האדרת והאמונה לחי עולמים, המקור?

מצאנו בסדור רוקח (עמ' מו) "בברוך שאמר יש פ"ז תבות, כי נתקן כנגד ראשו כתם פז, ואין להוסיף עליו, וניתקן כנגד האדרת והאמונה, שכך נמצא בספר רקמה (בסדור ר' הירץ בתפלת יו"כ הביאו מספר המרכבה והוסיף "אכן איני יכול לכוין החשבון") שנכתב בכתיבת מלאכים, שהאדרת והאמונה שיר שלהם".

מקור: מילואים לסדור מה"ר שבתי סופר לעמ' 970. ועש"ע.

המקור הוא בספרות ההיכלות והמרכבה, וכמדומה שהוא הגיע אלינו דרך ספרות חסידי אשכנז. ספרות ההיכלות והמרכבה אינה כמעט מוכרת אם כי חלקים ממנה נדפסו בתור מדרשים, למרות שאינם כאלו. החוקרים חלוקים ביניהם מי חיבר את החומר (מיוחס לתנאים, אבל זיוף ודאי) ובאיזו מידה מדובר בחומר יהודי אותנטי ולא של כת.

בימי הראשונים, ספרים שנכתבו בידי כתות לא זוהו בתור כאלו (כמו הספרים החיצוניים) ונחשבו למקור מוסמך, כמו ספרי חנוך למיניהם (יש כמה גרסאות שונות) "חכמת שלמה" ועוד.

מקור האדרת והאמונה הוא בפרקי היכלות (לר' ישמעאל כהן גדול פכ"ו, ד - אוצר מדרשים ח"א עמוד 120)
אך בשינויי נוסחאות נוסחאות יותר קרוב אלינו בס' שערי ציון, וס' נגיד ומצוה ובסידור ר"ש סופר

כשחפשתי ברשת מצאתי את זה בפכ"ח
פרק כח [א] האדרת והאמונה לחי העולמים הבינה והברכה לחי העולמים הגדולה והגבורה לחי העולמים הדעת והדבור לחי העולמים ההוד וההדר לחי העולמים הועד והותיקות לחי העולמים הזכות והזכרון לחי העולמים החן והחסד לחי העולמים הטהרה והטוב לחי העולמים היקר והישועה לחי העולמים הכתר והכבוד לחי העולמים הלקח והלבוב לחי העולמים המלכות והממשלה לחי העולמים הנוי והנצח לחי העולמים הסוד והשכל לחי העולמים העז והענוה לחי העולמים הפאר והפלא לחי העולמים הצהלה והצדקה לחי העולמים הקלוס והקדושה לחי העולמים הרננות והרחמים לחי העולמים השקט והשאנן לחי העולמים התהלה והתפארת לחי העולמים:

לפני מספר חודשים שמתי לב שהמקום היחיד שנאמר עליו יתברך מידת ה'ענוה', הוא בשיר האדרת והאמונה. בעצם כל המושג ששייך ענוה גביה הוא תמוה, ולא מצאתי בדברי חז"ל שיאמרו שהקב"ה עניו.
ואל תשאלוני ממאמר "אמר רבי יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו." כי ענוותנות איננו כענווה, כי הענווה הוא הרגש וענוותנות הוא פעולה, שהרם והנשא מרחם ומקרב את דכא ושפל רוח.
האם אני טועה בזה?
(כמובן שכל מידותיו של הקב"ה הם פעולות, ואולי לזה א"א לומר עליו ית' ענוה אלא ענוותנות)

ישבב,

וכשכתוב " האדרת והאמונה לחי העולמים" - האם הקב"ה מאמין למשהו או מישהו ?

אלא שהאמונה הראויה היא להקב"ה.כך, הענוה הראויה היא להקב"ה.
והרי זה כמו פיוט "לך אלי" שבו מייחס הכל להקב"ה.

"הן בקדושיו לא יאמין"  וראה חגיגה דף ה. (  לא שייך לומר שהקב"ה באמת מאמין למשהו או מישהו.הכל משל.)

"אל אמונה ואין עוול". אמונה לא מורה דווקא על האמונה והבטחון, אלא על נאמנות. וכדברי סאניטש.

שמעתי בשם הר' שטיינזלץ - היו שדרשו את הצמדים שבפיוט זה כאילו רק אצל הקב"ה הדבר אפשר. למשל הנוי והנצח, הדיעה והדיבור, העוז והענווה שאלו דברים שרק הקב"ה יכול לאחוז בשניהם. וכך אפשר לנסות ולדרוש את הכל. זאת בקעה נאה לדרשנים להיגדר בה..   

המפורסם שבהם הוא "הדעה והדבור" שבעוה"ז מי שיודע לא מדבר ומי שמדבר לא יודע ורק היחיד ומיוחד יכול לדעת וגם לדבר ...

ישבב,

רק שלא יגידו עליי ששתיקתי מהווה הסכמה. פשוט אין לי כח לכתוב דברים המובנים לכל בר דעת .

מוטי, אנא אל תשתוק, הסבר מה לא טוב בפירוש האדרת והאמונה לחי עולמים, שהקב"ה נאמן ונאמנים דבריו?