פרשת פנחס

בפרשה זו מודיע הכתוב מנינם של שבט לוי, מפני ששבט לוי נמנה לחוד לפי ששאר השבטים נמנו מבני עשרי שנה ולמעלה, ושבט לוי נמנה מבן חודש ומעלה. והטעם ששאר השבים נמנו מבני כ’ ומעלה ושבט לוי מבן חודש, כי אלו שהיו מבני כ’ ומעלה עתידי היו ליטול חלק בארץ ולכן נמנו כדי לדעת מספר האנשים שיטלו חלק בארץ, אבל שבט לוי לא לקח חלק בארץ לכן נמנו מבן חודש ומעלה.

אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפנהם ואשר יוצאים ואשרי יביאם (בלק כז-יז)

"יצא לפניהם" ינהיג את העדה אחריו וירד לעם כדוד המלך שרקד עם עמו.

"ואשר יוציאם" מן השפלות והטומאה.

’’ואשר יביאם" ומכניסם אל הרוממות והקדושה.

אמר רבי ישראל מסלנט זצ"ל על מאמר חז"ל במסכת סוטה: "בעקבא דמשיחה פני הדור כפני הכלב" ויש להבין מה טיבו של משל זה?

טבעו של כלב שהוא רץ תמיד לפני אדוניו ומפעם לפעם הוא מפנה ראשו לאחוריו לראות לאן פני אדוניו מועדות ללכת שלא יברח לו.

בעיקבא דמשיחה יהיה "פני הדור" אלא שמתימרים להיות מנהיגיו של הדור הפנים (דוברי הדור) "כפני כלב" שהולכים לפני העם אמנם רשמי הם ראשי ממשלות אך בפועל הם שבוים בידי התקשורת העיתונות ומה שאומרים ברחוב ונתונים לסחטנות של מפלגות שמאיימות על הכסא שלהם ולכן לעולם הם לא יעשו מה שהם רוצים אלא מה שמכוון אותם הציבור. ולכן בשיטה זו אף פעם לא יהיה מנהיג אמיתי שינהיג את העם באמת שנאמר "ולא תהיה עדת ה’ כצאן אשר אין להם רועה כי המנהיגים של היום דומים לבובה עם חוטים. ישנם שתי סוגים של רועה צאן האחד רואה את הצאן ומטפל בו בצורה ניפלאה אך לא בגלל שאוהב את הצאן מכיוון שהצאן הוא מקור פרנסתו וממנו הרועה מתקיים כלומר את טובת עצמו הוא מבקש. זה כמו מנהיג שדואג לעם בדיקדוק לשם שישאר בכיסא המנהיג לשם כבוד ומעמד. ואילו יש רועה שרועה צאן בחינם בשדות של אחרים לא לשם פרנסתו אלא אך ורק לשם הצאן והבקר זה מנהיג אמיתי ולכן בחרו את יהושע בן נון שהוכיח את מנהיגותו שכרת ברית עם הגבעונים בשם הקב’’ה ולבסוף גילה שהם משבע האומות שאסור לכרות איתם ברית ולכן זאת שבועת שקר ושבועת שקר אפשר לבטל, אך יהושע בן נון לא הסכים שמע יאמרו הגוים שבני ישראל סתם נשבעים בשם של הקב"ה הוא היה מחושבי שמו יתברך העם יתרגז ואיים על כיסאו בתור מנהיג וזה לא מה שהדאיג את יהושע בן נון הסוף ידוע הקב"ה העמיד חמה מול לבנה שנאמר שמש בגיבעון דום וירח בעמק אילון אמר הקב"ה ליהושע בן נון אתה חשבת על שמי באמת עד כדי כך שפעלתה נגד ההלכה כדי ששם ה’ יתגדל בעולם אזי אני אדאג ששימך יזכר לדורות ע"י הנס הזה לצערי כיום אין מנהיגם שיקנאו את קינאת הקב"ה באמת, והרועה האמיתי של ישראל הוא ה’ יתברך כמו שאמר יעקב אבינו "האלוהים הרועה אותי’’ (בראשית יח-טו) וכפי שאמר דוד המלך "ה’ רועי לא אחסר: (תהילים כג-א).

צו גרוש כללי, חתום על ידי המנהיג המקומי הוציא ליהודי טהרן. תוך שבוע עליהם לעזוב את המקום וללכת אל הבלתי נודע, גזרה נוראה זו נחתה על ראשם של היהודים בעת של מעשה זה:

יהודי אחד מתושבי המקום התאסלם איש לא ידע את נימוקיו ומניעיו. מומר זה לא הסתפק במעשהו, אלא חיפש דרכים לבסס מעמדו בקרב המוסלמים. הוא הרבה ללעוג ליהודים ולמנהיגיהם, ובכל הזדמנות הפגין את נאמנותו לדת האסלם.

יום אחד השתתף המומר בארוע שבו נכח גם המנהיג האיסלמי. המומר הוצג לפני המנהיג כאיש חכם שידע לבחור בדרך הנכונה, דרך האיסלם. כדי להעלות את מעמדו בעיני המנהיג, הפטיר המומר ואמר:

"היהדות היא דת בלתי נסבלת".

"מה כונתך"" התענין המנהיג האסלמי כשהוא קורן מנחת.

"היהודים אומרים תמיד טוב שבגוים הרוג!, הנשמע כדבר הזה? על ברכי פתגם זה הם מגדלים את ילדיהם. זוהי הסתה נוראה נגד המוסלמים".

המומר הבחין, כי הצליח במשימתו. פניו של המנהיג אדמו מכעס, נחיריו רטטו והוא בקש מן המומר לחזור בשנית על דבריו. לאחר שהתרשם מאמיתת האמרה, הוציא צו גרוש ליהודי טהרן.

בתוך שעות ספורות נפוצה הידיעה הנוראה.

מועד הגרוש נקבע לשבוע הבא. יהודי טהרן לא ידעו כיצד לנסות ולשכנע את המנהיג, שיחזור בו, וכיצה להרגיעו כשהמימרא "טוב שבגויים הרוג" גרמה לכך.

ימי צום ותענית נגזרו על בני הקהילה, תפילות ותהילים נשמעו בכל בתי הכנסיות. יהודי טהרן ציפו לנס.

לטהרן הגיע חכם מולא אג’בבא, איש צדיק וחכם ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר. תושביה טרם שמעו על הגזרה הנוראה שנגזרה על אחיהם בטהרן.

החכם הגיע לעיר הבירה, כדי לנסות להקל את עול המיסים של תושבי עירו.

כשהגיע חכם אג’בבא לטהרן, פגש קהילה אבלה ועצובה, המכינה עצמה לגלות.

לאחר ברורים נודע לו פשר הגזרה, והוא החליט ללכת למנהיג ולנסות לבטלה.

"אלך ואדבר עם המנהיג המוסלמי", הציע החכם לראשי היהודים בטהרן. הסכימו לדברי החכם, וברכוהו שיצליח במשימתו.

פנה החכם מולא אג’בבא לביתו של המנהיג המוסלמי, והודיע לו כי יש בידו הסבר נכון לפתגם היהודי, הסבר שבודאי יניח את דעתו של המנהיג המנהיג המוסלמי נאות לקבלו בלשכתו, והחכם קד קידה לעומתו ופתח בדבריו.

"כבודו יודע, כי ביהדות ובאסלם יש דברים רבים דומים. בתורתנו יש ימי צום, ואף לכם יש ימי צום. לנו יש מקום תפילה – בית הכנסת, וגם לכם יש מסגד ועוד...

המנהיג האזין לדברי החכם בקשב רב, הוא אהב את גישתו החיובית של החכם, המכבדת כאילו את דתו ומנהגיה.

החכם מולא אג’בבא המשיך.

אך יש דבר אחד מרכזי, שבו אנו שונים מכם, כשבית המקדש היה קיים היתה לנו הרשות לדון אנשים העוברים על דיני תורתנו לאחת מארבע מיתות בית דין עד כדי כך, שאם אנשי עיר שלמה עברו עבירה היתה אפשרות להרוג את כל אנשי העיר או לשרוף את כולה. כשאנשי עיר שלמה עבדו עבודה זרה, האסורה לנו, היהודים היו צריכים לדון את העיר לשרפה, להרוג את כולם. אך עתה, משחרב בית המקדש שוב, אין לנו הרשות והסמכות לעשות כן, ולכן אנו מתקשים לא אחת לטפל בחוטאים, אבל אין בכחנו בשום און לגזור מות על איש וכמובן לא על עיר שלמה. לעומת זאת אצלכם הסמכות להרוג עדיין קיימת". לכן ישנה עליה חדה בחוטאים היהודים כי אין להם מימה להירתע בזמן שהם חוטאים.

המנהיג הנהן בראשו להסכמה וחכם אג’בבא סיים את דבריו, "זו אפוא כונת הפתגם ’’טוב שבגויים הרג’’ הטוב שבגויים כלומר היתרון שלכם על העם היהודי הוא ב’הרג’ ברשות שיש לכם להרג רשות שניטלה מאתנו. (613 סיפורים על תרי"ג).

יהושע החרים את העיר יריחו, משום שהיתה בה טומאת עבודה זרה, יותר מכל עיר אחרת בארץ ישראל. ולכן היה לה דין של עיר הנידחת. יהושע גזר שלא תבנה יריחו עוד כדין עיר הנידחת.

לאחר שכבש יהושע בן נון את יריחו, הרס אותה לגמרי וקלל את מי שיבנה את העיר אי פעם כל בניו של האיש אשר יעז לבנות את העיר יריחו ימותו.

שר האוצר של המלך אחאב היה אחד מראשי עובדי הבעל עובדי אלילים ושמו חיאל.

יחד עם המלך חטא והחטיא את העם.

מכיון שלא האמין בה’ , לא האמין חיאל גם לדברי נביאי ה’. לא שם ליבו לדברים, ובעצת המלך אחאב ובעידודו, בנה את העיר יריחו. ואכן התקימה בו קללת הנביא. כשיצק את יסודות העיר מת בנו בכורו. אך הוא לא שם ליבו לכך, ולא ראה בכך סימן לקיום גזרת יהושע, וכשהציב את הדלת בפתחי הבתים מת הצעיר שבבנים.

קללתו של יהושע על בונה העיר התקימה (613 סיפורים על תרי"ג).

פנחס לא ניקרא כהן כי נולד לפני שחילקו הכהונה אך אחרי קינאתו את קינאת ה’ זכה להיות כהן שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום. בזכות מסירות הנפש של פנחס שלא פחד שיהרג בידי שבט שמעון וידוע ששבט שמעון מוציאים לפועל כמו שהוציאו לפועל את ניקמת בעילת דינה בת יעקב.

ועוד נאמר לשיבחו של פינחס שלא ידע שמלאך ה’ יעזור לו ומסופר במידרש תנחומא שקרה לפינחס שני עשר ניסים עיין שם ונספר מיקצתם שהרומח לא נישבר בביטנם של זמרי וכוזבי בת צור והעלה אותם לממעלה כמו שיפוד באויר שזה דורש המון כח ולא פרחה נישמתם מיד, כדי שפינחס לא יטמא למת. ולא טיפטפו טיפות של דם מבטנהם שלא יטמאו את פנחס הכהן ותלה אותם על ענף העץ שכולם יראו והענף לא נשבר.

שכל שבט שמעון רצה לפגוע בפנחס והמלאך עצר אותם כל זה ועוד עשה הקב"ה בשביל פנחס שחשב על שמו יתברך ובכדי להמחיש את גבורת פנחס המשיל משל ששמעתי מעשה במלך שהלך עם נער ליווי מחדר המלוכה לעיירה סמוכה ובדרך תקף אותם שודד. הנער הגן על המלך במסירות גדולה ונתן לו 100.000 זהובים.

כעבור כמה חודשים קרה את אותו סיפור רק עם שומר הראש האישי המובחר של המלך. וחיסל השומר ראש את השודדים. חשב השומר ראש בטח שנגיע לארמון מחכה לי מסיבות וזהובים וחיים מאושרים והנה עבר חודש חודשים וכלום לא קרה. שאל השומר את המלך ברמזים ולא הבין המלך עד שהשומר אגר אומץ ואמר למלך לנער עשית מסיבה ונתת לו זהובים ואילו אני הצלתי אותך משני שודדים ולי לא נתת כלום.

ענה לו המלך, יקירי זה התפקיד שלך לזה הוכשרת ונועדת ובשביל זה אתה מקבל משכורת ואילו אותו נער זה היה פלא פלאים איך מסר את נפשו למען שהוא לא היה חייב ולא היה לו ביטחון ואינו הוכשר למצבים הללו ועשה מעל המוטל עליו ואילו אתה עשית את המוטל עליך לכן אין אתה ראוי ליחס מיוחד. ע"כ בדיוק כך קרה עם פנחס שנאמר ויקום "מהעדה" מהי עדה? קם מעדת סנהדרין שפינחס היה שופט בתוך עדת סנדרין ומסר את נפשו על קידוש ה’ לקנאות את קינאתו בתפקיד שלא מוטל עליו ושלא הוכשר בשבילו,בשביל מה לו להתעסק עם עבריינים בשביל זה יש שופטים ושוטרים שיטפלו במצבים אלו. אלא זה היה פלא שעשה פנחס מעל המוטל עליו ולכן אמר ה’ הנני נותן לו את בריתי שלום

נפתח בביאור מיקומה של פרשה זו. התורה כבר הזכירה את בנות צלפחד בפרק הקודם[2]: "וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה", ואם כן עלינו לברר מדוע לא נזכרה פרשה זו כבר שם. אמנם ניתן לענות בפשטות שהתורה לא רצתה להפסיק את עניין המפקד, אך מדוע לא הובאה פרשה זו מייד לאחר מכן, אחר סיום המפקד והציווי על חלוקת הארץ?

עונה על כך רש"י[3]: "'ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן'[4], אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'[5], והנשים אומרות: 'תנה לנו אחוזה', לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן". מסביר המהר"ל[6] כיצד הדבר נלמד מפשט הכתוב: "דאם לא כן -איש למה לי". כלומר, כיון ששינתה התורה אצלנו וכתבה 'איש' ולא כתבה כפי שמצינו במכת ערוב[7]: "וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר משֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד", למדנו שהשימוש במילה 'איש' בא ללמד שהגזירה לא היתה על הנשים. המקור לדברי רש"י הוא בספרי, וביתר הרחבה אנו מוצאים בבמדבר רבה[8]: "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן: 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם'[9], ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר: 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב'8, והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה: 'וישובו וילינו עליו את כל העדה'[10], ועליהם נגזרה גזירה שאמרו 'לא נוכל לעלות', אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה, 'כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה'4, איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים". יוצא, שבסמיכות זו של פרשת בנות צלפחד לציווי על החלוקה הדגישה לנו התורה את חיבתן של הנשים לארץ.

נחזור לעיין כעת בפרשייה עצמה: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף"1, כפילות זו בוודאי זועקת דרשני, רש"י נזקק לשאלה זו ומסביר: "'למשפחת מנשה בן יוסף' - למה נאמר והלא כבר נאמר בן מנשה אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ שנאמר 'והעליתם את עצמותי'[11] ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר 'תנה לנו אחוזה'". כלומר, התורה הדגישה את התייחסותן ליוסף על מנת להצביע על אהבת ארץ ישראל המשותפת להם.

ברם את המקור לדבריו שאב רש"י מהספרי, אך שם לא הובאה ראיה לאהבת ארץ ישראל של יוסף. ואת הנימוק "שנאמר: 'והעליתם את עצמותי' הביא רש"י מדיליה. ומקשה על כך הנצי"ב[12], מה מיוחד כ"כ בבקשת יוסף להקבר בארץ ישראל, והרי כל השבטים בקשו להקבר בה, אלא שראה יוסף צורך להשביע כיון שהיה שליט במצרים ולא היו מניחים אותו. לכן מביא הנצי"ב מקור אחר: "'כי גנב גנבתי מארץ העברים'[13]-ולא כחש ולא העלים שם ארצו אע"פ שהיה לו לרעה". ומוכיח זאת הנצי"ב מכך שטענה זו במיוחד זוכה לשבח מאת הקב"ה, כפי שמפורש במדרש: "אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע עצמותיו של יוסף נכנסין לארץ ואני איני נכנס? אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו - אדונתו אמרת לו: 'ראו הביא לנו איש עברי' ואינו כופר אלא אמר כי גנב גנבתי מארץ העברים, אתה שלא הודית בארצך... לפיכך אין אתה נקבר בארצך"[14], יש להעיר ע"פ דברי האדמו"ר מאוסטרובצא והרי משה כלל לא נולד בא"י ומדוע שיגיד שאיש עברי הוא? אלא מכאן אתה למד שכל יהודי במהותו קשור לארץ ישראל, גם מי שלא נולד בפועל בתוכה.

עתה נעיין בבקשתם עצמה. שואל הנצי"ב כיצד למדנו מבקשתם שחיבבו את הארץ, הרי יתכן שבסה"כ הם רוצות רכוש ובאותה מידה היו מבקשות אחוזה בארץ אחרת? ומתרץ, שהראיה ממה שאמרו: "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹך אֲחֵי אָבִינוּ"1, שהרי נחלת שבט מנשה התחלקה בין עבר הירדן המערבי לבין עבר הירדן המזרחי. ואע"פ שיכלו לבקש חלקן בצד המזרחי ולקבלו מייד, ללא מסעות נוספים - בחרו לבקש עם אחי אביהם בעבר הירדן המערבי המקודש יותר, וכך גם אנו מוצאים אמור בספר יהושע: 'כי בנות מנשה נחלו נחלה בתוך בניו וארץ הגלעד היתה לבני מנשה הנותרים'[15], וכל זה מרוב חביבות ארץ ישראל שהייתה בלבם, שלא רצו לשבת במנוחה בעבר הירדן אע"פ שכבר כבשוה.

יש להניח, שכיון שאותם נשים עמדו להציג טענותיהם בבית המדרש - כנגד משה וכל הזקנים, בוודאי שקלו היטב את טענותיהם קודם שאמרום. ואם כן לא ברור מדוע הן מזכירות את חטאו של אביהם, ומדוע הן טורחות להדגיש שלא היה בחטאים אחרים: 'אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹך הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ'1. מסביר רש"י כאן: "לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים, ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת ולא החטיא את אחרים עמו". אך עדיין קשה מדוע עליהם להזכיר בכלל שמת בחטאו, מה הקשר לבקשת הנחלה?

מסביר זאת האברבנאל: "שהיה מדור המרגלים שנגזר עליהם שימותו במדבר, ונאמר 'וטפכם אשר אמרתם...'[16] והם ירשו את הארץ", ובנות צלפחד טוענות כנגדם אנו אותו הטף שהובטח לו לירש את הארץ, ואח"כ הוסיפו להגיד שלא היה בעדת קרח עד שתענשנה בנותיו בעוונו, כדברי הגמרא: "מתלוננים ועדת קרח לא היה להם חלק בארץ"[17].

"כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת", ומה היה חטאו? מביאה הגמרא מחלוקת: "תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: 'ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש'[18] ולהלן הוא אומר: 'אבינו מת במדבר', מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו?! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק... אלא מהיכא הוה? מויעפילו הוה "[19]. ולכאורה קשה שהרי אותה שאלה ששאל ר' יהודה בן בתירא על ר' עקיבא קיימת גם לשיטתו, מדוע מפרש חטאו אע"פ שהתורה כיסתו. ומתרץ המהר"ל[20]: "ואין לומר שהיה המקושש דאם כן הוי ליה למכתב בפירוש שם צלפחד בפרשת המקושש, אבל במעפילים שהיו הרבה לא יתכן לכתוב שם צלפחד בפירוש". והדברים מצטרפים לדברי רש"י בהסבר הגמרא: "מויעפילו לעלות וגו' שלא הרשיע כ"כ כחילול שבת". כלומר, התורה בעצם לא כיסתה את חטאו, ומצד שני חשיפת חטאו במעפילים אינה חמורה כהטחת חטא חמור יותר של חילול שבת, באותו אדם.

ברם, נראה שאפשר להעמיק עוד בהסבר טענתם. אומרים התוס'[21]: "דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים". כלומר, אביהם, המקושש צדיק היה ולשם שמים נתכוון, ויותר הדברים נראים לשיטת ר' יהודה בן בתירא שהרי אומרת התורה: " וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ: וַיֹּאמֶר משֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח: אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם: וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה"[22]. המעפילים הרי היו בעלי תשובה ובעצמם התוודו: 'כי חטאנו', וכדי להוכיח את כוונתם הטובה ניסו במסירות נפש להעפיל לארץ ישראל. וכך מביא החתם סופר: "ואם כן ע"כ צלפחד צדיק היה ואי היה מן המעפילים אתי שפיר דאף על גב דכתיב 'ותמרו את פי ה' ותזדו ותעלו ההרה'[23], מכל מקום בעלי תשובה היו והתוודו עוונם ומסרו נפשם על ארץ ישראל למות במלחמה לשם ה', כמו שעשו אנשי העגל למחרתו שמסרו עצמם ביד הלוים להריגה מחמת חרטה ותשובה כן עשו אלו ,אלא שמ"מ נענשו על חטא זה שלא שמעו אל משה וקבלו עונשם בעולם הזה"[24]. יוצא א"כ שבנות צלפחד טענו, לפי ר' עקיבא, שאביהם צדיק היה, ולר' יהודה בן בתירא עוד יותר מזה, שחטאו נבע מאהבת הארץ שהייתה בליבו, ואם כן, הן ממשיכות דרכו של אביהם, כיון שגם בהם בוערת האהבה לארץ. זכו בנות צלפחד שאהבת הארץ שהייתה בליבם עשתה רושם כל כך גדול, עד שגם בימינו ישנו עמק הקרוי על שמם, עמק חפר.

[1] במדבר כז,א-ה.

[2] במדבר כו,לג.

[3] רש"י במדבר כו ,סד.

[4] במדבר כו,סד.

[5] במדבר יד,ד.

[6] גור אריה פרשת פנחס.

[7] שמות ח,כז.

[8] במדבר רבה פרשה כא ד"ה ותקרבנה בנות צלפחד.

[9] שמות לב.

[10] במדבר יד,לו.

[11] בראשית נ,כה.

[12] עמק הנצי"ב.

[13] בראשית מ,טו.

[15] יהושע יז,ו.

[16] במדבר יד,לט.

[17] בבא בתרא קיז ע"ב.

[18] במדבר טו,לב.

[19] שבת צו ע"ב.

[20] גור אריה פרשת פנחס.

[21] תוספות בבא בתרא קיט ע"ב ד"ה אפילו.

[22] במדבר יד,מ-מה.

[23] דברים א,מג.

[24] שו"ת חתם סופר חלק ו - ליקוטים סימן נו ד"ה עוד תי'.