מכתב לאשתי, רגע ספונטני...

בס"ד

זה לא התחיל מאתמול.

עוד לפני שידעתי מה רוצה בכלל למלמל...

בעממי, כשכתבתי יומן אישי,

ידעתי שעוד מישהו קורא אותו חוץ ממני.

הוא ישב שם לצידי,

שומעת את העידוד שלך שהנה גם זה כבר מהעבר השני...

המיילים המצחיקים ועמוסי החוויות,

רואה אותנו בדמיוני קוראים יחד.

כשאני שותה בצמא את דעותיך...

שומעת את צחוקך המעודד,

שמעביר כל כאב.

מזדהה עם הנפילות,

יודע להעריך, לראות הצד הטוב.

לפני כל תמונה חושבת עליך...

ישר שומעת את דעתך,

איך אתה היית בוחר לעמוד שם.

בביטחון מופרז משהו שלא מפחד מאף דעה.

צחוקך הכובש שהופך את הדבר לטוב,

והכל שוב הופך לתום.

לשונך המחודדת שיודעת תמיד מה לומר מתי,

ולא מאכזבת אף פעם.

הוא האחד שאף פעם לא שוכחת,

ובכל תפילה מבקשת עבורו-עבורנו לא אחת.

כן, זה אתה שניצב שם, ואפילו בארועים לא מתביישת,

ומכריזה שהמזכרת השנייה היא בעצם עבורך.

כשפוסעת ברחוב תמיד רואה אותך עומד שם,

שעטרת תום נסוכה על פניך,

מחכה ומייחלת כבר לרגע שבו אוכל לראותך מקרוב.

כן, זה אתה - נסיך חלומותיי,

האבא של ילדי...

בעלי!