עץ,
קראתי את הערך הויקיפדי אליו לינקת, ולא זכיתי להבין מדוע זה מוכיח כי בלעם היה ונברא יותר ממה שכתוב בתורה.
אני מעתיק לכאן את הערך.
כתובת בלעם בן בעור היא כתובת עתיקה (840–760 לפנה"ס), שנמצאה בתל דיר עלא (Deir Alla, שיש המזהים אותו עם היישוב המקראי סוכות), צפונית-מזרחית למפגש נחל יבוק עם נהר הירדן.
בשנת 1967 חשף צוות חפירות הולנדי מבנה של מקדש בתל דיר עלא שבירדן, כשמונה קילומטרים מנהר הירדן, בקרבת נחל יבוק. על קירות המקדש נמצאו חרוטים על גבי סיד שטויח, מספר כתובות במצב השתמרות קשה ביותר, שעד היום פיענוחן שרוי במחלוקת. למרות קשיי הפיענוח, הצליחו החוקרים לפענח מספר שורות, שזיכו את אסופת הכתובות שנמצאו באתר בשם "כתובת בלעם". כתובת זו מזכירה אדם בשם "בלעם בר בער", וכוללת שני "צירופים" שמכילים נבואות אפוקליפטיות וסיפורי בלהות על השאול. הכתובת נכתבה בדיו שחורה ואדומה על קיר מטוייח, גובהה מטר, רוחבה 31 ס"מ והיא כוללת כ-55 שורות. מאחר שהיא נמצאה במצב קשה ביותר, היה צריך לשחזרה מחדש. רובה של הכתובת כתובה בלשון שירית.
החוקרים חלוקים באיזה שפה נכתבה הכתובת; חלקם טוענים כי היא נכתבה בענף של לשון כנענית עם ארמית, מספרת על החוזה בלעם בן בעור, נבואותיו וקללותיו. יש בה קרבה לשונית לסיפור המקראי בספר במדבר (כ"ב-כ"ד), ויש בה כדי לאשש את קיומו של הנביא המיתולוגי.
אני רואה כאן אישוש שהאגדה הייתה רווחת לא רק בתקופתו בסביבתו הקרובה של כותב המקרא, בהנחה כי כותב הכתובת אינו מאותה תקופה ומאותה סביבה.
בכל מקרה מדובר בכתובת שנכתבה מאות שנים לאחר ההתרחשות.
הכתובת משמשת כמקור חשוב לחקר הבלשנות, המקרא והדתות. הכתובת מתוארכת באמצעות פחמן-14 לטווח זמן של 880–760 לפנה"ס, כלומר, לפני זמנם של נביאי ישראל, או לכל הפחות במקביל אליהם.[1] לטענת ויפרט, גילוֹ של הקיר שעליו נמצאה הכתובת עשוי להיות צעיר בהרבה מגילה של המסורת שנכתבה עליו, והתגלית בתל דיר עלא עשויה לפתוח צוהר אל מסורת עתיקה ביותר, שמקדימה את הספרות המקראית כפי שהיא מוכרת לנו כיום במאות שנים.
עשוי, עשויה. הכול השערות יפות. מה ההוכחה?
תמציתה של הכתובת היא נבואת פורענות וחורבן, במה שנראה כמשפט אחרית הימים. בכתובת מסופר על בלעם בן בעור, איש חוזה האלוהים ("איש חזה אלהן"), אשר באו אליו האלים בלילה, וסיפרו לו על פעולתו של בלע באחרית הימים. בתגובה צם בלעם ובכה בבוקר, וכאשר שאלו אותו בני עדתו למהות מעשיו, הוא מספר לשומעיו על החיזיון שראה. בחזיונו, נתאחדו שדים על האלה שגר, והורו לה לסגור ולתפור את השמים, דבר שגרם לחושך בעולם ולהשממתו. עופות השמים ידורו במקומות שהיו בהם בני אדם, ובני אדם יביאו מקוננות שיקוננו ויתאבלו על אשר נעשה, במקום לשתות יין. אף חירשים ישמעו מרחוק את מצוקת אלי הפִּריון שגר ועשתורת, לא יבואו אורחים ולא יתחתנו, הרימה תיווצר בקבר בשל תאוות בני האדם, ואף תהיה באופן מטאפורי כרית לראשו של המת, נשים רבות יאלצו לחלוק בבגד אחד לכולן, והמוות יפקוד תינוקות צעירים "עולי רחם". בחלקה השני של הכתובת מסופר על מותו של בלעם, ירידתו שאולה, ותיאור מפורט של הרפתקאותיו שם.
ברוך מרגלית משער כי הכתובת היא קללה או נבואת חורבן שנכתבה על ידי מתיישבים ממוצא ארמי נגד מתיישבים ממוצא ישראלי בעמק סוכות, בדומה לנבואות זעם אחרות המוכרות מהמקרא.[3]
ישנה סברה בקרב החוקרים כי בעל הסיפור המקראי כתב את אשר כתב כתגובה פולמוסית לכתובת בלעם.
במקרה דנן סברה לאו דווקא דאורייתא.
יש כאן אישוש למיתוס לא למציאות.
בכל מקרה המיתוס שונה לגמרי מהמוזכר בתורה.
