סיוגי המקרא - כזכר לחוקים קדומים

לגבי מעם מזבחי. כנראה שעדיין יש הו"א שזה עוזר . ויש סיפור בתנ"ך שמישהו נאחז בקרנות המזבח בכדי להימלט מהריגה. ורז"ל דרשו בזה עוד דרשות אחרות.

לגבי אונס, בישיבות מקובל ללמוד מזה שבאמת הסברא הפשוטה לא פשוטה כ"כ לפטור אונס, וכך היא סוגיית הגמרא, ויש בזה הרבה שאלות גבוליות אם אונס כמאן דעבד ובענין אונס בגיטין שרואים שזה כלל שצריך לכתוב.
אבל באמת לאחרונה חשבתי שמסתמא הפשט הפשוט הוא כדברי פותח האשכול, ועובדא שעד היום יש תרבויות שהורגים את הנערה. 

לגבי קרח, ראה שם ברמב"ן שמדבר על זה. 

אוטוטדידאקט


ברוך הבא אל הפורום!

(אמנם היית צריך לשלוח את האשכול המוצע אלי או למנהלי משנה לאישור, אבל בדיעבד שיהיה).

עמדת על דבר חשוב. דיני התורה לא ניתנו בחלל ריק. לשון אחר: הם נועדו לעצב ולחנך חברה שכבר היו לה מנהגים ואולי חוקים. חוקים אלו יכלו להגיע ממצרים, מארץ כנען, אולי מארם נהרים משם הגיעו אבות אבותינו, נחור ותרח.

מה היו חוקים אלו קשה מאד לדעת מן המקרא. כפי שכתבת, יש רמזים. כמו כן, ניתן לשאול מדוע זה כה חשוב לברר זאת. אבל ודאי שאם יודעים את הרקע, קל יותר להבין את התיקונים והעיבודים שנעשו להם בתורה שנתן ה' למשה.

דוגמא נוספת ובולטת היא מצות ייבום. אנו יודעים שהיה נוהג של ייבום ממה שהיה במשפחת יהודה עם תמר (היא התחתנה עם ער, אך הלה מת. אונן נשא אותה ולא בא עליה ומת גם הוא. היא נותרה מצפה לבן השלישי, ולא ניתנה לו. בייאושה היא פיתתה בערמומיות את אבי בעליה, יהודה, ולאחר שהאמת יצאה לאור יהודה פטר אותה מעונש. מכאן ניתן ללמוד לגבי הציפיות ואולי החוקים ששררו אז בנושא הייבום. ולפי אלו חוקים נהגו בני יעקב במקומם? הרי התורה טרם ניתנה - למרות המדרשים שטוענים ש"האבות שמרו את כל התורה").

אנו עשויים להניח כי מצוות גואל הדם ניתנו על רקע של גאולת דם ששררה בימים ההם בחברה היהודית ובחברות סמוכות. ולמרות שגאולת הדם יכולה להראות בעינינו כנוהג ברברי ואכזרי, למעשה היא משרתת תפקיד חשוב מאד. היא מגינה על חיי האדם. בתקופה שבה אין משטרה ואין בית משפט, מי יכול למנוע הריגה של אדם? רק החשש, הידיעה שההורג או בני משפחתו ישלמו בחייהם. התורה מעצבת את הכללים האלו כדי למנוע הסלמה.

הדוגמאות שכתבתי כאן טעונות הרחבה, אבל כרגע אני מסתפק באיזכור קצר.

לגבי ההבדלה בין צרעת שמחייבת הרחקה מחוץ למחנות וסימנים דומים, אפשר שהכללים באמת ניתנו על רקע של כללים אחרים ששררו בחברות קרובות. ואפשר שהם באים באופן טבעי מן הצורך להגדיר מתי יש חשש לצרעת ומתי לא. לא כל סעיף בחוק נוצר בגלל ויכוח עם חוק אחר קדום. יתכן שאי אפשר להכריע בדבר. אבל מבחינה מתודולוגית (=שיטת הלימוד והחקירה) כדאי לזכור את כלל העזר הזה. יש התפתחויות פנימיות בחוק שאינן נובעות מויכוח חיצוני אלא מטעות שיכלה להיות מעצם יישום החוק. במקרה של צרעת, כאשר יש חשש מהידבקות (אם הרעיון של הידבקות היה מוכר, שהרי הידע הרפואי שלנו הוא חדש מאד) יהיה פחד ורצון להתפטר מכל סימן של צרעת. לכן כפי שיש להגן על החברה על ידי שילוח המצורע, כך יש להיזהר ולא לשלח מי שהוא רק חשוד במחלה.

ולגבי הידבקות, נראה מימי חז"ל שהיו נוהגים הרחקה בחולים מדבקים כמו שחין וצרעת, אבל הנושא אינו מוכר לי כדי לומר דבר ברור ושנית יש מרחק רב בין ימי חז"ל לימי המקרא. והאם אפשר ללמוד מזה על זה.

לגבי אונס, מסתבר שהתורה מחדשת פטור לאנוסה על רקע הנוהג המקובל בחברה להעניש את האנוסה. יש כמובן לבדוק בחוקים המוכרים לנו מן הסביבה, כגון חוקי חמורבי, כדי לראות אם זה כך. אולם מסתבר שהיחס לאנוסה יהיה מאשים. כמדומה שכך הוא הטבע האנושי, להאשים את החלש והנפגע. גם הנפגע בעצמו נוטה להאשים את עצמו במה שקרה לו. זו תופעה מוכרת בפסיכולוגיה (צריך מראי מקומות לכך). 

יש כמובן צד שני. איך יודעים אם האנוסה באמת נפגעה על לא עוול בכפה או שמא יצאה מחוץ לעיר למפגש מתוכנן?

לגבי כך שב"ישיבות" מחפשים הווה-אמינא (=סברה שאפשר היה להעלות אך היא נדחית) כדי להאשים את האנוסה, איני מכיר מהלכים כאלו. אך זה נכון שלימוד התורה רכש לעצמו מאמצי יתר. אחד מהם הוא בכיוון של פיתוח הווה-אמינות מיותרות. ולדעתי אם יש נסיון כזה גם כאן, זו עוד דוגמא לכך.

הסיפור על האיש שנאחז בקרנות המזבח הוא על יואב, שר הצבא הנאמן מאד לדוד שאמנם תמך באדוניה, הבן האחר, ולכן שלמה ציווה להרגו וכן יעץ לו דוד לפני מותו. (היחסים בין דוד ליואב ראויים מאד לעיון, ולאחרונה יצא ספר על יואב, אבל איני יודע אם וכמה הוא טוב. יש כאן דרמה פסיכולוגית מרתקת שניתן לעמוד עליה מן הכתובים).

התופעה של מציאת מקלט במקדש ליד מזבח מוכרת לנו מתרבויות אחרות. היא גם מסתברת מתוך עצמה. (התחום האלוהי - לא היהודי אלא בתפיסה האנושית - קובע לעצמו טריטוריה עם כללים משלו, ולכן הרשות החילונית אינה רשאית להחיל בה את כלליה). אולם מעניין שחז"ל פירשו אחרת את האמירה הזו בתורה, כאילו מדובר בכהן שיש להוציא להורג והוא באמצע "עבודה" במזבח. האם חז"ל באו לאפוקי (=להוציא) מן התפיסה הגויית המוכרת בזמנם או שהיו להם טעמים משלהם לפרשנות כזו? איני יודע. הם בהחלט התעלמו מהעדות של המסופר על יואב. כמובן, ניתן לטעון, ואולי זה נכון, שיואב רצה להגן על חייו ולכן עשה אינטואיטיבית צעד אחרון שעמד לרשותו, כפי שגם ניתן לטעון שיואב שגה בהבנת הפסוקים במקרא. ככלל, זה יכול להיות מחקר מעניין, אם גם לאו דווקא באשכול זה, על פרשנויות הלכתיות שנדחו במשך הדורות אך הן ניכרות מתוך המתואר בתנ"ך. לדוגמא, וגם זה ראוי לאשכול בפני עצמו, האם היה תקופות ומקומות שבהם ראו בעשיית פסל מתווך לעבודת האלוקים דבר שאינו אסור (כך לדוגמא טען קנוהל לגבי עשיית העגלים בידי ירבעם).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
זו לא הוא אמינא מיותרת לגמרי כיון שבמקרים אחרים הרי נחלקו אמוראים למשל אי יש אונס בגיטין. הרי שיש אופן בו טענת אונס לא מועילה. 

יהי אור

שם כמדומה שהנושא של אונס הוא אחר לגמרי. שם השאלה היא אם אדם התנה אך לא הביא בחשבון אונס, האם עלינו את התנאי כאילו התמלא או לא התמלא. האם אין זה נושא אחר עם כללים שונים?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
אני לא זוכר עכשיו את הסוגיא בדיוק. ברור שזה לא דומה  ובכל זאת נדמה לי שהגמרא משווה אותו באיזה הקשר. 
וכשלמדנו אותו בישיבה הגענו לכך שפטור ולנערה לא תעשה דבר היא חידוש התורה. 
נכון שבפשטות הוא תלוי בדעת מתנה התנאי, כך אני טענתי אז, אבל למעשה רואים שמחילים על זה משפטים כלליים. ואני זוכר שדברו על זה שכשאדם מתנה הוא כולל שידונו אותו לפי הלכות ולא רק לפי דעתו.