כפי שאמרתי אתייחס לדברי דינו, וצר לי שדינו מאמת את מה שאני טוען שדינו אינו קשוב כלל לדברי זולתו, ואינו מנסה כנראה אפילו להבין מה שזולתו מתכוון.
דינו:
2) לדעת התוספות בשר עוף בחלב יש לו עיקר מן התורה, אבל אפשר בהחלט להגדיר את הדברים לא כך, שהרי בשר עוף אינו אסור כלל מן התורה. כמובן שהטענה "מי גילה לרמב"ם" לא מכריעה, הרמב"ם הבין שבשר עוף בחלב הוא חידוש של חכמים, שהיה שנוי במחלוקת, אגב, עוד אחרי החורבן.
ואפילו אם הרשב"א בהגעלה אינו סובר כך, מנין לנו שגם הרמב"ם סובר בזה כהרשב"א? וגם כבר נתבאר שהחזו"א הראה דבהגעלה מקילין יותר כפי שהבאת בדבריך, אך לא השבת על כך. ובע"כ שיש לה גדרים אחרים. (החזו"א העלה אפשרות שבתרומה אמרינן לב ב"ד מתנה וזה מאפשר להקל בה יותר, וכיוצא בזה מצינו במשנה במעשרות שלב ב"ד מתנה שלא ייקדש מה שהנמלים גררו לחוריהם).
ודבריך לעשות קל וחומר מהרשב"א לרמב"ם אין להם מובן. הרשב"א סובר שגם בשר עוף בחלב וגם תרומה בזה"ז אין להם עיקר מן התורה. זה לא אומר כלום לגבי הפרשנות של הרמב"ם. גברא אגברא קא רמית? בפרט שהטור שינה וכתב תרומת חו"ל, משמע שגם הוא אינו סובר כהרשב"א בזה.
דברי:
הטענה היתה שאם הרמב"ם באופן עקרוני מודה שלעניין ביטול איסור לכתחילה דבר שיש לו עיקר מן התורה למרות שהוא רק דרבנן דינו כדאורייתא, ולכן סבר שאף תרומה בזמן הזה יהא אסור לבטל לכתחילה, מנא ליה להתיר בשר עוף בחלב ולמה היתיר, ובזה הוכחנו משיטת התוספות דסבירא להו באמת דתרומה חשיב דבר שיש לו עיקר מן התורה, אסרו גם בשר עוף בחלב כמו שהוכחנו מדברי השיטה.
הטענה מהרשב"א היא טענה מאוד פשוטה, והלא הדברים ק"ו, ומה במקום שאפילו תרומה בזמן הזה שלעניין ביטול נחשב דבר שיש לו עיקר מן התורה נחשב כדבר שאין לו עיקר מן התורה לעניין הגעלה, בשר בחלב שאפילו בהגעלה נחשב דבר שיש לו עיקר מן התורה כמו שכתב הרשב"א להדיא בתורת הבית, ק"ו במקום שאפילו תרומה נחשב דבר שיש לו עיקר מן התורה, דהיינו בביטול שיהא בשר עוף בחלב דבר שיש לו עיקר מן התורה.
טוען דינו מנא לן שהרמב"ם סובר כהרשב"א? זה פשוט לא להבין את הטענה, אני טוען שיש הוכחה מהרשב"א מה נחשב יותר דבר שיש לו עיקר מן התורה, ועל זה לא חלק הרמב"ם מעולם, ולומר שהרמב"ם חלק על הרשב"א בזה, זהו דבר שאין לו שום ראיה.
דינו ממשיך הרשב"א סובר שגם בשר עוף בחלב וגם תרומה בזמן הזה אין להם עיקר מן התורה, זהו פשוט טעות, הלא הרשב"א אומר מפורש שבשר עוף בחלב נחשב דבר שיש לו עיקר מן התורה לעניין הגעלה, ותרומה בזמן הזה לא נחשב, וזה לשונו:
פירוש קדרה של חרס אף על פי שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם בתרומה הקילו לפי שאינה אלא מדבריהם בזמן הזה וכמאן דאמר מאיליהן קבלו המעשרות ופריך מדתנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה אלמא אין מקילין ומשני שהאור מגעילה ומפליטה ואין כאן קולא כל כך ונראה שהוא הדין לכל האיסורין של דבריהם ואפשר שלא הקילו אלא בתרומה בזמן הזה שאין לה עיקר מדאורייתא והוא הדין לכל שאר האיסורים של דבריהם שאין להם עיקר מן התורה אבל שאר האיסורים אפילו של דבריהם אם יש להם עיקר בתורה אין מקילין בהם כבתרומה.
וכך הסכים עם זה להדיא החזון איש במכתב, וזה לשונו:
ואמנם כשאנו באים להתיר הגעלת כ"ח ג"פ בשאר איסור דבריהם אנו תופשים בשר עוף בחלב ליותר חמור מתרומה בזה"ז מפני שיש לפנינו בשר בהמה.
דינו:
4) מה שכתבת שטענת הריסה טפי נכונה גם בשאר דברים ולמה הראשונים לא חששו לזה וכו', הרי הראשונים באמת אסרו, ורק הרמב"ם התיר. וכיון שההיתר תמוה, שמבטלים בזה את האיסור, בודאי יותר מסתבר לצמצם את ההיתר הגורף, שמתייחס רק לאיסורים שאינם אלא גזרה צדדית, ולא עיקרו מן התורה. כגון חלת חו"ל שאינו אלא משום מראית עין, והקילו בה הרבה קולות, ובערלת חו"ל נאמר בגמרא מפורש שמותר לבטלה לכתחלה בהיתר, כי לא היה בה ענין אלא להשוות את יהודי הגולה, אחרי שגלו מן הארץ, ושיירות מצוייות, לא רצו לבטל לגמרי את התרומה והחלה, אע"פ שהם תלויות בארץ. אבל לבטל ולא לאכול בהדיא הקילו. מה שלא מתאים לכל איסור דרבנן.
דברי:
טענתי היתה להוכיח מהראשונים שעל כרחך לא זו הסברא, שאם כן היו צריכים לאסור בכל התרומות ולמה תלו אותם בעיקרון של דבר שיש לו עיקר מן התורה.
דינו:
5) מה שכתבת שסירס את הראשונים והוציא את הגמרא ממשמעותה, כהכרזה בעלמא כתבתו. הרי הרעיון של החילוק בעיקרו דאוריתא, נמצא בהרבה ראשונים ולא החזו"א המציאו. כל השאלה האם הרמב"ם מודה להם או לאו.
דברי:
כאן לא הבין כלל לא את החזון איש ולא את דברי, כוונתי היתה שלפי הבנת החזון איש בדברי הראשונים והגמרא הרי אין עיקר הנושא דבר שיש לו עיקר מן התורה, כי אם הריסה וכדומה.
דינו:
6) מה שכתבת שהגמ' בפסחים מד. עונה זאת בדרך תשובה, לא נאמר הכא במאי עסקינן, אלא נאמר כאילו הדבר פשוט שמדובר בתרומה בזמן הזה דרבנן. "הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן", מה אתה רוצה, הנח לזה, הרי ברור שמדובר בדרבנן. (אגב, מהלשון הזו הנח לתרומה בזה"ז דרבנן, למדו הרשב"א ביבמות וסה"ת וסמ"ג דמילתא פסיקתא היא, וברור שתרומה בזה"ז דרבנן, ולא הבינו שמדובר רק דרך תירוץ).
דברי:
גם אני כתבתי את הדברים רק בדרך אפשר. הרשב"א הביא ראיה מזה שהגמרא לא השתמשה בלשון הא מני, שאפילו אם זה רק אוקימתא אבל למה הגמרא לא אומרת הא מני, משמע שכך הוא הפסק, וזה לשון הרשב"א:
מיהו לא משמע הכי מדאמרינן עלה דההיא דשתי קופות בר"פ אלו עוברין הב"ע בתרומה בזמן הזה דרבנן דאלמא סוגיא דגמרא כרבנן דר' יוסי דאת"ל דמשום דאוקימנא לה הכא כרבנן דר' יוסי מש"ה קאמר התם בתרומה בזמן הזה דהיא דרבנן אליבא דרבנן דר' יוסי א"כ לימא הא מני רבנן היא דאמרי תרומה בזמן הזה דרבנן,
ודרך אגב ציטוט לשון הרשב"א את הגמרא שם הכא במאי עסקינן דאדרבה משמע שזהו רק אוקימתא
דינו:
8) מה שכתבת שהגמרא המפורשת שמעשר דרבנן הוא המקור לחילוק של תוספות והראשונים שדבר שיש לו עיקר וכו', מענין מאד מדוע התוספות והראשונים לא מביאים את המקור העיקרי הזה ולא מזכירים אותו אפילו ברמז? לא מדובר שם אלא לגבי קנין של קטן בדרבנן, ולא על הנושא של ביטול. ואין זה מקור לראשונים.
דברי:
מקור אין פירושו של דבר שזה כתוב שם, אלא שברור הדבר שאם לא היינו מוצאים בשום מקום בש"ס שדבר שיש לו עיקר מן התורה חמור יותר מדרבנן שאין לו עיקר לא היו הראשונים אומרים את החילוקים האלו; ואולי רק דינו וחביריו שאינם צריכים מקורות וכריסם אומר להם הגמרא הזאת היא לא משמעותית; והוספתי שבודאי לפי החזו"א שחוץ מהגמרא הזאת אין עוד מקומות, שזה לגופו של עניין שגגה גמורה. והראיה שהחזון איש היה צריך להיזדקק ולענות על הגמרא שם.
דינו:
10) מה שכתבת להסביר את העובדה שהרמב"ם מביא שאסור לבטל תרומה אבל מותר לבטל תרומת חו"ל, משום שהרמב"ם לא מביא מה שלא מפורש בגמרא. נניח שזה נכון, (הרי הוא כותב הרבה פעמים ייראה לי ומביא את חידושיו, או שהורו הגאונים או שהורה אביו). אבל אין זו סבה שיכתוב הלכה לא נכונה, הוא כותב שאסור לבטל תרומה, וזה לא נכון. (ומה שכתבת מה לנו כי נלין על הרמב"ם שלא הביא את הדין כיון שלא נתפרש להדיא בגמרא וכו', הרי הגמרא אומרת שמותר לבטל דרבנן, לפי מי שאינו מחלק בדעת הרמב"ם).
דברי:
נו נו, אם לא לכתוב חילוק זה נקרא לכתוב הלכה לא נכונה הרי שאתה צודק. לדעתי מותר לרמב"ם להעתיק את המשנה כצורתה ברגע שלא נתפרש בגמרא, ואנו נידע ללמוד מדין חו"ל לדין תרומה בזמן הזה שהרי דיניהם שווים. הגמרא לא דיברה להדיא על תרומה, הגמרא דיברה על מוקצה.
דינו:
11) לגבי תשובה 2 של החזו"א על ההוכחה מגיטין, נא עיין במקור, החזו"א מאריך להראות שלמסקנה מותר גם בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה, אף שמתחילה לא נאמר כך.
דברי:
שוב הוכיח דינו שאפילו חזון איש הוא לא יודע לקרוא, יש כאן שתי תשובות נפרדות בחזון איש, תשובה א. אין כל הדברים שווים ועל זה יצא קיצפי, תשובה ב. שלמסקנא דגמרא בזכיה לקטן מותר לזכות לאחרים אפילו בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה, ואם כן אין להוכיח כלל לביטול איסור לכתחילה
דינו:
14) מה שכתבת שהראשונים כתבו את אותו הלשון בדיוק בהגעלת כלים ולומר שלא נתכוונו לאותו עיקרון אלו דברי בדיה ונביאות. זו קביעת כללים בעלמא כסומא בארובה, האם משום שהרשב"א כתב לשון מסויים זה מחייב שגם הרמב"ם התכוין לאותו דבר? הלא הרמב"ם אפילו לא כתב לשון זו, ואנו רק מנסים לפרש את דעתו, ייתכן שהוא סובר כל חילוק שבעולם, ואין שום קשר לדברי הרשב"א. ובכלל מונחים רחבים שמתפרשים כל מקום לפי ענינו הם דבר רגיל בש"ס. אפילו במונחים תלמודיים, ויש עשרות דוגמאות לכך. חלק מהם כבר מנו בעלי התוספות.
דברי:
שוב הוכיח דינו שאינו מבין דברי זולתו, הלוא דברי בדעת הראשונים שהחזון איש יצא לחלק ולומר שלא נתכוונו לאותו מונח.
דינו:
15) מה שכתבת על חוסר ידיעה בסוגיא בגיטין, הדבר מפורש בדברי החזו"א, בקטע הראשון, לא במכתב, אלא במה שנדפס בשבת סי' לט', עיי"ש, וסיום לשונו של החזו"א "למדנו דהא דאמר בזמן הזה אינו משום דאין לו עיקר מן התורה". כתבת שהחזו"א לא הסכים וחילק חילוק מפולפל, ולא קראת את דבריו, שחילוק זה רומז לפני שמבאר את חשבון הסוגיא שגם הא דאמר בזה"ז אינו משום דאין לו עיקר מן התורה.
דברי:
כאן דינו צודק שלא עיינתי כעת בדברי החזון איש במקור אלא במכתב, ולפי תירוץ שני של החזון איש הרי הדברים נכונים, אמנם כבר כתבנו לעיל שיש כאן ב תירוצים נפרדים.
דינו:
-צבי חידש בהודעתו האחרונה: שהתוספות הסתמכו על הגמרא בגיטין, וזו טעות. וכן לא שם לב שהחזו"א בשבת סי' לט' מפרש את הגמרא בגיטין גם בדבר שיש לו עיקר מן התורה, ולכן חשב שאני המצאתי זאת.
דברי:
השבתי על הדברים לעיל, ובחלקם הסכמתי איתך.
דינו:
. 2) הויכוח על הראיה מפסחים, גם מיצה את עצמו, לא מדובר בראיה מוכרחת אבל בהחלט ראיה טובה.
דברי:
כתבתי לעיל.
דינו:
3) סברת החזו"א שאם נתיר לבטל את האיסור אין משמעות לאיסור לא נענתה, אלא להיפך, טען צבי שקשה גם על מה שאין לו עיקר, אבל מהגדלת הקושיה לא מרויחים.
דברי:
הריוח הוא פשוט להוכיח שזה לא כוונת הראשונים והם לא התחשבו בכלל בבעיה הזאת, אלא סברתם היא כפשוטו שדבר שיש לו עיקר מן התורה נחשב כדאוורייתא לעניין ביטול, וממילא הרמב"ם שחלק בבשר בחלב חלק גם בתרומה.
דינו:
הביקורת על החזו"א לא צריכה להיות מאבק, היא יכולה להיות ענינית ומעניינת מאד, כל עוד אינה מתלהמת בלי שום הצדקה.
דברי:
מאבק אינו סותר ענייני ומעניין, גם מאבק צריך להיות ענייני, התלהמות לא אומרת שאין בה הצדקה.
