יהדות דתית במובן המקובל.

אם כן, ענית לשאלה בעצמך. היוצא דופן לפי דבריך הוא, שמי שאינו מקיים וחותר לביטול המצוות, יוצא אוטומטית ממסגרת 'יהדות דתית במובן המקובל'

ירוחם

הגדרה – דת יהודית מקובלת היא לפחות קיום מתוך הרגשת חובה של סט ממוסד של מעשים והימנעויות (מצוות) [אני רוצה לעקוף לצורך הדיון את הויכוח על אמונות מסויימות. אני יודע שזה גם, במידה מסויימת, חלק מהדיון, אבל נניח לשם הפשטה, שאנו מאפשרים גמישות רעיונית, הגם שאי אפשר להמנע מעירוב התחומין (מי שמאמין באמונה פלונית בגדר מורידין, שזה עניין מעשי)].

כמובן שיתכן "יהודי מקובל" שגונב או מחלל שבת, זאת באם הוא מודה בהגדרה ובחלותה עליו אלא שיצרו תקפו (ואיני חושב שיש טעם להכנס כאן לדיון עד כמה אחוזי יצר – כמותיים ואיכותיים-  אינם מוציאים את האדם מהיהדות).

ב 2100 (בערך)  השנים האחרונות, עד לפני כ 100+ שנים, רובו של העם תמך, לפחות רעיונית ועקרונית בהגדרה זו וממילא בהלכה ה"פרושית" ובצאצאיה (היהדות הרבנית). גם החסידות נכנסה באופן עקרוני למסגרת זו.

יש תחנה שבה יש לכאורה סטיה מהמקובל. התקופה של לפני כ 2200 שנה.

חושבני שאין מנוס מלהעריך כי בעבר הרחוק, אי שם לפני תקופה זו, אמנם ההגדרה היתה כאמור, אך ההלכה והנוהג המעשי לא היו כנהוג וכמקובל היום, לפחות לא לחלוטין. היתה איזושהי מהפכה בתקופה זו שאיני יודע את סיבותיה ואת נימוקי המהפכנים, אבל היא הסתמכה, כפי הנראה, על הסמכות שניתנה בתורה לבית הדין. כך שבנקודת מפנה זו העקרונות נשארו אלא שהמנהיגות הדתית, הסנהדרין, אימצה פרשנות מרחיבה מאוד והיתה התפתחות מואצת מאוד של ההלכה. כמובן שזו השערה שלי, על סמך החומר הדל שיש מאז ושהשיגה ידי בפרט. החומר שיש יכול להעריך ולתת כוון איך חלו השינויים ומה הגורמים  (בפרט העקיפים) לכך, אבל איני חושב שהוא סותר תמונה זו. נניח ויראו לי כי הלכות מסויימות התפתחו ממנהגי כתות מסויימות וחדרו מכח המנהג או מסיבות ארחות להלכה המקובלת, זה לא ישנה את התמונה. אז חז"ל "גיירו" אותם. זה עדיין בגבולות היהדות המ קובלת, דהיינו קיום מתוך חובה של סט ממוסד.

ב 100+ השנים האחרונות חל מהפך ורוב העם היהודי אינו מעוניין בדת היהודית. תאמר אם כן שזו נהיית היהדות המקובלת? חושבני שאין זה הגיוני כי הכופר בדת יגדיר אותה. הוא יוצא ממנה.

ירוחם

אני מבין שהשאלה שלך באופן פשוט היא על שימוש הלשון "כמקובל". כמו ב"היהדות המקובלת".

וביתר עמקות, מה הם כללי השימוש במילה, ומה הם השימושים הראויים בה, ומדוע. מה ההצדקה השיטתית ל"מקובל".

אני סבור שאלו שאלות ראויות מאד, אם גם הן נידונו בפנים אחרות בפורום.

אם אוכל אשתדל להרחיב לפי המתווה הזה. אבל יבואו אחרים ויזכונו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

תלמיד טועה

סליחה. ראיתי את דבריך רק לאחר שכתבתי את שלי ושלחתי. דבריך חשובים מאד, אבל ארשה לעצמי להוסיף היבט שקראתי לו "מעגל קסמים". הוא נוגע בתחום שטרם נגעת בו. ונראה שכולם שייכים פנימה לנושא.

מי קובע את פסק ההלכה הנכון?

מצד אחד אנו נשענים על קודמינו וסועדים על שולחנם. (זה גם ביטוי בתלמוד). מצד שני, הרי אנו כאן ולכן כל הכרעה שתתקבל, על ידנו היא מתקבלת. רק מה, אנו משתדלים ללכת בעקבותיהם.

על הרקע הזה או גם מתוך הרקע הזה צומחת השאלה שמצויה כבר בתלמוד. הלכה כבתראי, כלומר האחרונים האחרונים קובעים. או הלכה כקדמונים כי מי יכול לחלוק על דור קודם.

מחלוקת הגישות אינה רק בשאלה מי יודע יותר ומי מבין יותר, אלא שהיא משקפת להערכתי אינטואיציות בסיסיות אלו שהזכרתי. הדוגלים ב"הלכה כבתראי" לדעתי מסתמכים גם על התובנה שסוף סוף הם כאן ועכשו ועליהם המלאכה לגמור עד כמה שזה אפשר בזמן אחד. והדוגלים בהלכה כקדמאי מסתמכים על כך שסוף סוף משל קודמינו אנו למדים. כל שיקול אחר בא בנוסף.

מעגל הקסמים נוצר מתוך כך שכפי שכתבתי, כל הדיונים הם שלנו, כאן ועכשו. ואיננו יכולים להתחמק מכאן שאנו החושבים ואנו המחליטים. גם אם ההחלטה תהיה להפיל את עצמנו על קודמינו ולהפקיד עצמנו לחלוטין בידיהם. משל למה הדבר דומה, למי שיוצא נגד "השכל" ותובע להשליך אותו כי הוא תמיד טועה ומגלה שהוא חוזר בו. הרי הדיון בהחלטה להשליך את השכל היא עצמה נזקקת לתובנות שכליות. כמובן, זה עדיין אפשרי בחינת הסולם של ויטגנשטיין שזורקים אותו לאחר שמטפסים עליו (המשל נאמר בהקשר אחר). גם כאן אנו עשוים בין לזרוק את השכל העצמי ובין לזרוק את סמכות ההכרעה "אחורה", אבל עדיין יהיה שלב שאי אפשר להתכחש לו של העיון העצמי שלנו.

מה חשיבותה של אבחנה זו? לכל הפחות, שגם מי שדוגל בשלילת החשיבה עדיין ייאלץ להודות שהוא מזדקק לה. הפתיחות לדבר זה עשויה לעזור לו לשנות פסילה גורפת של מאמץ עצמי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");