מושג רווח מאד בציבור שלנו הוא שקיימים שאלות שאסור לשאול אותם. מספר הפעמים בהן השואל מקבל תשובה על שאלתו בנוסח "אצלנו לא שואלים שאלות כאלה", רבו מלספור. בהרבה מקרים גם מרמזים לו, כי השאלות לא מגיעים ממקום טוהר, ומראים על איזשהו עיוות בנפשו, כאילו רק החולה [גופנית או נפשית או רוחנית] יש לו שאלות.

המרחב של השאלות האלה משתרע כמעט על כל רחבי החיים . מהם שהם אוניברסאליים, שאלות העולות על לב כל מי שיש לו הדעת, והעוז, לחשוב. כאלו הם שאלות קיומיות על זהות ומהות, על האמונה ,על האלוקים ועל תורתו והנהגתו. מהם שהם תלויות גיל ומעמד, שאלות שצעירים שואלים על נושאים של צניעות, וכדומה. ומהם שהם תלויות השתייכות קהילתיות וחברתיות. שאלות על מנהגים, על מנהיגים, ועל כל מיני שטויות ושיטות  המשתמשים בשם הדת והתורה.

המחשבה הראשונה שהמציאות הזאת מעוררת בנו, היא, מי מפחד כאן משאלות? ההיגיון הפשוט אומר שמי שיש לו את האמת לצידו איננו אמור לפחד משאלות. משאלות אמור לפחד מי שאין לו תשובות. במדינות חופשיות לא אוסרים לחשוב, כי לא מפחדים שאם יתחילו לחשוב ימרדו, רק במדינות דיקטטוריות קיים איסור לחשוב, ולבטא את המחשבות העצמאיות בגלוי. רק מנהיג שמפחד לכיסאו ושלטונו אוסר על אזרחיו לחשוב. מי שכוחו נזקק בכל עת לטיוחים, לעטיפות, ולהפחדות, וכך ורק כך הוא קיים, מעיד על עצמו שאינו יונק את כוחו מהיותו אמת אלא מהיותו כוח.

כך שמבלי משים , כשאנחנו מחנכים לאיסור לשאול, אנחנו בעצם מחנכים שהתורה שלנו  אינה האמת. או, במקרה הטוב, שדרך החיים שלנו, היינו הצורה שאנו מיישמים בה את התורה בחיים המעשיים, איננה אמיתית.

אלמלא היתה החינוך שלנו כל כך מוצלח, ואלמלא היו רוב האנשים עייפים ועצלים מכדי לבדוק דברים בעצמם, הייתה המחשבה הזאת גורמת לעזיבה המונית של דרך החיים הזאת. אלא שבאופן פרדוכסלי, החינוך הזאת שומרת על עצמה בדיוק בנקודת התורפה הגדולה שלה, כי במקום שאסור לשאול, אסור גם לחשוב, ומי שלא חושב, אינו מגיע למסקנות כמו אלו שתיארנו, פשוטות ככל שיהיו.

אכן רוח הוא באנוש שדוחקת אותו לחשוב, לשאול,  וכל חינוך, טובה ככל שתהיה , איננו מסוגל למנוע בעד הרוח האנושי לעשות מה שהוא נועד לעשות, לשאול ולחקור אחרי הדברים לבד, בכח החופשיות הבלתי מוגבלת של החיפוש האנושי. וכמה חבל שהרוח הזאת גורמת לטובים ורגישים שבנו, לבקש את שדורשת נפשם במחוזות הרחוקים מכוונותינו ורצוננו, והכול באשמת אותו מחסום על השאלה והמחשבה העצמאית, שבנינו במו ידינו. [ודברים אלו אינם נאמרים בתור תיאוריה אלא מהכרת העובדות בשטח]