כפי שהבטחתי אני אדבר בינתיים רק על ההערה הזאת.
א.
דברי:
"יש גמרא מפורשת דין העולה מן הש"ס שמותר לבטל דרבנן לכתחלה.. אוקי באו תוספות וחידשו דין שאינו עולה מן הש"ס שכל שיש לו עיקר מן התורה אסור לבטל אותו לכתחלה".
דברי דינו:
ראשית, הדין של תוספות "עולה מן הש"ס" באותה מדה, כי הם מביאים את הגמרא בביצה ג: שבעיגול של תרומה אין להוסיף ולבטל. שנית, טעות בהבנת הדברים, דעת התוספות בודאי נפסקה להלכה, ואין ויכוח על סברא זו שיש לו עיקר מן התורה, שהיא עולה מן הש"ס ומוזכרת בהלכה ובתלמוד בכמה וכמה מקומות. השאלה היא איך לפרש את דברי הרמב"ם.
תשובת דברי:
ובכן כפי שכבר העיר בצדק מתעניין בגמרא כתוב "מפורש" שבדרבנן מותר לבטל איסור לכתחילה, והא לך לשון הגמרא:
והא קא מבטל איסורא לכתחלה, ותנן: אין מבטלין איסור לכתחלה! - הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן מבטלין.
ואם כן באופן פשוט תרומה בזמן הזה כיוון שהיא דרבנן מותר לבטל אותה.
דבר שיש לו עיקר מן התורה שיהא דינו כדבר של תורה לא נזכר לגבי סוגיא זו, ומי אמר שבסוגיא זו אמרינן להך סברא והרי אין כל הדינים שווים.
גם תוספות לא אמרו את הדברים מכוח פשיטות וגם הבינו שהפשטות שאפילו שיש לו עיקר מן התורה, מותר לבטל.
אלא מאי תוספות הקשו קושיא ומכוח זה חידשו חידוש, והא לך לשונם:
ואם תאמר לעיל (ג:) גבי עגול דהוי תרומה דרבנן יוסיף עליו ויבטל וי"ל דהא דאמר בדרבנן מבטלין היינו בדבר שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה דעיקרו אינו אלא מדרבנן אבל בדבר שעיקרו מדאורייתא כגון תרומה דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר אפילו במקום שאינו אלא מדרבנן כגון בשאר פירות אין מבטלין
קושית התוספות אינה גמרא מפורשת, הרי אין אפילו גמרא מפורשת שאין להוסיף ולבטל בתרומה וכמו שפירש דבריהם המהר"ם על המקום, וזה לשונו:
ר"ל ואמאי צ"ל ר"א רואין את העליונות כאלו הן פרודות ור' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורים אפילו לא יהיו כאן אלא שני פומין יעלם ויוסיף עליהם ויבטלם בידים
הרמב"ם באופן פשוט חלק על התוספות וסובר שאין לחלק בין דבר שיש לו עיקר מן התורה לדבר שאין לו עיקר מן התורה שהרי היתיר אפילו בשר עוף בחלב שיש לו עיקר מן התורה, וזה לשונו:
כיצד הרי שנפלה סאה של ערלה לתוך מאה סאה שהרי נאסר הכל, לא יביא מאה סאה אחרות ויצרף כדי שתעלה באחד ומאתים, ואם עבר ועשה כן הכל מותר, אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה. כיצד חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה.
ובאמת כך הבין השיטה שיש כאן מחלוקת יסודית בין הרמב"ם לתוספות האם דבר שיש לו עיר מן התורה מותר לבטל לכתחילה או לא, וזה לשונו: והרמב"ם ז"ל שכתב דמבטלין בשר עוף בחלב: אמרו בתוספות דלא נהיר דהא מכל מקום אית ליה עיקר מן התורה שהרי איסור בשר בחלב דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:
בא החזון איש וחידש שאף על פי כן הרמב"ם יודה בתרומה שזה יותר חמור מבשר בחלב,
למרות שאין לזה סברא לדברי החזון איש שהרי אפילו אם נקבל שזה יותר חמור מי גילה לרמב"ם להתיר בשר בחלב כיוון שיש גמרא מפורשת לדברי החזון איש ודינו שבדבר שיש לו עיקר מן התורה אין מבטלין איסור לכתחילה ולמה ניקל סתם בבשר בחלב ומנא לן לבדות מלבינו חילוקים שלא נזכרו בלמוד.
זה עוד היינו יכולים לקבל, אבל דא עקא שאדרבה בראשונים שהביא הרב וואזנר מהלכות הגעלת כלים לא רק שמבואר שתרומה לא נחשב דבר שיש לו עיקר מן התורה אלא אדרבה שמה מבואר על אותו הדין שתרומה לא נחשב דבר שיש לו עיקר מן התורה בשר בחלב כן נחשב.
וזה לשון הטור:
כתב בעל העיטור אי לא מסתפינא מרבוותא אמינא דאפילו כלי חרס בקדרה דלאו בת יומא כיון דאיסורה דרבנן מגעילה ג' פעמים ודיו והביא ראיה מן הירושלמי וכ"כ הרשב"א וסיום דבריו דאפשר שלא התירו אלא באיסור של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה כתרומה וחלה בחוצה לארץ וכן בישולי נכרי' אבל שאר איסורים של דבריהם החמירו בהם כשל תורה וראוי לחוש שלא להקל בהם.
והנה אף שכתב רק לגבי תרומה בחו"ל, בתורת הבית כתב להדיא להתיר בכל תרומה בזמן הזה, וזה לשונו:
פירוש קדרה של חרס אף על פי שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם בתרומה הקילו לפי שאינה אלא מדבריהם בזמן הזה וכמאן דאמר מאיליהן קבלו המעשרות ופריך מדתנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה אלמא אין מקילין ומשני שהאור מגעילה ומפליטה ואין כאן קולא כל כך ונראה שהוא הדין לכל האיסורין של דבריהם ואפשר שלא הקילו אלא בתרומה בזמן הזה שאין לה עיקר מדאורייתא והוא הדין לכל שאר האיסורים של דבריהם שאין להם עיקר מן התורה אבל שאר האיסורים אפילו של דבריהם אם יש להם עיקר בתורה אין מקילין בהם כבתרומה.
הרי להדיא שאפילו במקום שבשר בחלב נחשב דבר שיש לו עיקר מן התורה תרומה לא נחשב, ואם כן קל וחומר שהרמב"ם שסובר שאפילו בשר בחלב לא נחשב דבר שיש לו עיקר מן התורה לעניין ביטול לכתחילה ודאי שיתיר תרומה, וכמו שראינו שתוספות שאסרו תרומה ממקור בגמרא כתב השיטה שאסרו באמת גם בשר בחלב..
ובאמת נראה שהרב וואזנר שאל יותר בפשיטות רק שמבואר שתרומה בזמן הזה נחשב דבר שאין לו עיקר מן התוורה, וזה לשונו:
שאלתי להחזון איש דרך משא ומתן בכתב - על מה שכתב בחזון איש דמאי סימן ט"ז ס"ק י"ז (שבת סימן ל"ט ס"ק ד') דלהרמב"ם פרק ט"ו ממאכא"ס (הובא ג"כ בטור יו"ד סימן צ"ט) דמותר לבטל לכתחלה איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה כבשר עוף בחלב (לדעת הרמב"ם) ומ"מ תרומה בזמן הזה גם להרמב"ם שהיא רק מדרבנן אין מבטלין לכתחלה, דתרומה בזמן הזה נקרא יש לו עיקר מן התורה, ומסיים בדבריו דודאי אין לך עיקר מה"ת יותר מתרומה בזה"ז, אתו"ד החזון איש. וע"ז הקשתי לו מהמבואר בטור יו"ד סימן קכ"א בשם בעל העיטור והרשב"א בתו"ה דתרומה בזה"ז מקילים בהגעלה ג"פ אפילו בכלי חרס, אבל לא בשאר איסורים דרבנן (כבשר עוף בחלב וכיו"ב) דתרומה בזה"ז נקרא אין לו עיקר מה"ת ואין ללמוד קולא למק"א, וזה היפך ס' החזון איש דחמירא לי' תרומה בזה"ז משאר איסור דרבנן.
ובאמת שהשאלה הזאת היא קצת בעייתית דעל כרחך לחלק בין הגעלת כלים לבין ביטול, שהרי הרשב"א גופיה סבירא ליה שבביטול חשיב כמו דבר שיש לו עיקר מן התורה, אבל האמת כמו שכתבנו שיש כאן קושיא עצומה של קל וחומר.
ונחזור לעניין, מה עשה החזון איש אמר שהראשונים לא התכווננו לעיקרון של דבר שיש לו עיקר מן התורה למרות שזה הלשון להדיא שהשתמשו בו איך כתב בלשונו:
עניין יש לו עיקר מן התורה הוא רק שימוש הלשון, שלא הוזכר בגמרא ביצה ד עמוד ב ולא בשום מקום בש"ס זולת גיטין סה עמוד א
טוב חוץ מזה שזה לא נכון וכמו שהעיר בצדק בני על פי הבקיאות של פרויקט השו"ת, הראשונים השתמשו ממש באותו מטבע של הלשון שהשתמשו אצילנו בסוגייא
לשם הדגמה הבה נשווה את לשון הרשב"א אצלינו בסוגייא, שסובר כשיטת התוספות, וזה לשונו:
ודוקא באסורי דרבנן דאין להם עיקר בדאורייתא כגון שאובה דכולה שאובה דרבנן וכגון תרומות חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ שאין בחוצה לארץ תרומה וחלה דאורייתא כלל והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ כיון דליכא למיחש לתערובת איסור דאורייתא.
הלשון אותו הדבר בדיוק, צודק הרב וואזנר.
אלא מה אפילו הרב וואזנר לא שם לב כמה הקב"ה סייע לו שהוא לא שאל בעומק כמו שאנו שואלים בקל וחומר.
עכשיו לגופו של עניין אם החזון איש צודק בסברא שלו:
כי ביטול בידים הויא הריסה טפי, ואין לחלק בזמנים
למה זה דווקא בדבר שיש לו עיקר מן התורה, הלא הטענה הזאת היא נכונה גם בדבר שאין לו עיקר מן התורה שיש כאן הריסה טפי, ועל כרחך שהגמרא וגם הראשונים לא חששו לזה בתרומה בחוץ לארץ למשל, ןלמה כזה פשוט לאסור בתרומה בזמן הזה לדעת הרמב"ם שהיתיר בבשר בחלב..
ובאמת שראוי להעתיק את כל לשונו של החזון איש בעניין הזה, ונראה כמה סירס את כל הראשונים וייתכן שגם את הגמרא בעניין, וזה לשונו:
ענין יש לו עיקר מה"ת, הוא רק שימוש הלשון, שלא הוזכר בגמ' ביצה ד' ב', ולא בירו' תרומות, ולא בשום מקום בש"ס זולת גיטין ס"ה א',
[ודעתי כי אי אפשר לא לקבוע כן] אלא כלפי זה שאמרו ביצה שם דאיסור של דבריהם מבטלין לכתחלה, כתבו תוס' שם להוכיח דלא נאמר אלא במוקצה וכיו"ב אבל לא בתרומת פירו',
והנה ודאי י"ל דה"ה תרומה בזמן הזה חמירא ממוקצ', ואין למידין ד"ס להקל זה מזה בזמן שהנושא של הקולא קיל טפי כגון תרומה בזה"ז ממוקצה,
ואם מצינו שהקילו חכמים בהגעלת כ"ח ג"פ בתרומה בזה"ז, כמובן אי אפשר ללמוד מזה שיהא מותר לבטל איסור לכתחלה בתרומה בזה"ז, דאין הנושאים שוין וכבר אמרו בירו' דג' הגעלות מקלישים ולא העמידו חכמים דבריהם בזה,
ואמנם כשאנו באים להתיר הגעלת כ"ח ג"פ בשאר איסור דבריהם אנו תופשים בשר עוף בחלב ליותר חמור מתרומה בזה"ז מפני שיש לפנינו בשר בהמה, ויש מקום לומר דדוקא בתרומה הקילו וכאילו לב ב"ד מתנה עליהן שלא יוקדש טעם הקלוש הזה ואף שצריך לברירה, ולענין תרומה בזה"ז בדין ביטול לדעת הר"מ חמירא תרומה מבשר עוף, דאין לחלק בשביל זמן בזה כי ביטול בידים הויא הריסה טפי ואין לחלק בזמנים.
נראה שבאמת לא החזיק בכלל מהסברא הזאת בשום מקום, ואף את הגמרא עקר ממשמעותה, ולכן נתן לעצמו אפשרות לחלק בכל מקום לפי העניין שהרי באמת אין כזאת סברא.
ואם כך איני יודע מה יותר גרוע.
ב.
דברי:
"אלא מאי המשנה חייבת לדבר גם על זמן הזה, אבל יש משניות להדיא שמדברים רק על הזמן של הדאוריתא, אבל הוא יחליט איזה משניות נחשבים עיקרי ההלכות".
דברי דינו:
ההחלטה להביא ראיה ממשנה זו היא של התוספות והרשב"א ועוד ראשונים, החזו"א רק דן בשאלה האם הרמב"ם יכול לדחות ראיה זו. ההנחה שהמשנה מדברת על הזמן הזה היא מבוארת בתלמוד פסחים מד. והמשניות שמדברים על הדאוריתא, דברו גם על הדאוריתא ולא רק על הדאוריתא.
זה פשוט לא לעניין, הראשונים הרי ברור שסוברים שדבר שיש לו עיקר מן התורה אסור לבטל לכתחילה, ונכלל בזה אפילו תרומה בזמן הזה, והרי אפילו הראשונים לא הביאו ראיה זאת ובסיגנון זה, ואין לנו שום ראיה מהראשונים שלא יכלו ליישב כך שהמשנה מדברת על זמן התורה, ובודאי שעדיף לומר שהמשנה מדברת אף על זמן הזה, והלכך הראשונים שסוברים את החילוק של דבר שיש לו עיקר מעמידים את המשנה אף בזמן הזה, והרמב"ם שלא סובר יעמיד את המשנה על דאורייתא, והגמרא בפסחים באמת שזה לא ראיה גמורה, הגמרא עונה את זה בדרך תשובה על שאלה להעמיד את המשנה רק בדרבנן.
לגופו של עניין לכאורה החזון איש היה יכול לענות לו על השאלה, שמכל מקום לא מצינו שאפשר להעמיד את המשנה רק על דאווריתא, ואם כן שפיר הר"ן הקשה על הרמב"ם ושפיר נשאר ראיית החזון איש, וזה מה שאתה טוען, אבל אני הרי לא בא לדון רק מי צודק מבחינה אוביקטיבית, אלא בעיקר איך החזון איש מתמודד עם הסוגיות ואיך הוא מפרש את הסוגיות וכוו.
ג.
דברי:
"הלאה יש גמרא מפורשת שמעשר בזמן הזה נחשב כדרבנן, הדחייה לא פחות לא כל הדברים שוים".
דברי דינו:
הגמרא המפורשת לא עוסקת בענין שלנו ולא קובעת כלל "שמעשר נחשב כדרבנן", אלא מדברת בענין הספציפי של קנין לקטן בדרבנן. מי שחושב שחילוק כזה הוא ענין יוצא דופן, לא למד מימיו תלמוד, כל הש"ס והפוסקים מלאי בחילוקים בין נושא לנושא.
כאן דינו לא ירד כלל לעומקו של רעיון.
הרי החזון איש בעצמו הבין שהסוגייא בגיטין היא סוגיית מפתח בעניין, שהרי זה המקור לחילוק של תוספות והראשונים שדבר שיש לו עיקר מן התורה דינו כדאורייתא, ולכן החזון איש הבין שזה בעייתי, כי אם במקור עצמו מעשר נחשב דרבנן, הרי שאין לנו מקור להחשיב את תרומה בזמן הזה דבר שיש לו עיקר מן התורה. ולכן לבוא ולומר שבמקור עצמו שלפי החזון איש זה המקור היחיד שמה כתוב שמעשר וממילא הוא הדין תרומה בזמן הזה זה נחשב דרבנן גמור.
ד.
דברי:
"הלאה טור מפורש תרומה אפשר להקל לאפוקי בשר עוף שהחמירו בהם כשל תורה.. הדחיה.. דוחה מה שבא לו"
דברי דינו:
טור מפורש באיזה נושא? בנושא של הגעלת כלים. כל כך מובן מאליו שכל הנושאים צריכים להיות דומים זה לזה? אמנם כאן יש ראיה מוחצת שיש בעיה "גם בני שמנסה ללמוד את החזו"א לעומק מודה בפה מלא שדבריו סתומים במקצת!! וזוהי ראיה שאין עליה תשובה, הוא לפחות מנסה הרי ללמוד את החזו"א..
דברי:
כמובן לדברי הקנטור לא אשיב עיין לעיל מה שביארנו את דברינו בזה.
ה.
דברי:
"יצא המרצע מן השק הטענה שביטול בידיים הוא הריסה טפי.. בסוגיא זו סבר החזו"א מראש שראוי להחמיר ולא רק מטעמים של פרשנות הטקסט אלא מטעמים דתיים של יחסו למצוה".
דברי דינו:
הסוגיא שביטול הוא הריסה טפי היא מתאימה להפליא לדרך הפסיקה המוכרת, לחלק בין ענין חמור כמו לקחת את האיסור ולבטלו, ובין להניח לקטן לעשות בו קנין. כל הדיון על 'סבר מראש שראוי להחמיר' אינו רלבנטי שכן מדובר בדיון של פרשנות בדעת הרמב"ם, ואין ההלכה כמותו בכל מקרה. היה מי שטען שהרמב"ם התיר, והחזו"א טען כנגדו ש"אין מי שהתיר". כל הרעיון של 'טעמים דתיים' הוא קשקוש, זו סברא של פוסק הלכה, שלא ראוי להתיר לכתחלה לבטל את האיסור, כך שהאיסור מאבד את משמעותו. לך נראה אחרת? על סמך מה? לא מוזכר שהרב וואזנר התווכח עם החזו"א והיתה לו מסקנה אחרת, הוא לא התייחס להוכחתו העיקרית של החזו"א, אלא רק שאל אותו שאלה על דבריו, וכשקיבל את תשובתו העתיקה לספרו ולא נראה שהיו לו השגות עליה.
דברי:
כבר ביארנו את הדברים כמה כל הסברה הזאת אינה מן הסוגייא בכלל, אלא הריסת הדת שאינה עניין כלל לסברת דבר שיש לו עיקר מן התורה.
ו.
דברי:
"אני לא מתכוין לוותר, שומו שמיים".
דברי דינו:
אם באמת מעניין אותך מה קורה בשמים, ואתה לא מתכוין לוותר, שב תלמד ותחבר קונטרה לחזו"א, יש מקום לדון ולהתווכח על שיטתו ועל דבריו, וזה נושא חשוב מאד, אבל אם אתה פותר את הבעיה בדרך אינסטנט של לשבת רגל על רגל ולקרוא קצת מהעבודה הרדודה של בראון, אתה רחוק מאד ממי שלא מתכונן לוותר. החזו"א היה ענק בתחום של ניתוח טקסטים ושל נסיונות ירידה לשרשי השיקולים ההלכתיים, והוא עשה עבודת נמלים כבירה. זה לא אומר כלל שאי אפשר להתווכח אתו, זה רק מחייב קצת כבוד ורצינות. שמתבטאים מלבד בסגנון, גם ברצינות הטיעונים שאתה מעלה, ובזמן שאתה טורח כדי לברר את הדברים.
דברי:
אל תען כסיל כאיולתו.
הדברים רק מחזקים את התיזה הכללית שעוד נדבר עליה, החזון איש הנחיל לעצמו ולתלמידיו את הידיעה ואת החכמה, וכל מי שלא סובר כמותם הרי אין הוא חכם ואין הוא ירא שמים ואין הוא טורח בסוגיות כוו'.
ועוד נאריך בזה.
ז.
לסיכום:
א. בגמרא נתבאר מפורש להתיר לבטל לכתחילה איסור דרבנן ולא חילקה בין יש לו עיקר מן התורה או לא.
ב. תוספות חידשו לחלק [מכוח קושיא ולא מכוח גמרא מפורשת] ואסרו לבטל תרומה והוא הדין בשר בחלב דרבנן.
ג. הרמב"ם היתיר בשר בחלב דרבנן ולא נתבאר להדיא מה הדין תרומה.
ד. הרשב"א שאסר בשר בחלב דרבנן בהגעלה מדין דבר שיש לו עיקר מן התורה, היתיר שמה תרומה בזמן הזה כדין דבר שאין לו עיקר מן התורה, אם כן הרמב"ם שהיתיר כאן אפילו בשר בחלב ודאי יתיר תרומה בזמן הזה.
ה. אם הרמב"ם היה מסכים לתוספות למה היתיר בבשר בחלב.
ו. החזון איש כדי לומר את החילוקים נראה שעקר לגמרי את המושג יש לו עיקר מן התורה.
ז. המקור שלפי החזון איש הוא המקור לכל הענייןשל דבר שיש לו עיקר מן התורה דינ ו כש ל תורה, כתוב בו שמעשר וממילא הוא הדין תרומה לא נחשב דבר שיש לו עיקר מן התורה.
ח. לא היה ולא נברא ראשונים שהוכיחו מהמשנה שהחזון איש הוכיח דלא מהני ביטול.
ט. כשבאים לדון על דברי החזון איש צריך להתמקד בדבריו ולא בסוגייא.
תם ולא נשלם.
ועתה ניגש לדברי דינו גופיה נצטט את דבריו ונגיב אליהם תוך כדי.
דינו:
ובקשר לבקורת של צבי.
למרות שאין לפני את הספר, אני מתייחס למה שמובא כאן בדבריך, פשוט איני יודע מה אתה רוצה. נראה שלא עיינת כלל בחזו"א ולא בסוגיא, אלא רק בדברי הד"ר שאין לו מושג על מה הוא מדבר.
ראשית, הדיון בין החזו"א לרב וואזנר לא היה הלכתי. יש בראשונים שלש שיטות בדין ביטול איסור דרבנן:
דעת הרמב"ם שמותר לכתחלה לבטל איסור דרבנן כמו בשר עוף בחלב, דעה זו לא נפסקה להלכה.
דעת התוספות והרשב"א שאסור לבטל איסור לכתחלה, אבל מותר להוסיף על תערובת קיימת באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה. השולחן ערוך יו"ד צט' פוסק כך להלכה.
דעת הרא"ש והרא"ה ומהר"ם מרוטנבורג והר"ן והמרדכי והאו"ה והתרוה"ד שאסור אפילו להוסיף על תערובת קיימת גם באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה, וכך פוסק הרמ"א. הש"ך מוסיף בפירושו הארוך לטור שמכיון שכך דעת רוב הפוסקים, ההלכה כהרמ"א.
כאמור, אין הלכה כהרמב"ם, והרב וואזנר דן עם החזו"א דרך משא ומתן בביאור דעת הרמב"ם:
החזו"א טען שהרמב"ם התיר לבטל לכתחלה בבשר עוף בחלב, שאין כיוצא בו מדאוריתא, משא"כ תרומה בזמן הזה שכיוצא בה נאסר מדאוריתא. דהיינו: הרמב"ם מודה להגבלה של התוספות והרשב"א, שהקולא בדרבנן לא כוללת כל דרבנן.
והרב וואזנר שאל על כך: 1) ביו"ד קכא' מבואר שמקילין בהגעלה בתרומה בזמן הזה הואיל ואין לה עיקר מן התורה, הרי שתרומה נקראת 'אין לה עיקר מן התורה'. 2) החזו"א הביא ראיה לדבריו שהמשנה שאוסרת לא מוסיפה שבזמן הזה מותר. וקשה שהרי בר"ן מבואר לגבי נושא אחר שמהמשנה ניתן להוכיח את דין התורה, ומשמע שלא הסכים להעמיד את המשנה בדין שמתאים רק לזמננו.
לפני שאתייחס לתשובת החזו"א לרב ווזנר, אוסיף שהחזו"א סומך את פירושו בדעת הרמב"ם, על תלמוד ערוך בפסחים מד. שם אמרו שהמשנה דתרומות מדברת בתרומה בזמן הזה.
וייתכן שדברו במפורש גם על המשנה דתרומות ז' ה' האוסרת לבטל איסור.
דברי:
יש כאן הטעיה גמורה של הקורא.
המשנה שאוסרת לבטל איסור היא משנה בתרומות פרק ה משנה ט, וזה לשון המשנה:
סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כן נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור:
ועל זה לא דיברה הגמרא בפסחים כלום אבל כלום.
בא דינו וכותב תלמוד ערוך לא פחות בפסחים מד שהמשנה דתרומות לא פחות מדברת בתרומה בזמן הזה.
כל מי שקורא פשוט בטוח שהמשנה דתרומות קרי המשנה שהרב וואזנר הזכיר שהיא המקור של הדין של אין מבטלין איסור לכתחילה הגמרא מעמידה אותה בתרומה דרבנן, אם כן גמרא מפורשת שאפילו בתרומה דרבנן בזמן הזה אין מבטלין איסור לכתחילה.
והא לכם לשון הגמרא:
איתיביה: שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו - מותרין, שאני אומר: חולין לתוך חולין נפלו, תרומה לתוך תרומה נפלה. ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא - אמאי אמרינן שאני אומר? - אמר ליה: הנח לתרומה בזמן הזה, דרבנן.
לא דובים ולא יער.
הלאה ממשיך דינו יקירנו:
וייתכן שדברו במפורש גם על המשנה דתרומות ז' ה' האוסרת לבטל איסור.
כאן מפתיע דינו בחידושיו, דינו מסתפק האם הגמרא מדברת על הברייתא או על המשנה והא לך לשון המשנה:
שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו מהן נפלה הרי אני אומר לתוך של תרומה נפלה .
אבל היכן נזכר רמז במשנה לדין אין מבטלין איסור לכתחילה, לדינו פתרונים
וכל מה שהחזון איש הוכיח מהגמרא בפסחים שסתם המשניות בתרומות מדברות על תרומה בזמן הזה וכלשון הגמרא אמר ליה: הנח לתרומה בזמן הזה, דרבנן.
ובאמת שגם זה אינה ראיה גמורה, מכיוון שהגמרא אומרת את הדברים בדרך תירוץ על קושיא ולא בלא הכרח.
הלאה.
דינו:
וכך נפסק ברמב"ם הלכות תרומות פי"ג ה"י, וסומך לזה את דין תרומת חו"ל שמותר לבטל. ואילו בתרומת א"י לא כתב את ההלכה הנדרשת שבזמן הזה מותר,
ומכאן מוכח בצורה ברורה שהרמב"ם אוסר לבטל תרומה בזמן הזה.
דברי:
ומכאן מוכח לא פחות, בצורה ברורה לא פחות; שכח כבודו את מה שלימדנו מרן החזון איש שאין דרכו של הרמב"ם להביא דינים שלא נתפרשו להדיא בגמרא, והרי אפילו היתר של חוץ לארף לא נתפרש במשנה אלא הוא גמרא בבכורות כז א, והא לך דברי הגמרא:
אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב. רבה מבטלה ברוב ואוכל לה בימי טומאתו.
ואם כן מה לנו כי נלין על הרמב"ם שלא הביא את הדין של תרומה בזמן הזה כיוון שלא נתפרש להדיא בגמרא ובודאי לא במשנה.
כנראה שגם בזה דינו תלמיד של החזון איש שכללים שהוא כותב בשביל אחרים לא תקפים בשבילו כמו ועוד נדבר בהערות הבאות.
דינו:
החזו"א שואל על עצמו, מהגמרא בגיטין סה. שאמרו שקטן יכול לזכות לגבי מעשר בזמן הזה, ומשיב: 1) אין כל הדברים שוים, 2) ההוכחה לכך היא ששם התירו לזכות גם בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה, ובעל כרחינו לחלק בין זכיית קטן לביטול איסורים.
דברי:
שימו לב ההוכחה לכך מה היא ששם היתירו לזכות גם בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה, איפה כתוב את זה שם בגמרא הלא להיפך בגמרא מפורש לאיסור אפילו בדרבנן היכא שיש לו עיקר מן התורה , ואפילו הכי היתירו לזכות במעשרות, ועל כרחך דלא חשיב יש לו עיקר מן התורה, ואם כן הוכחה למה זה; והא לך לשון הגמרא:
כי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון - במילתא דאית לה עיקר מה"ת, אבל מילתא דלית לה עיקר מן התורה - לא.
כלומר לכל מי שיודע לקרוא שדבר שיש לו עיקר מן התורה קטן לא יכול לזכות ודבר שאין לו עיקר מן התורה קטן יכול לזכות.
וממשיכה הגמרא:
מתיב רב אויא: מערימין על מעשר שני; כיצד? אומר אדם לבנו ובתו הגדולים, לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני זה (ואוכלו בלא חומש); האי שפחה ה"ד? אי דאתיא ב' שערות, מאי בעיא גביה? אלא לאו דלא אתיא ב' שערות! הכא במאי עסקינן - במעשר בזמן הזה, דרבנן.
כלומר אחרי שהגמרא קבעה את היסוד שדבר שיש לו עיקר מן התוורה למרות היותו דרבנן קטן לא יכול לזכות, היא קובעת שבמעשר בזמן הזה כיוון שהוא דרבנן יכול לזכות. במילים אחרות לא נחשב לדבר שיש לו עיקר מן התורה, ואם כן הוא הדין לתרומה דמאי שנא, וכמו שגם החזון איש הסכים.
הדברים מדברים בעד עצמם
דינו:
הרעיון שאין כל הדברים שוים, אינו המצאה מקומית, אלא דבר שמוצאים אותו תמיד שאין קולות חכמים שוות בכל איסורי דרבנן, יש איסורים דרבנן שהקילו בהם מאד ויש שלא. וקבעו על זה כלל אין למדין דברי סופרים זה מזה (ידיים פ"ג). "שבות דרבנן פעמים התירו במקום מצוה מועטת כגון לקנות קרקע בארץ ישראל, וכן במקום חולה שאין בו סכנה התירו שבות, ופעמים החמירו והעמידוהו במקום כרת.. והתירו קצת השבותין במקדש", (תשובות הרשב"א, חלק ראשון סימן רמח', ראה גם בערובין נב' יש שהתירו ויש שלא התירו, ב"ח יו"ד ו' לענין תלוש ולבסוף חברו, וכל מי שמכיר קצת את דברי הפוסקים יודע שיש דוגמאות רבות מספור לכך).
דברי:
כל אחד יודע דאין כל הדברים שווים, אלא שכבר כתבנו לעיל שדינו לא הבין בכלל מה היתה הטענה, הטענה היתה כיוון שזהו הגמרא העיקרית ולפי החזון איש היחידנית שבו בכלל כתוב את היסוד של המושג שנקרא דבר שיש לו עיקר מן התורה, לא ייתכן שהתוספות ילמדו מכאן את המוחשג ולא יחולו עליו הכללים הכתובים בו.
דינו:
במקרה שלנו ההגיון הוא שביטול איסור לכתחלה הוא ענין חמור מאד, על זה אומר החזו"א 'הריסה בידיים', שהרי אין שום משמעות לתרומה בזמן הזה דרבנן, אם כל מי שרוצה יכול לבטל אותה בערימה של היתר, ונגמר האיסור. משא"כ להקל בתרומה דרבנן באופן יותר מיקל של הגעלת כלים, או שקטן יזכה בה וכדו', אין כאן שום הריסה. ובכל אופן החזו"א מוכיח דבריו מחשבון הגמרא בגיטין סה.
דברי:
אם הוא עניין חמור מאוד למה פשיטא להו לתוספות שתרומה בחו"ל מותר לבטל לכתחילה ובדיוק כמו שטוען דינו שאין שום משמעות לתרומה בזמן הזה דרבנן כך אין שום משמעות לתרומה בחו"ל; ולבסוף חוזר על דברי ההבל ובכל אופן החזון איש מוכיח דבריו מחשבון הגמרא בגיטין סה, שכבר כתבנו שלהיפך בגמרא מפורש שדבר דרבנן שיש לו עיקר מן התורה קטן לא יכול לזכות, אוף על פי כן במעשר יכול לזכות.
דינו:
הרב ואזנר הדפיס את הדברים הרבה שנים מאוחר יותר, ולא ביאר את כל דבריו בשאלתו. כך עולה מהתייחסות החזו"א לפרטים שלא מוזכרים בשאלה אותה פירש בקיצור בשבט הלוי (ח"ב ריט').
על טענה 1) משיב החזו"א שהלשון 'אין לו עיקר מן התורה' אינו מונח תלמודי בנוגע לסוגיית ביטול איסור, שלפיכך נוכל לטעון שהנה הטור מפרש את המונח הזה ככולל גם תרומה. כי לא נזכר בסוגיות הספציפיות שעוסקות בביטול איסור לכתחלה והמוזכרות לעיל (ביצה ד: וירושלמי תרומות) הביטוי הזה, וגם לא מוזכר בשום מקום אחר כקובע את מעמדה של תרומה או מעמדו של האיסור שמותר לבטלו אלא רק בסוגיא של גיטין, שם מוזכר המונח לגבי מעשר בזמן הזה, ועל זה ביאר החזו"א שמי שהזכיר "מעשר בזמן הזה" לא קיבל את הכלל של "עיקרו מן התורה".
דברי:
כבר כתבנו לעיל שהראשונים כתבו את אותו הלשון בדיוק בהלכות הגעלת כלים וביטול איסור לכתחילה, ולומר שלא נתכוונו לאותו עיקרון אלו דברי בדיה ונביאות. זהו ביחס לתחילת דברי דינו.
וביחס להמשך, דינו העמיס על החזון איש את החוסר ידיעה הבסיסית של דינו בסוגייא בגיטין, לומר שמי שאמר מעשר בזמן הזה דרבנן לא קיבל את העיקרון של עיקרו מן התורה, הרי הגמרא אמרה את זה שתי שורות לפני כן למ"ד הזה, ועל זה הגמרא אמרה שאף על פי כן במעשר בזמן הזה שהוא דרבנן קטן כיול לזכות, כלומר מעשר והוא הדין תרומה בזמן הזה לא נחשב דבר שיש לו עיקר מן התורה.
אלא שהחזון איש לא לזה התכוון אלא שהסכים בודאי שלגבי זכיית קטן לא נחשב דבר שיש לו עיקר מן התורה וחילק בין דיני זכיית קטן לדיני ביטול איסור לכתחילה, וזה על ידי מהלך חכם ומפולפל של עקירת המושג הזה מעיקרו וכמו שנתבאר לעיל.
דינו:
2) השאלה [של הרב ווואזנר] היא חוסר הבנה של דברי החזו"א, החזו"א לא טען שהמשנה מפרטת רק את המישור של בזמן הזה, אלא שהיא צריכה לפרט גם את המישור של הזמן הזה ולא הגיוני שתכתוב דין שאינו רלבנטי אבל לא תפרט שבזמן הזה הדין אינו נכון. הר"ן מוכיח את הדין דאוריתא מהמשנה, כי גם זה ממה שהמשנה אמורה להסביר את השתלשלות ההלכה. אבל לא נאמר בדבריו כלל שהמשנה אמורה להיות לא מעודכנת ותמיד לא תזכיר את הדין דרבנן.
דברי:
כבר כתבתי שהחזון איש היה יכול לענות ככה על קושיית הרב וואזנר, אבל אם כך בשביל מה החזון איש היה צריך להיכנס לכל מה שכתב אלו הלכות המשנה יכולה לכתוב רק דרבנן, ואלו לא. אבל בפועל לכשהחזון איש קבע את הכללים האלו שוב צדק הרב וואזנר בטענתו שאלו כללים שרירותיים מה נראה עיקרי ההלכות שחייבים להיכתב רק בדאוריתא, ןמה פרטי ההלכות שיכולים להיכתב רק בדרבנן.
יראו החברים לא נכנסתי לדברי הקינטור של דינו אבל להיפטר בלא כלום אי אפשר ועל כן ראיתי לנכון ללקט מבחר פנינים מהתשבחות של דינו עלי בלא שמכרני, ואך ורק בגלל שהיה בטוח שמי שטוען על החזון איש אינו בן היישוב
ליקוט
דינו:
א. פשוט איני יודע מה אתה רוצה. נראה שלא עיינת כלל בחזו"א ולא בסוגיא.
דברי:
מעניין מי לא עיין.
דינו:
ב. מי שחושב שחילוק כזה הוא ענין יוצא דופן, לא למד מימיו תלמוד, כל הש"ס והפוסקים מלאי בחילוקים בין נושא לנושא.
דברי:
נתברר שאת הגמרא בגיטין לא הבין דינו אפילו כבר בי רב דחד יומא ותלה בוקי סריקי בחזון איש.
דינו:
ג. אם באמת מעניין אותך מה קורה בשמים, ואתה לא מתכוין לוותר, שב תלמד ותחבר קונטרה לחזו"א, יש מקום לדון ולהתווכח על שיטתו ועל דבריו, וזה נושא חשוב מאד, אבל אם אתה פותר את הבעיה בדרך אינסטנט של לשבת רגל על רגל ולקרוא קצת מהעבודה הרדודה של בראון, אתה רחוק מאד ממי שלא מתכונן לוותר. החזו"א היה ענק בתחום של ניתוח טקסטים ושל נסיונות ירידה לשרשי השיקולים ההלכתיים, והוא עשה עבודת נמלים כבירה. זה לא אומר כלל שאי אפשר להתווכח אתו, זה רק מחייב קצת כבוד ורצינות. שמתבטאים מלבד בסגנון, גם ברצינות הטיעונים שאתה מעלה, ובזמן שאתה טורח כדי לברר את הדברים.
דברי:
מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולקטנים, וכיוון שקטן טינך הרי שהברירה השנייה היא ברירת מחדל.
זהו התחלה של מאבק אמת לגלות ולדון וברר את משנתו של החזון איש.
