ספרו החדש של בנימין בראון על החזון איש

ואקדים, כי בניגוד לדבריו של גילוי האמת 'סגנונו הבוטה של דינו אינו מקובל עלי, ומלמד אני עליו זכות שלא עשה כן אלא מחמת כעסו על ביזוי החזו"א', לא השתמשתי בשום סגנון בוטה. כמו שאמרו חכמים 'יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך אין החי מכחיש את החי', הודעותי מפורסמות כאן והרוצה יכול לקראן. ולא הזכרתי בשום מקום את ביזוי החזו"א, רק טענתי שביקורת הנאמרת בצורה שלומיאלית מבזה את אומרה. אם אדם היה כותב 'היטלר היה אידיוט, כל ההתנהלות הצבאית שלו היתה טפשית', הוא לא היה פוגע בהיטלר, ולאף אחד לא אכפת שיפגעו בהיטלר, אבל הוא היה עושה צחוק מעצמו, כי הגם שהיטלר היה שטני ומטורף, היו לו הצלחות צבאיות מדהימות, ואי אפשר לבטל אותם בהודעת פורום שלומיאלית. בכל תחום בו כותבים ביקורת צריכה להיות פרופורציה בין נשוא הביקורת לבין רמתה, מה שלא היה כאן. זה כל מה שרציתי לבאר, אף שזה יצא ארוך וגלש לנושאים אחרים, וגם כתבתי זאת שניים ושלשה פעמים.

כפי שכתבתי בהמשך דברי, ברגע שצבי התחיל לכתוב בצורה מפורטת ומנומקת וגם בסגנון קביל, אין לי שום ויכוח עקרוני אתו. שימשיך נא בביקורותיו, וכפי שהוא אמר, מי שלא טעים לו שלא יאכל. ואעפ"כ המשכתי לדון עמו, משום שלדעתי הוא טעה, וחוזר שוב ושוב על אותן טעויות, מה שלא מפריע לו להוסיף בין השיטין הצהרות דרמטיות. אבל בויכוח זה איני משתמש בשום סגנון בוטה ואיני כועס כפי שחשב הרב הגילוי. (ואעפ"כ אני משתמש לפעמים בציניות כדי להפיג החום לעורר המעיין ולחיבת הקודש כפי שקיבלנו מרבותינו). וגם לא באתי לומר שהחזו"א צודק, כפי שחשב צבי בהודעתו האחרונה.

ואדרבה, בניגוד למה שכתבו כאן כאילו החזו"א הוא כמו הגר"א, או שנמצא כך בספרים אחרים וכדו', לי ברור לא כך, שהחזו"א הוא תופעה יחודית ויש בשיטתו הרבה מן החדש. אבל העובדה שזה חדש אינה מלמדת שיש בעיה, אלא להיפך, היו הרבה מחכמי ישראל שבאו ועשו סדר מהרבה בחינות בתורה שבעל פה, החל מעזרא הסופר, רבי עקיבא, הרמב"ם, הזוהר, והרבה מרבותינו עשו דברים חדשים. אין חדש בכך שעושים משהו חדש. העיקר שיהיה חדש וטוב, (ולא רחמנא ליצלן חדש שאסור מן התורה). אבל להגדיר את החידוש שלו דרך בני בראון, כפי שהצהיר צבי שבני בראון הוא הצוהר הנפלא להבנת החזו"א, לדעתי זה כמו להגדיר את הציונות דרך פ. חובב.

(הזכירו כאן חידושים של החזו"א בדאוריתא, הלא כאלו רבו כמו רבו. כך למשל הוא קובע מסברא ללא שום ראיה שצמח שתכונותיו כתכונות האילן, אעפ"כ הוא פטור מערלה אם אינו חי שלש שנים, כי לא מסתבר שיהיה איסור ערלה ללא היתר, וכן כתב שעיר שבתיה בנויים על עמודים אין לה דין עיר לענין תחומין. ובזה הוא דומה להגרשז"א שחידש הרבה חידושים כאלו בדאוריתא. וגם הרבה קולות שמפורסמות כחידושים של הרבנים בעלי הכתפיים הרחבות רמוזות בחזו"א, ידוע שהוא רומז שיש מקום להתיר חלב נכרי בימינו, כהיתר הגר"מ פיינשטיין בדיעבד, וכן הוא רומז שיש להתיר העברת עציצים על גבי משטח מתכת באופן זמני, כהיתר הגרשז"א).

גילוי האמת העיר שהנידון היה מעשי, ולא רק לפלפולא כפי שכתבתי. אבל באמת אין הדבר נכון. החזו"א בספרו לא דיבר כלל על דעת הרמב"ם, כי ברור שאין הלכה כמותה, כדאיתא בש"ע ובש"ך ושאר פוסקים. הוא רק הסביר לרב וואזנר במכתבו, שהסיבה שהתנסח בסגנון 'אין מי שמתיר', הוא משום שהיה מי שסמך על דעת הרמב"ם משום שזה 'הרע במיעוטו', אך החזו"א לא הזכירו כלל, משום שה'רע במיעוטו' הוא חסר משמעות, אין הלכה כך ואין לעשות כך. ולא היה שום ספק בזה, החזו"א רק רצה לומר שגם הרמב"ם לא אמר כן. וגם הרב וואזנר לא דן למעשה, כי גם הוא לא הלך לסמוך על הרמב"ם ולחפש רע במיעוטו, אלא רק היתה לו תמיהה על דברי החזו"א.

(הערתו של מתעניין, שעיגול דבלה דאוריתא להרמב"ם, אכן נכונה אליבא דהרמב"ם. אבל מ"מ יש להעיר, לאור מה שטענתי כאן על הדרך שהעלה צבי, שהרמב"ם לא נכנס לשאלה זו כלל בספרו, כיון שאינה הלכה מבוארת בתלמוד. שהנני מסכים עמו, ומכיון שהרמב"ם לא נכנס לזה, הרי אין ידוע לנו כלל דעתו, ועלינו לחשב לבד לפי שיטתו איך יסתדרו השמועות. ומכיון שלדידן עיגול דבלה דרבנן, אי אפשר לן לצרף דעת הר"מ, אף לא לרע במיעוטו).

יש לי ביקורת מאד מעניינת (לטעמי) על החזו"א, על סוג מסויים של סברות, אבל לא נראה לי שאעלה אותה כאן מסיבות שונות ודי מובנות. אך איני חושש לגילוי שכתב שלא חזר בו מכח ראיות, שכן מנהגו של החזו"א היה לזהות את הגורם המכריע בשאלה לדעתו, וזה דבר שראיות לא ישנוהו ומים רבים לא ישטפוהו. שכן מי שעומד באמת על תכונת המו"מ התלמודי, יודע שיש בו הרבה מן ההרכבה המלאכותית, ולא רק פיענוח היסטורי, ובהרכבה זו ישנו גורם מכריע וקובע בעל כרחנו (שהוא תלוי באיזון עם כלל הפסיקות ההלכתיות, ובכלל דברי התלמוד והפוסקים בסוגיא זו), וקל מאד להבין. ואעפ"כ לפעמים חזר בו מדבריו, רגילים לצטט את המשפט המפורסם שלו 'לקחתי לי חבל...' שהתוכן הוא שמה שברור מן הגמרא לא משתנה אפילו אם כתוב בראשונים (במקרה זה רש"י) להיפך, מתוך המכתב לר"א פלצ'ינסקי, אבל לא רגילים לצטט את ההמשך באחד המכתבים הבאים, שרא"פ מראה לו שהראיה מן הגמרא אינה נכונה, והחזו"א מודה לו.

ובנוגע לדברי צבי, שלשם כך נתכנסנו פה היום. על כל טיעון עניני שלי הוא מעלה מאה האשמות של קוזק נגזל שאיני מקשיב לו ואיני מבין אותו וכו', וכבר הארכתי בנושא פעמיים, ולרוב דברי לא התייחס כלל. אני באמת נמצא בעמדת פתיחה יותר קלה להגנה, כי אני לא טענתי כלל שהחזו"א צדק כאן או שחייבים לחשוב כמוהו, אלא רק שהטענות היו מוגזמות ומעוותות. ולכן גם אם עכשיו יכתוב טענות חביבות ומנומקות, אין זה משנה את מה שכתבתי בתחילת דברי. ובכל אופן אתייחס להודעתו הלפני אחרונה, ואשתדל לא להרבות במלים, אלא רק להציע את דבריו מול דברי, ואת התייחסותי בקיצור, באופן שיהיה ברור לקורא (אם יש כזה שנותרה לו סבלנות), כדי שיוכלו המושבעים לשפוט למי יש עורך דין יותר טוב.

כל הציטוטים מדברי צבי, הם מהודעתו הלפני אחרונה. וגם ההדגשות שלו.

על דברי:

ואפילו אם הרשב"א בהגעלה אינו סובר כך, מנין לנו שגם הרמב"ם סובר בזה כהרשב"א? ודבריך לעשות קל וחומר מהרשב"א לרמב"ם אין להם מובן. הרשב"א סובר שגם בשר עוף בחלב וגם תרומה בזה"ז אין להם עיקר מן התורה. זה לא אומר כלום לגבי הפרשנות של הרמב"ם. גברא אגברא קא רמית?

כתב צבי:

טוען דינו מנא לן שהרמב"ם סובר כהרשב"א? זה פשוט לא להבין את הטענה, אני טוען שיש הוכחה מהרשב"א מה נחשב יותר דבר שיש לו עיקר מן התורה, ועל זה לא חלק הרמב"ם מעולם, ולומר שהרמב"ם חלק על הרשב"א בזה, זהו דבר שאין לו שום ראיה.

בקיצור: אני: דברי הרשב"א לא מלמדים מה הרמב"ם סבר. צבי: לומר שהרמב"ם חלק על הרשב"א – אין לזה ראיה.

צבי מעתיק מדברי עוד 2 טיעונים, אבל לא מתייחס אליהם:

-וגם כבר נתבאר שהחזו"א הראה דבהגעלה מקילין יותר כפי שהבאת בדבריך, אך לא השבת על כך. ובע"כ שיש לה גדרים אחרים. (החזו"א העלה אפשרות שבתרומה אמרינן לב ב"ד מתנה וזה מאפשר להקל בה יותר, וכיוצא בזה מצינו במשנה במעשרות שלב ב"ד מתנה שלא ייקדש מה שהנמלים גררו לחוריהם).

-בפרט שהטור שינה וכתב תרומת חו"ל, משמע שגם הוא אינו סובר כהרשב"א בזה.

 המשך:

על דברי:

מה שכתבת שטענת הריסה טפי נכונה גם בשאר דברים ולמה הראשונים לא חששו לזה וכו', הרי הראשונים באמת אסרו, ורק הרמב"ם התיר. וכיון שההיתר תמוה, שמבטלים בזה את האיסור, בודאי יותר מסתבר לצמצם את ההיתר הגורף, שמתייחס רק לאיסורים שאינם אלא גזרה צדדית, ולא עיקרו מן התורה. כגון חלת חו"ל שאינו אלא משום מראית עין, והקילו בה הרבה קולות, ובערלת חו"ל נאמר בגמרא מפורש שמותר לבטלה לכתחלה בהיתר, כי לא היה בה ענין אלא להשוות את יהודי הגולה, אחרי שגלו מן הארץ, ושיירות מצוייות, לא רצו לבטל לגמרי את התרומה והחלה, אע"פ שהם תלויות בארץ. אבל לבטל ולא לאכול בהדיא הקילו. מה שלא מתאים לכל איסור דרבנן.

כותב צבי:

טענתי היתה להוכיח מהראשונים שעל כרחך לא זו הסברא, שאם כן היו צריכים לאסור בכל התרומות ולמה תלו אותם בעיקרון של דבר שיש לו עיקר מן התורה.

לא ידענא מאי קאמר, הראשונים באמת אסרו לבטל בכל התרומות, והתירו רק להוסיף, שאם כבר התערבב בהיתר, אפשר להוסיף עד שיעור ביטול. ובזה אין שום הריסה כי מדובר במקרה שכבר התערבב.

לגבי הסברא, הסברתי, וצבי מצטט את דברי, אך לא מתייחס.

על דברי:

מה שכתבת שסירס את הראשונים והוציא את הגמרא ממשמעותה, כהכרזה בעלמא כתבתו. הרי הרעיון של החילוק בעיקרו דאוריתא, נמצא בהרבה ראשונים ולא החזו"א המציאו. כל השאלה האם הרמב"ם מודה להם או לאו.

כתב צבי:

כאן לא הבין כלל לא את החזון איש ולא את דברי, כוונתי היתה שלפי הבנת החזון איש בדברי הראשונים והגמרא הרי אין עיקר הנושא דבר שיש לו עיקר מן התורה, כי אם הריסה וכדומה.

הטרמינולוגיה כאן משובשת, מה זה 'עיקר הנושא', הטעם של החזו"א הוא הריסה, וברור שזה הטעם לאסור לבטל איסור, על כך אין ויכוח שאין לבטל איסור כי בכך מבטלים את המשמעות והתוקף שלו. החזו"א רק טען שהחמירו בכל מה שיש לו עיקר מן התורה, שאין להורסו, וגזרות חכמים שאינם אלא משום מראית עין וכדו' ואין להם עיקר, בהם לא החמירו. ההריסה הוא הטעם, והעיקר מן התורה הוא הקריטריון בו מחמירים.

על דברי:

6) מה שכתבת שהגמ' בפסחים מד. עונה זאת בדרך תשובה, לא נאמר הכא במאי עסקינן, אלא נאמר כאילו הדבר פשוט שמדובר בתרומה בזמן הזה דרבנן. "הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן", מה אתה רוצה, הנח לזה, הרי ברור שמדובר בדרבנן. (אגב, מהלשון הזו הנח לתרומה בזה"ז דרבנן, למדו הרשב"א ביבמות וסה"ת וסמ"ג דמילתא פסיקתא היא, וברור שתרומה בזה"ז דרבנן, ולא הבינו שמדובר רק דרך תירוץ).

כתב צבי:

גם אני כתבתי את הדברים רק בדרך אפשר.

לא הבנתי מה זה 'בדרך אפשר', יש כאן ראיה מן הגמרא שהבינו ברור שמדובר בזה"ז, הראיה אינה מוכרחת כמובן, כפי שכתבתי בהודעתי הקודמת, כל ראיה אפשר לדחוק, אבל כל זמן שהחזו"א מביא ראיה טובה (ואגב האחרונים כבר הביאו ראיה זו בכמה מקומות), ואתה רק אומר שאולי אפשר לדחוק ולומר שהוא רק דרך תירוץ, הרי אין לך לזעוק חמס שיש כאן הרס התורה, היהודי הביא ראיה טובה, מה הבעיה שלך?

על דברי:

8) מה שכתבת שהגמרא המפורשת שמעשר דרבנן הוא המקור לחילוק של תוספות והראשונים שדבר שיש לו עיקר וכו', מענין מאד מדוע התוספות והראשונים לא מביאים את המקור העיקרי הזה ולא מזכירים אותו אפילו ברמז? לא מדובר שם אלא לגבי קנין של קטן בדרבנן, ולא על הנושא של ביטול. ואין זה מקור לראשונים.

כתב צבי:

מקור אין פירושו של דבר שזה כתוב שם, אלא שברור הדבר שאם לא היינו מוצאים בשום מקום בש"ס שדבר שיש לו עיקר מן התורה חמור יותר מדרבנן שאין לו עיקר לא היו הראשונים אומרים את החילוקים האלו; ואולי רק דינו וחביריו שאינם צריכים מקורות וכריסם אומר להם הגמרא הזאת היא לא משמעותית; והוספתי שבודאי לפי החזו"א שחוץ מהגמרא הזאת אין עוד מקומות, שזה לגופו של עניין שגגה גמורה. והראיה שהחזון איש היה צריך להיזדקק ולענות על הגמרא שם.

נפלא ביותר! "מקור אין פירושו של דבר שזה כתוב שם"! אתה מניח מעצמך שצריכים מקור לחילוק, ושזה הוא המקור הסודי, ובא בטענות על הרס התורה? דמי פומיה דמר כדלא שריף תבשילא. ועוד בונה על זה מגדלים, ודרתא לתרעא לא עביד. החזו"א לא הזדקק לגמרא בגיטין אלא משום שצריך לברר האם באמת מעשר נחשב שם כיש לו עיקר מן התורה ואם כן האם זה דומה לכאן. זה לא אומר שזה 'המקור' של החילוק. פלפול כזה לא היה מבייש ראש ישיבה שנלחץ ואין לו מה להגיד בשיעור כללי, אבל אני בטוח שאותו ראש ישיבה לא טוען שמי שלא יפלפל כמוהו הוא 'הרס התורה'.

על דברי:

מה שכתבת להסביר את העובדה שהרמב"ם מביא שאסור לבטל תרומה אבל מותר לבטל תרומת חו"ל, משום שהרמב"ם לא מביא מה שלא מפורש בגמרא.  נניח שזה נכון, (הרי הוא כותב הרבה פעמים ייראה לי ומביא את חידושיו, או שהורו הגאונים או שהורה אביו). אבל אין זו סבה שיכתוב הלכה לא נכונה, הוא כותב שאסור לבטל תרומה, וזה לא נכון. (ומה שכתבת מה לנו כי נלין על הרמב"ם שלא הביא את הדין כיון שלא נתפרש להדיא בגמרא וכו', הרי הגמרא אומרת שמותר לבטל דרבנן, לפי מי שאינו מחלק בדעת הרמב"ם).

כתב צבי:

נו נו, אם לא לכתוב חילוק זה נקרא לכתוב הלכה לא נכונה הרי שאתה צודק. לדעתי מותר לרמב"ם להעתיק את המשנה כצורתה ברגע שלא נתפרש בגמרא, ואנו נידע ללמוד מדין חו"ל לדין תרומה בזמן הזה שהרי דיניהם שווים. הגמרא לא דיברה להדיא על תרומה, הגמרא דיברה על מוקצה.

לדעתך 'מותר לרמב"ם', יופי, כל ראיה אפשר לדחוק, אבל אם יהודי מביא לך ראיה ועוד ראיה, ועל כל אחת אתה משיב בכל מיני דברים שאפשר לדחוק שמותר לרמב"ם, זה הרס התורה?? כאן אתה כותב 'הגמרא דברה על מוקצה', רוצה לומר, זה לא "מפורש", ולעיל כתבת: "כפי שכבר העיר בצדק מתעניין בגמרא כתוב "מפורש" שבדרבנן מותר לבטל איסור לכתחילה, והא לך לשון הגמרא". תחליט בעצמך מה נראה לך, ומי עושה רונדלים כדי לתפוס את הזנב של עצמו.

על דברי:

11) לגבי תשובה 2 של החזו"א על ההוכחה מגיטין, נא עיין במקור, החזו"א מאריך להראות שלמסקנה מותר גם בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה, אף שמתחילה לא נאמר כך.

כתב צבי:

שוב הוכיח דינו שאפילו חזון איש הוא לא יודע לקרוא, יש כאן שתי תשובות נפרדות בחזון איש, תשובה א. אין כל הדברים שווים ועל זה יצא קיצפי, תשובה ב. שלמסקנא דגמרא בזכיה לקטן מותר לזכות לאחרים אפילו בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה, ואם כן אין להוכיח כלל לביטול איסור לכתחילה

במחילה, שכחת מה שכתבת בהודעתך השלישית, שם כתבת:

דינו:

החזו"א שואל על עצמו, מהגמרא בגיטין סה. שאמרו שקטן יכול לזכות לגבי מעשר בזמן הזה, ומשיב: 1) אין כל הדברים שוים, 2) ההוכחה לכך היא ששם התירו לזכות גם בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה, ובעל כרחינו לחלק בין זכיית קטן לביטול איסורים.

דברי:

שימו לב ההוכחה לכך מה היא ששם היתירו לזכות גם בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה, איפה כתוב את זה שם בגמרא הלא להיפך בגמרא מפורש לאיסור אפילו בדרבנן  היכא שיש לו עיקר מן התורה , ואפילו הכי היתירו לזכות במעשרות, ועל כרחך דלא חשיב יש לו עיקר מן התורה, ואם כן הוכחה למה זה; והא לך לשון הגמרא:

עד כאן ציטוט. כלומר: אני הבאתי את שתי תירוצי החזו"א, והתירוץ השני טוען שההוכחה לכך ששם התירו וכו', ואתה כתבת שימו לב וכו' כלומר שאין הוכחה לכך. הדיון שלנו היה על התירוץ השני שלא ידעת כלל מקיומו, וכאן אתה מיתמם וטוען שדיברת על התירוץ הראשון. השמעו אזניך מה שנעליך מדברות?

על דברי:

מה שכתבת שהראשונים כתבו את אותו הלשון בדיוק בהגעלת כלים ולומר שלא נתכוונו לאותו עיקרון אלו דברי בדיה ונביאות. זו קביעת כללים בעלמא כסומא בארובה, האם משום שהרשב"א כתב לשון מסויים זה מחייב שגם הרמב"ם התכוין לאותו דבר? הלא הרמב"ם אפילו לא כתב לשון זו, ואנו רק מנסים לפרש את דעתו, ייתכן שהוא סובר כל חילוק שבעולם, ואין שום קשר לדברי הרשב"א. ובכלל מונחים רחבים שמתפרשים כל מקום לפי ענינו הם דבר רגיל בש"ס. אפילו במונחים תלמודיים, ויש עשרות דוגמאות לכך. חלק מהם כבר מנו בעלי התוספות.

כתב צבי:

שוב הוכיח דינו שאינו מבין דברי זולתו, הלוא דברי בדעת הראשונים שהחזון איש יצא לחלק ולומר שלא נתכוונו לאותו מונח.

בהחלט איני מבין דבריך וכמדומני שאין בר דעת שיכול להבינם (רוצה לומר, אתה הנורמלי, אבל אנחנו הרוב), אני טענתי שהרשב"א כתב לשון מסויימת, ואין הכרח שלשון זו היא הקריטריון שהרמב"ם חילק. הרי הרמב"ם כלל לא כתב חילוק, מדובר על פרשנות בדעתו. ואתה טוען: 'לא נתכוונו לאותו מונח', הרמב"ם לא כתב שום מונח, ואעפ"כ החזו"א מסביר את החילוק שלו לדעת הרמב"ם במונח זה, ומפרש אותו בצורה שונה מהרשב"א.

על דברי:

3) סברת החזו"א שאם נתיר לבטל את האיסור אין משמעות לאיסור לא נענתה, אלא להיפך, טען צבי שקשה גם על מה שאין לו עיקר, אבל מהגדלת הקושיה לא מרויחים.

כתב צבי:

הריוח הוא פשוט להוכיח שזה לא כוונת הראשונים והם לא התחשבו בכלל בבעיה הזאת, אלא סברתם היא כפשוטו שדבר שיש לו עיקר מן התורה נחשב כדאוורייתא לעניין ביטול, וממילא הרמב"ם שחלק בבשר בחלב חלק גם בתרומה.

שוב אתה חוזר על טעותך, הראשונים לא התירו כלל לבטל, ועל היתר להוסיף על תערובת אין שום קושיה, לא פלא שהראשונים לא התחשבו בבעיה, שאינה קיימת לשיטתם.

כל מעיין יראה שדבריך אין להם על מה שיסמוכו, סתם נסיונות להתווכח, כמו שכל אחד יכול להתווכח עם כל קטע עיוני אחר. ולא עוד אלא שאתה עושה זו בשלומיאליות רבה, למרות שנראה שהשקעת מאמץ. אין ויכוח על כך שהחזו"א היה ענק, ומי שמתווכח עם ענק, צריך לעבוד קשה, אפילו אם הוא בעצמו ענק. גם מי שלא הסכים עם שיטתו לגמרי, לא ביטל את דבריו בצורה כזו, בתיווכו של בני בראון, כך זה לא עובד.