הנה נראה לי שנתערבבו כאן כמה נושאים, ואסדר כ"א מהם בנפרד
א. פסיקה על פי קבלה ומקורות חיצוניים
[מקורות:אנציקלופדיה תלמודית כרך ט' ערך הלכה אות ה']
-כאשר נחלקו המקובלים והפוסקים, נקטינן כהפוסקים
כמו כן כאשר נחלק התלמוד ושאר ספרים הלכה כהתלמוד
-במקום שהמקובלים מחמירים, יש להחמיר כמותם, אך אין אנו יכולים לכוף ע"ז\
כמו כן במחלוקת התלמוד וספרים חיצונים. כאשר הם מחמירים לפעמים מחמירים כמותם.
-כמו כן בהנהגות מחודשות שעל פי הקבלה. אין יכולים לכוף לקיימם
כמו כן בספרים חיצוניים, ולא עוד אלא שבדבר התלוי במנהג לפעמים מניחים דברי התלמוד ועושים כספרים ההם.
-כשיש מחלוקת בין הפוסקים, הקבלה תכריע.
י"א שזהו דווקא בדברי הזוהר [אגרות משה] וי"א דגם במקובלים מאוחרים הדין כן.
ב. הלכות שמקורם במציאות מיסטית
-הרבה הלכות יש שסיבתם מציאות שדים או מזיקים או רוח הטומאה וכדו'. מובאים בש"ס. הרמב"ם השמיט חלק מהלכות אלו. וחלק פסק בנתנו טעם רציונלי יותר לפסק, בכל זאת רובם מובאים בפוסקים .
- כמה ענינים יש שתלויים באיסורי דרכי האמורי מעונן וכו' . וכבר כתבו הראשונים שהגדרים בזה מאד לא ברורים בתלמוד. בשו"ע פסק שיש לחשוש לכמה דברים. למעשה בזה"ז רוב הציבור לא מקפיד על כך.
ג. אמונותו האישית של הפוסק
קבלת פוסק מתבצע בזה"ז בעיקר מסיבות סוציולוגיות. כמעט אין בחינה אובייקטיבית לבחירת פוסק.
מה שברור הוא שפוסק צריך לקבל שההלכה מחייבת. חוץ מזה בכל נושא אחר של השקפה כל שלא נוכל לומר עליו שהוא כופר לכאו' אין בכך סיבה לפסול אותו כפוסק.
כך שהצעת מיימוני לפסול פוסק שמאמין בשדים או שאפשר לדבר אל מתים [כמו שסברו לפחות כמה מחכמי התלמוד] לכאורה מופרכת לגמרי.
מאידך מי שמכחיש דבר מדברי רז"ל לסיבת דעתו האישית, יש צד גדול לומר שהוא כופר בתושבע"פ וממילא אין לנו לקבלו כפוסק
כך שלדעת הרמ"ק שהכופר בקבלה בזדון הוא אפיקורס, הרי פוסק הכופר בקבלה דינו מפורש.
