דע מה שתשיב

מיימוני, לא כ"כ הבנתי את התשובה של רבי נחמן. מיהו המלך שהתם פוגש ואיזה מלך פגשנו בילדותנו? 
אגב, סתם מתוך סקרנות, לפני כמה שנים בערך קראת לראשונה את הספר של פרוש?

אזנים לכותל

א. כדאי מאד לקרוא את הסיפור של ר' נחמן ואת פירושו של שטיינזלץ.

הסיפור הולך בערך כך:

היה היו שני חברים. אחד תם ואחד חכם. שניהם גדלו באותה עיירה. החכם למד והשכיל והצליח בכל מעשיו עד שהפך לחכם גדול ומפורסם. התם מצא עבודה כסנדלר וגם בזה לא היה מי יודע מה. היה עני, ויש תיאור יפה של הסתפקות במועט כאשר הוא מבקש מאשתו מעדנים והיא מגישה לו כל פעם לחם והוא אוכל, ומביע הנאה מן ה"מעדן". כאשר צוחקים עליו ו"מבלפים" הוא נותן אמון ורק מבקש: בלי לצחוק, ותמיד הוא נותן אמון מחדש.

אמנם החכם מוזמן להגיע למלך בשל חכמתו הגדולה. אבל מתוך חכמתו הוא  מתחיל לפקפק אם באמת יש מלך או שזו רק הנחה מוטעית. והוא מצליח להטעות את שליח המלך שבעצמו חכם, עד שגם זה מתחיל לפקפק אם יש מלך. הרי אמנם גדל בעיר המלך, אבל מעולם לא ראה אותו ולמעשה נדירים מאד המקרים שמישהו זוכה לראותו. (הנמשל הקבוע מלך=אלקים מאד מובן מעצמו. הזוכים לחויה של התגלות הם נדירים מאד ואין אנו פוגשים אותם אישית).

לפיכך, השנים מתחילים לנדוד בעולם ולדבר עם מאמינים במלך ולשכנע אותם שהם מאמינים בטעות. וזה הופך אצלם לבדיחה, "להאמין כמו שמאמינים שיש  מלך".

לעומת זאת התם מתחיל לעלות לגדולה, ובינתים הוא מתחיל ללמוד ולהחכים. הוא מתמנה לראש מקומו ואף מוזמן להיפגש אישית עם המלך.

לכן כאשר הוא וחברו נפגשים הוא יכול לומר לו: אני הגעתי למקומך, כלומר החכמתי ואני יודע את כל מה שאתה יודע, כלומר בפילוסופיה ובחכמות, אבל אתה לא הגעת למקומי, שהחכם אינו יודע על המלך.

קיצרתי מאד ויתכן שיש פרטים שכבר שכחתי. בשעתו ניתחתי את הסיפור ביתר הרחבה וכמדומה שזה היה באשכול בפורום אחר שמי יודע אם הוא קיים עדיין. הנקודה החשובה, או אחת מהן, היא שהחכם תוקף את התם בטיעון ש"אף אחד לא הכיר את המלך" ולכן אין הוכחות לקיומו. יש עיר שלמה שמאמינה שיש לה מלך, אבל בני העיר טועים. הביקורת הזו אינה תקפה לגבי התם. הוא באמת יודע. בלשונו של שטיינזלץ, מי שזכה להתגלות שוב אינו מוטרד מספקות. עליו אי אפשר לערער. כמובן, השאלה איך אפשר לזהות מי שזכה ולהבדיל בין מי שזכה לבין מי שרק מדמיין שזכה היא קשה וטעונה בירור. אבל היא נוגעת למי שעומד מן הצד, לא לבעל החויה עצמו.

ב. כל מי שזכה לגדול בבית חרדי או אפילו דתי, היו לו חויות של מפגש. אמנם לא של התגלות, אבל של דיאלוג של תפילה בכוונה, של תחושה שה' מקשיב ואוהב אותו, של השגחה פרטית. זה לא קורה כל יום, אבל זה קורה.

בדורנו יש כמה וכמה שעסקו בחשיבות של החויה הרגשית של הילד כבונה תשתית חיונית ליצירת החויה הדתית בגיל המבוגר. כך  משתמע מדברי הגרי"ד סולוביצ'יק וכך כותב הרב טאו בספרו "צדיק באמונתו יחיה". הדברים ראויים לאשכול נפרד.

אני בעניותי איני מסכים למה שהם כתבו. זו לדעתי גישה שאינה מכירה בכך שהאדם הבוגר, החושב, בעל התודעה הפילוסופית, אינו מסוגל לחויה של מפגש. ותמה אני על שניהם. אולם יש להסכים שללא חויה רגשית כזו, שקל להשיגה בימי הילדות, האדם נידון לחפש אחרי האלקים קודם כל בשכלו, בכישוריו הפילוסופיים. ובדורנו, עם הנחות היסוד שלנו, זו משימה קשה, אולי בלתי אפשרית.

אם כן, המלך שפגשנו בילדותנו הוא ה' שהכרנו דרך החינוך הדתי שמזמן לנו חויות כאלו.

***
איני יודע בן כמה אתה, אבל אם אתה צעיר מספיק אזי יכול להיות שקראתי אותו לפני שנולדת... (צא וחשב בן כמה אני... אבל זה לא סוד כזה גדול. אפשר לדייק זאת מדברים שכתבתי בראשית ימי בפורום שאני כבן 50).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

יהי אור

כתבת שאני חוזר ל"דת האקזיסטנציאליזם". איני יודע כיצד יש לאפיין דת כזו ולכן מה המחיר שתגבה ממני אם אסכים, אבל כפי שאני מבין את המילים האלו, אז בהחלט כן. כמובן, הדת היא לא רק ענין אקז'. (כתבתי לך תגובה באשכול שלך, אבל לצערי לא הבנתי איך הוא קשור לכאן).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

פוגמישו

הציטוט שלך מראה כי הרמב"ם כאן טוען שיש עליונות לדת היהודית. אז מה זה מוכיח? שהרמב"ם סבר כך? אבל על זה חוזרת השאלה: מנלן לרמב"ם הא? ואיך ידע השואל שהרמב"ם צדק?

שנית, הציטוט של הרמב"ם לא ממש עוסק בשאלות של ייתכן. הוא כן נועד לספק, ואכן הוא מספק, מה שנקרא "נראטיב". הוא מסביר ליהודי בן זמנו שאנו היהודים עם נרדף בשל אמונתנו, כאשר גויים ומלכי גויים ניסו לעקור את אמונתנו. זה נכון לגבי מלכים בזמנו. אבל האם זה נכון לגבי סיסרא? תמהני מאד.

לכן הראיה שלך אינה מובנת לי. גם בגלל שהיא לוקה בחסר, וגם בגלל שנראה שהרמב"ם לא התכוון לספק ראיה אלא לשכנע את המשוכנעים ולתת להם "גאוות יחידה". ולא יותר מזה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

יהי אור

אני מסכים בהחלט שהדת האקזיסטנציאליסטית אינה מובילה לדת שניתנה בסיני, אלא לסוג של דאיזם. ולכן היא אינה ממצה את כל היהדות. אבל ניתן לבאר גם את התורה והמצוות בכיוון כזה, וזה עושה הגרי"ד סולוביצ'יק. בשלב שני זה אין לו או לנו מטרה לספק הוכחה, אלא להראות כיצד התורה והמצוות ולימוד התורה עונים על צרכים אקזיסטנציאליסטיים.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

"וזה עושה הגרי"ד סולוביצ'יק"

 הגרי"ד שהתחנך בבית אביו וסבו שם שררה אוירה תורנית-אמונית מוחשית, יש לו את המותרות לעסוק או להתבסס על אקזיסטנציאליזם. רקעו החינוכי (אליו הצטרף גם מלמדו החב"די) היה מספיק איתן, כך שגם העיסוק הרב בפילוסופיה לאחר מכן, לא הצליח לערער את יסודות אמונתו. אם היה בא "מבחוץ" יש לשער שמשנתו לא היתה מושכת אותו עצמו פנימה. ומעתה, מה יעשו הללו שלא זכו למותרות הללו ?