עיתון חדש לחרדי החושב והנבון.

תופר המנעלים גם מביא גישה מענינת המאמינה בקיומה של הנהגה חרדית מושכלת הפועלת במישור הציבורי באופן גורף המתאים לשיח הציבורי בעוד שבמישור הפרטני היא מגלה גמישות, וע''כ כל המתח הנוצר ב''הנהגת הציבור'' יכול לבוא על פתרונו ב''הנהגת היחיד''.

 התשובות לכך הם כדלהלן: 

1. אנו מוחלים טובות. אף אחד לא ביקש מהרב שטיינמן שימצא פתרונות לכלל ישראל. לא צריך את ההיתרים שלו ליחידים לעבוד, וכל הדיון בנידון מהווה אבסורד שאין כדוגמתו.  
2. הרב שטיינמן  או כל מי שהוכתר כגדול יכול לאסור ולהתיר כאוות נפשו את מה שהוא רוצה לציבור וליחידים, ומי שרוצה לשמוע בקולו ותולה את החלטתו באם לעזוב באר מיים חיים לחצוב בורות נשברים שיערב לו ויבושם לו. 
3. התביעה כאן  היא על הלגיטימיות של תת קבוצות בציבור החרדי להתקיים כתת קבוצות  בגבולות ההיסטורים של הציבור החרדי ללא הכתבה של אידיאולוגיית על ציבורית  וללא הזדקקות לטובות של גדול ליברלי זה ואחר להיתרי עבודה פרטניים. 
4. הרב שטיינמן הוא חלק מהבעיה ואינו מהווה את פתרונה. להבדיל מבעל האגרות משה ועוד מנהיגותו של הרב שטיינמן אינה מהווה ביטוי של הצבעה ברגליים של פוסקים הפונים ל'סופר פוייסק'' אלא היא מהווה מנהיגות פוליטית לפי הדגם של הרב שך. עד להנהגתו של הרב שך תפקידם של הגדולים התבטא בהנהגה הלכתית תורנית ורוחנית וגם בהנהגה מוסרית ופוליטית למי שרצה וביקש לשמוע בקולם בשאלות השעה. שאלת העבודה ושאר שאלות דומות אינם שאלות השעה, ופתרונם מסור מדור לדור מימות אדם הראשון. מי שרוצה להנהיג הנהגות וגדרות יכול לעשות לעשות זאת בתוככי גבולות קהילתו הוולנטורית. אבל הרב שך הפך את היוצרות בכך שכפה באלימות את השקפת עולמו כחוקה המחייבת את כלל הציבור החרדי, ועכשיו אנחנו מחפשים גדולים אמיצים שישחררו אותנו ברוב גדולתם מהפלונטר ויתירו לנו את המותר.  אף אחד לא מחכה לברייטע פלייצעס של הגדולים להתיר לנו לעבוד. פשוט אל תפריעו!!!  לא ברור מי - אבל הרב דסלר והחזו''א גבשו איזושהיא תיאוריה על תפקיד הישיבות לאחר המלחמה והאמת היא שהיא לא מענינת אותי וע''כ איני שובר את הראש בשאלה האקוטית באם מדובר בהוראה לדורות ולמה בדיוק הם התכוונו.  מדובר בהוספות וולונטריות על גבי הרובד ההלכתי, וע''כ החלתם ברמה כלל ציבורית אינה במקומה. 
5. כל נסיון להתייחס לציבור החרדי כיחידה אחת וע''כ כאובייקט לכפיית \ החלת רעיון כהנהגה כלל חרדית יהיה טיבו אשר יהיה אינה במקומה.

כנראה שלא הסברתי את עצמי כהוגן.
1. כוונתי בראש ובראשונה הייתה לברר למי מיועד העיתון הלז ומי המה קהל הקוראים הטבעי שלו. בוא ונעשה חושבים יחד: הציבור הספרדי והחסידי - אינם נכללים ברשימה מתוך הבנה שרוב הבעיות שמנה יוסי אינן קיימות אצלהן, וגם משום שהם מוכתבים בדר"כ ע"י ישות עליונה דוגמת 'הרבי' שעל פיו יישק כל דבר. הציבור הליטאי מחולק לדעתי לשלושה פלחים [בצורה גסה, וביחס לנושא המדובר, כמובן]. ציבור אחד הוא אותו ציבור שהוא הבית הטבעי של עיתוני ההשקפה הצרופה וכו', והם אלו החשופים ביותר לשלל הבעיות שהציב יוסי, אך אצלם אין אפשרות, ולו הקלושה ביותר, להכניס עיתון אחר, מה גם שהוא הפוך לגמרי מכל מה שגדלו וגידלו עליו במשך עשרות השנים האחרונות. ולכך אני מבין שאליהם העיון אינו פונה מלכתחילה. הציבור השני הוא הקונטרה לציבור זה, היינו אנשים שאין להם דבר וחצי דבר עם העיתונות מהסוג הזה, כל הדעת תורה ושאר ירקות מענינים אותם כשלג דאשתקד, וממילא שוב אין מקומו של העיתון אצלם.  
הציבור השלישי שלמיטב הבנתי אמור להיות קהל היעד של העיתון, הוא הציבור שהתחיל מאותה נקודת מוצא הליטאית הקלאסית, אך השכיל בשכלו להבין את הבלוף הגדול שעומד מאחוריו, ועליו התכוונתי בדברי שישנם אנשים שעוסקים בחובתם בעולמם בלי להתבלבל יותר מדי, אך בתוך ציבור זה ישנם גם אנשים שזועמים על כל שטות של חברי העסקונה ומאמרי הפובליציסטיקה [אם אפשר לקרוא לזה כך] של העיתון, ועל הולכת גדולי תורה שולל אחרי אנשים שיעודם העיקרי עלי אדמות הוא קנאה תאוה וכבוד [והרבה כסף...]. ולציבור קטן זה בלבד מיועד העיתון. ולפיכך חושבני שזה די מיותר להוציא כל כך הרבה אנרגיה עבור ציבור קטן כל כך, שגם הוא מתעייף לאיטו ומצטרף לציבורו הטבעי שהפסיק כבר לספור את העיתון וכו' מזמן. [בקהל קטן זה ישנה גם בעיה של אמינות, היינו עיתון חדש שיצא לאור יקח לו זמן רב בכדי לרכוש את אמונם של אותם אנשים, ולעת עתה לא נראה שישנה דרך לעשות את זה].

2. הציבור הדתי לאומי מורכב מכל כך הרבה גוונים וסוגים, ויתכן מאוד שאין אנו מדברים כל על אותו סוג אנשים. כוונתי הייתה לתהליך התפתחותו של הציבור הנ"ל, שהתחיל בימי הרב קוק כקבוצה מעניינת עם חזון ורוח חדשה, ומלבד זה לא היו חריגות גדולות משאר הציבור החרדי, ובהמשך, בהשראת בנו ותלמידי בנו סטה הציבור הנ"ל מהמסלול הקלאסי לכיוונים לא צפויים בכלל, כל זה נעשה תוך שימוש באימרות ומאמרים של הראי"ה אודות גמישות מסויימת באוופנים מסויימים כהוראה כלל ציבורית. ובעוד שעל הראי"ה עצמו אין חולק [כמעט] על גדלותו התורנית ויכולת הפסיקה שלו, הרי שהבאים אחריו לא עמדו בהכרח בקריטוריון הזה, ומכח זה נוספו שיבושים קשים [והשמים הם הגבול, כמו שאנו נוכחים בימים אלו ממש ביחס לשירת נשים בצה"ל, ואכמ"ל].
כל זה בלי קשר לשאר הקבוצות שנספחו במקביל ובהמשך, שהוסיפו גם את רבגווניותם על הציבור הנ"ל.

3. באשר לרב שטיינמן, לא התכוונתי בכלל לפתוח כאן תיבת פנדורה כזאת, ביקשתי רק להביא צד חיובי הקיים בהנהגת הציבור באופן הזה, ולקבל תשובה באשר למילוי החור הזה בהעדר גבולות מהסוג הנ"ל.
אגב, כמדומני שהרב שטיינמן עצמו מעולם לא כפה את דעתו על קהלים אחרים שאינם משתייכים אליו ישירות, כל הדברים שאתה מדבר עליהם אודות הניסיון לכפות הנהגה אחת על הציבור כולו, כמדומני שכהיום הם נחלת בודדים בלבד, שזכרונות נעימים מימי הרב ש"ך העליזים ממאנים להיפרד מהם.