכיר "מעשר בזמן הזה" לא קיבל את הכלל של "עיקרו מן התורה".
2) השאלה היא חוסר הבנה של דברי החזו"א, החזו"א לא טען שהמשנה מפרטת רק את המישור של בזמן הזה, אלא שהיא צריכה לפרט גם את המישור של הזמן הזה ולא הגיוני שתכתוב דין שאינו רלבנטי אבל לא תפרט שבזמן הזה הדין אינו נכון. הר"ן מוכיח את הדין דאוריתא מהמשנה, כי גם זה ממה שהמשנה אמורה להסביר את השתלשלות ההלכה. אבל לא נאמר בדבריו כלל שהמשנה אמורה להיות לא מעודכנת ותמיד לא תזכיר את הדין דרבנן.
ונחזור לבקורת של צבי:
"לא קם כמו בני להעמיד את משנתו ומשנת חייו בצורה כל כך מקיפה ומעמיקה"...
נו באמת
"הפך את ההלכה למשהו לא מוגדר חצי רגשי חצי שרלטני נתון לשרירות של החכמים"
נו טוף, אין באמת כלל מוגדר איך לפסוק הלכה, (מלבד ב'ילקוט יוסף' שם הכל זורם), יש בפסיקת ההלכה באמת בסיס אינטואיטיבי (מה שאתה מכנה רגשי). יש ענין בשיקול דעת של מומחה (לזה קוראים מקצוענות, לא שרלטנות). כמו כל תחום לימודי אחר. זה לא מתמטיקה ולא חימיה.
"יש גמרא מפורשת דין העולה מן הש"ס שמותר לבטל דרבנן לכתחלה.. אוקי באו תוספות וחידשו דין שאינו עולה מן הש"ס שכל שיש לו עיקר מן התורה אסור לבטל אותו לכתחלה"
ראשית, הדין של תוספות "עולה מן הש"ס" באותה מדה, כי הם מביאים את הגמרא בביצה ג: שבעיגול של תרומה אין להוסיף ולבטל. שנית, טעות בהבנת הדברים, דעת התוספות בודאי נפסקה להלכה, ואין ויכוח על סברא זו שיש לו עיקר מן התורה, שהיא עולה מן הש"ס ומוזכרת בהלכה ובתלמוד בכמה וכמה מקומות. השאלה היא איך לפרש את דברי הרמב"ם.
"אלא מאי המשנה חייבת לדבר גם על זמן הזה, אבל יש משניות להדיא שמדברים רק על הזמן של הדאוריתא, אבל הוא יחליט איזה משניות נחשבים עיקרי ההלכות"
ההחלטה להביא ראיה ממשנה זו היא של התוספות והרשב"א ועוד ראשונים, החזו"א רק דן בשאלה האם הרמב"ם יכול לדחות ראיה זו. ההנחה שהמשנה מדברת על הזמן הזה היא מבוארת בתלמוד פסחים מד. והמשניות שמדברים על הדאוריתא, דברו גם על הדאוריתא ולא רק על הדאוריתא.
"הלאה יש גמרא מפורשת שמעשר בזמן הזה נחשב כדרבנן, הדחייה לא פחות לא כל הדברים שוים".
הגמרא המפורשת לא עוסקת בענין שלנו ולא קובעת כלל "שמעשר נחשב כדרבנן", אלא מדברת בענין הספציפי של קנין לקטן בדרבנן. מי שחושב שחילוק כזה הוא ענין יוצא דופן, לא למד מימיו תלמוד, כל הש"ס והפוסקים מלאי בחילוקים בין נושא לנושא.
"הלאה טור מפורש תרומה אפשר להקל לאפוקי בשר עוף שהחמירו בהם כשל תורה.. הדחיה.. דוחה מה שבא לו"
טור מפורש באיזה נושא? בנושא של הגעלת כלים. כל כך מובן מאליו שכל הנושאים צריכים להיות דומים זה לזה? אמנם כאן יש ראיה מוחצת שיש בעיה "גם בני שמנסה ללמוד את החזו"א לעומק מודה בפה מלא שדבריו סתומים במקצת!! וזוהי ראיה שאין עליה תשובה, הוא לפחות מנסה הרי ללמוד את החזו"א..
"יצא המרצע מן השק הטענה שביטול בידיים הוא הריסה טפי.. בסוגיא זו סבר החזו"א מראש שראוי להחמיר ולא רק מטעמים של פרשנות הטקסט אלא מטעמים דתיים של יחסו למצוה"
הסוגיא שביטול הוא הריסה טפי היא מתאימה להפליא לדרך הפסיקה המוכרת, לחלק בין ענין חמור כמו לקחת את האיסור ולבטלו, ובין להניח לקטן לעשות בו קנין. כל הדיון על 'סבר מראש שראוי להחמיר' אינו רלבנטי שכן מדובר בדיון של פרשנות בדעת הרמב"ם, ואין ההלכה כמותו בכל מקרה. היה מי שטען שהרמב"ם התיר, והחזו"א טען כנגדו ש"אין מי שהתיר". כל הרעיון של 'טעמים דתיים' הוא קשקוש, זו סברא של פוסק הלכה, שלא ראוי להתיר לכתחלה לבטל את האיסור, כך שהאיסור מאבד את משמעותו. לך נראה אחרת? על סמך מה? לא מוזכר שהרב וואזנר התווכח עם החזו"א והיתה לו מסקנה אחרת, הוא לא התייחס להוכחתו העיקרית של החזו"א, אלא רק שאל אותו שאלה על דבריו, וכשקיבל את תשובתו העתיקה לספרו ולא נראה שהיו לו השגות עליה.
"אני לא מתכוין לוותר, שומו שמיים".
אם באמת מעניין אותך מה קורה בשמים, ואתה לא מתכוין לוותר, שב תלמד ותחבר קונטרה לחזו"א, יש מקום לדון ולהתווכח על שיטתו ועל דבריו, וזה נושא חשוב מאד, אבל אם אתה פותר את הבעיה בדרך אינסטנט של לשבת רגל על רגל ולקרוא קצת מהעבודה הרדודה של בראון, אתה רחוק מאד ממי שלא מתכונן לוותר. החזו"א היה ענק בתחום של ניתוח טקסטים ושל נסיונות ירידה לשרשי השיקולים ההלכתיים, והוא עשה עבודת נמלים כבירה. זה לא אומר כלל שאי אפשר להתווכח אתו, זה רק מחייב קצת כבוד ורצינות. שמתבטאים מלבד בסגנון, גם ברצינות הטיעונים שאתה מעלה, ובזמן שאתה טורח כדי לברר את הדברים.
