ההסכן הסכנתי

ייתכן

יפה שאלת. וכן ראוי לשאול.

כיון שהאשכול התארך, אחזור על מה שנראה לי כשאלות המרכזיות.

א. האם מה שייחסו  חז"ל לבלעם אכן נכון היסטורית? אם כן, מאין ידעו זאת?

ב. אם לא, האם חז"ל ידעו שהם ממציאים סיפור? ומדוע סיפרו כזה סיפור עליו?

ג. האם עיסוק בנושא כזה אינו פסול לאור הסתייגות חכמינו מדיון ב***? (כמו שצוטט כאן על מי שמזכיר דבר פשוט וידוע גם לילדים בזמנם מדוע כלה נכנסת לחופה - להבדיל מזמננו זה).

אלו התשובות שנראות לי סבירות:

א. המעשים שיוחסו לבלעם על סמך הדרשה הזו אינם נראים כמבוססים על ידע היסטורי.

אם היה ידע כזה שעבר כנספח למקרא, לנו לא ידוע עליו. אם כי אי אפשר לשלול זאת אפריורית. זה אמנם דחוק ורחוק.

האם אפשר היה למצוא רמז לרעיון הזה בפסוקים? לשם כך יש להתבונן בפרשה.

באשכול אחר בעבר הצעתי שכל המעשה על הטיול על האתון הוא חלום, שלקחו הוא מה שנאמר עוד קודם לכן שה' לא הרשה לבלעם ללכת אך בסוף אמר לו שילך ויאמר מה שה' ישים בפיו. זו היתה מסקנה שנובעת מן החלום המתואר אחר כך. אם כן, אזי האתון מבטאת את הרהורי ליבו של בלעם מתוך המתיחות בין רצונו ללכת (אולי כדי לזכות בכבוד ובשכר ואולי מעוד סיבות) לבין החשש שאין זה ראוי לעשות כן ואין זה רצון ה'.

אך גם אם נבין שהסיפור מביא באמת נס מיוחד שנעשה לבלעם, או חלום נבואי שעבר עליו, האתון מבטאת, אם לא את מה שחשב על עצמו, אזי את מה שראוי היה שתאמר לו.

האם אפשר למצוא בשיחה ביניהם לאינטימיות יתרה?

יש לזכור כי חז"ל הניחו (כמבואר במסכת עבודה זרה) ש"בהמה חביבה עליהם מאשה" ביחס לגויים, או לפחות ביחס לגויים מסויימים. אם לא נניח שזו גנות שייחסו חז"ל לעובדי עבודה זרה, אזי יש כאן השערה תרבותית. אם משלבים את האינטימיות שניתן לייחס לבלעם עם האתון (כוונתי ליחסי קרבה שלא ברור מה טיבם. והרי אדם יכול ליצור קשר רגשי עם בעל חיים שמשרת אותו, ויש לכך תיעוד בספרים רבים, אם כי איני יודע על מה עלילות אלו מבוססות) אם ההנחה לגבי המידות הרעות של רשעים, אפשר להעלות השערה שבלעם נכשל גם בכך.

ב. יש כלל גדול בסיפורי אגדות שיכול לבאר את האגדה הזו גם כן. תולים מצוות בצדיקים ומעשי רשע ברשעים. מי שצדיק, צדיק כמה שיותר. מי שרשע, מרשיע מה שיותר. כך לגבי עשו אמרו שביום שבו מכר את בכורתו עבר שלוש עבירות חמורות שדינן ייהרג ואל יעבור. וזאת למרות שעשו של המקרא, בניגוד לעשו הסמלי, כלומר מלכות רומא, אינו רשע כה מבורר. ואילו בלעם באמת הסכים לקלל את עם ישראל. וכן מכר את יכולתו האמיתית או המדומה לקלל בשם ה' (וכך גם ביזה את שם ה' כאילו הוא מאפשר לקלל באמצעותו). כזה אדם רשע ראוי אם כן להשפיל ככל האפשר. זה יכול להיות המניע של האגדה. וכך זה בעיני.

ג. האם ראוי לדון בנושא כזה "עדין"? ובכן, איני יודע. איני סבור שאני הייתי דורש דרשה כזו אילו הייתי חי במקומם ובזמנם. כלומר, לא הייתי חושב שסיפור כזה הוא ראוי. ואולי היו כמה גישות לדבר בין חכמים?

הרי למרות ההקפדה על לשון נקיה וקדושה יש איזכורים של נושאים כאלו במקומות שונים כאשר יש טעם בדבר.

תחילה הייתי רוצה לטעון שאולי הסיפור הוא מאוחר. אבל מצאתי אותו במדרש אגדה על במדבר בהוצאת בובר, בפסיקתא זוטרתי בעברית ושוב במסכת עבודה זרה בארמית כפי שמציין למקום גם רש"י. (מראי המקומות, חוץ מהאחרון, באדיבות פרוייקט השו"ת יברכם המקום).

אז אין לי תשובה לשאלה האחרונה, פרט לכך שאכן הרגישויות שלנו השתנו. עובדה שרש"י לא היסס לצטט את הסיפור הזה.

***
סיכום:

א. קשה למצוא ראיה למערכת יחסים כזו בין בלעם לאתונו ונראה שהסיפור הוא המצאה. (אם כי אפשר שהיתה מסורת כזו, אלא שאין לנו שום ראיה לדבר).

ב. דרכם של חז"ל היתה "לתלות קלקלה במקולקל" ויש סיבה טובה להעמיס על בלעם כמה שיותר בזיונות ועבירות.

ג. התרבות בדורות הקודמים, אפילו בימי רש"י, היתה שונה כל כך מהיום עד שדרשה כזו לא נראתה פסולה ו"לא צנועה".

לצערי איני יכול לטעון שזו דרשה מאוחרת ולא של חז"ל. (איקון נאנח מעומק הלב).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אני לא צנוע, אבל אני חושב שעניתי יותר טוב מכולכם. מושגי הצניעות שלהם היו בהכרח שונים משלנו.

לגבי תליית קלקלה במקולקל [כלומר בדרך כלל במקולקל], זה לא מדוייק, חנוך לקח אותו האלקים כדי שלא יבוא לידי חטא, יעקב אבינו גרה בו את הדוב, יוסף הצדיק היה מקרזל בשערו, ברזילי הגלעדי היה שטוף בזמה, וכן הלאה.

ייתכן,
הסיבה פשוטה רצון לאפיין את בלעם ואת נבואתו.
ניכר שיש קשר אישי כמעט אינטימי בין בלעם ובין אתונו בשיחה בינהם "שאני אעשה לך ככה" ? זה סגנון דיבור של בני אדם שקרובים זה לזה . (אלא שבמקרה הזה הדובר אינו בן אדם אלא אתון ) וזה נראה משלים ומאפין מאוד את אישיותו הארוגנטית והחוזה גדולות (והמתיימרת לשלוט בקב"ה) מחד, וחסרת המוסר והאנושיות מאידך.
            רק מי שהיצור הקרוב אליו הוא בעל חיים, יכול לראות ולהתפעל כ"כ מפלאי הבורא מחד, ולהתייחס לבני אדם כלא כלום שבמילה אחת ניתן לחסלם מאידך. 
 
צע"ג,
אין ספק שתפיסת הצניעות של חז"ל היתה שונה בתכלית מזו המקובלת היום בעולם הפוסט נוצרי, מעניין לשים לב בהקשר הזה שחז"ל מייחסים את מושג הצניעות יותר בהקשר של עשיית צרכים (עיין בפרק ג' בברכות , ובעוד מקומות בענין שאול המסיך רגליו וכד') ופחות בהקשר המיני. (למשל הסוגיא ב"במה אשה" שמדברת על בנות ציון שהולכות בלבוש מפתה לא מזכירה כלל את המילה צניעות למיטב זכרוני ודוק.) 

אני מניח שגם אלישע הנביא שרתם או ר' יהושע בן לוי שניסה לרתום את האקדוחן השמיימי למטרת הריגת מי שהרגיז אותם ובכלל כל הקהיליה שרתמה את הקוסם האלוהי לשיפוט בין צדדי הויכוח, השתיקה את בת הקול השמיימית ולאחר מכן השתמשה בו כדי לנקום את נקמת הנפגע במעשה תנורו של עכנאי מקבלים את אותן האשמות אודות ארוגנטיות וכדומה.

לגבי הצניעות, משפט מהשרוול: "על כל איבר ואיבר אמר לה: היי אשה צנועה" ודוק.

מקס,
אתה בטוח שחז"ל שאמרו שאחד מהדברים שנבראו בערב שבת שין השמשות הוא פי האתון חשבו שזה רק דמיון שלו ? 
בכל מקרה הסגנון האינטימי בשיחה בינהם (+ פגיעות אישיות וכד') אכן די בולט, חבל שהעמסת עליו סתם את ענין הדמיון שלו , כאילו אלו הם דברי חז"ל. (הלבשה כפולה אגב)

עץ נטוע (אולי התכוונת לאשרה...)
זה בדיוק מה שטענתי הכפירה והספקנות קודמת למחקר ולכן הכל בגדר השערות ואי דיוקים
עד שיוכח אחרת.
ואני לא מאמין לך שאתה אומר שאין לך בעיה להאמין אם היה קיים בלעם יש לך ועוד איך בעיה.
כמו שמבקרי המקרא הראשונים חשבו שהממלכות הקדומות בבראשית ארך ואכד הן דמיון
עד שהחפירות הוכיחו אחרת.
זה גרם להם לחזור בהם?
מה פתאום הם המשיכו וכמו שאומרים אל תבלבלו אותנו עם עובדות.