הרב מיימוני,
כתבת, יש לי כמה נקודות להעיר, וסלח לי על הביקורת האישית שעלולה להשתמע מהן.
א. יש חסרון ויתרון למי שקיבל חינוך חרדי וישיבתי. מצד אחד, זה מאד מפתח כלי חשיבה, כידוע לשנינו. מצד שני, ההיכרות עם העולם הרחב של המדע, המחקר, המתודולוגיה, נמנעת מאתנו.
מה דעתך על האפשרות שבמקביל ללימודים בישיבה קראתי פה ושם עוד כמה ספרים?
לפיכך, פעמים רבות האדם החרדי שמנסה ללמוד נושאים מדעיים, והוא בעל כשרון ויכולת (כמוך למשל) מגיע למצב שבו הוא "ממציא את הגלגל מחדש".
מעולם לא רמזתי אפילו למשהו קרוב לזה.
כך אתה מפתח מתודולוגיה חשובה ויקרת ערך של עמדה שניתן לזהות כספקנית (מסוג מסויים, כאשר יתברר). אבל אני משער שלא ידוע לך (ומהיכן תדע) שיש דיונים חכמים בנושא הזה מזה כמה אלפי שנים, והיכרות או השקעה בהיכרות עם תחומים אלו יכולה להעניק מונחים טכניים יעילים והיכרות עם עמדות, והבנה של הנחות היסוד שבתשתיתן.
1. השערתך מוטעית. שאלתך הרטורית מהיכן תדע אף היא מוטעית.
2. לדעתך, אולי עלי לסמוך על רוב החכמים שעסקו בנושא והגיעו למסקנות שונות לגמרי משלך.
3. לדבריך, לרוב המחזיקים בדת בימינו אין בכלל את הכלים לבחון את מעשיהם...
בלי זה, גם האדם המוכשר ביותר יוכל לומר דברים חכמים מאד, אך השגתו עדיין לא תקיף את כל התמונה. לא את כל התמונה שיוכל לראות אדם פחות מוכשר, אך כזה שכבר למד את הנושא.
במקום לפזר רמיזות על עליונות בידע רצוי להצביע על טיעונים הנובעים מחוסר ידע ולהציג את הידע הרלוונטי.
אני משער שדברי מציגים עליונות מסוימת של בעלי הידע. זה נכון, לצערי. אני משתדל בפורום תמיד לסכם את הנאמר במחקר במידה שזה ידוע לי. כך אנסה לעשות לקמן לגישה הספקנית לסוגיה.
הנך מציג דעה חשובה, אך בהחלט לא בלעדית. יש חולקים ויש סיכוי שהם גם צודקים.
מה שאני ממליץ הוא לשים לב שדבריך, שמסכמים בחן, בהומור ובחכמה, תשובות אפשריות לשאלת היסוד "מנלן", שכל אדם ראוי לשאול, מכירים רק חלק מן התגובות, ויש תגובות עשירות יותר.
אני התייחסתי לתגובות כאן בפורום.
האם הן עונות לחלוטין? ודאי שלא! אבל עדיין יש מה ללמוד ולהכיר. בין השאר אתה עשוי לגלות כי העמדה שאתה מחזיק בה, עמדת השואל הרוצה לדעת ונזהר מפני התחייבות לשום דבר שאינו מוכח באופן בריא וברי, עמדה זו אינה "חלקה", ברורה ובריאה ונקיה מסתירות או מחולשות.
נסכם פרק זה בכך שבמקום לנפנף בידע, כל אחד יפרוס את משנתו ואת הידע עליו הוא מבססה.
ואבאר.
ב. הדברים שאכתוב כאן מפורטים בהרחבה בספר יוצא מהכלל על תולדות הספקנות, "מגמות בתולדות הספקנות" של עדי פרוש.
פרוש מספר על כמה מן המפורסמים בספקנים שהיו בעבר. סקסטוס אמפריקוס, יום, ועוד שמות שכבר שכחתי. הוא גם מבדיל בין כמה עמדות ספקניות.
לכאורה, קל מאד להיות ספקן. כל מה שצריך הוא לשאול: מנלן, ולעמוד בעקשנות על הדרישה שלא להאמין בשום דבר שאין לו ראיות ברורות.
הצגת השאלות על האמונה בכלל ועל הדת היהודית בפרט כספקנות, מאד פשטנית.
בכל מקרה ליבת גרעין הוויכוח נמצאת בנקודה עדינה מאד, לדבריך היא בכלל בתחום החוויה. כדי לא להכיר בחוויותיך הסובייקטיביות אין צורך בדווקא להיות ספקן קיצוני.
הייתי אומר יותר מכך. הצגת העמדה האתיאיסטית (אני משתמש בביטוי כהשאלה לכל הטיעונים נגד הדת) בטיעונים ספקניים נובעת בעיקר מטעמים טקטיים. זו הדרך לנסות לגרום לאדם לפקפק באמונתו העיוורת. העמדה אינה נשענת כלל על ספקנות קיצונית, אלא על בחינת הדברים כהווייתן.
הבעיה היא שאם מפנים אותה דרישה כלפי הספקן עצמו, הוא מגלה שהוא עצמו נשאר בלי הרבה דברים ברורים ומובחנים כפי שאולי האמין.
ממש לא.
יש דרך לצאת מן המבוך, אבל לכל דרך יש מחיר. מחיר לוגי ומחיר נפשי.
מה דעתך על האפשרות כי אולי אין דרך והמבוך הוא מצב מהותי?
הספקן יכול לשאול: איך אני יודע שהטקסטים ההיסטוריים הם אמתיים? הרי עלי למסור נפשי עליהם. (בשני מובנים חשובים. גם אם אדרש נניח לעבוד עבודה זרה, עלי למסור נפשי ולא לעשות זאת. כלומר לתת את חיי. שנית, אני מעצב את חיי לפי הדגמים שהטקסטים מציעים בפני. מדוע שאבחר דווקא בדרך זו.
ניתן לענות לו: וכי שאר המדעים בטוחים יותר, ודאיים יותר? האם תוכל להוכיח שמחר תזרח השמש?
זו השאלה המפורסמת של יום, שאלת האינדוקציה. (בקצרה, זה שעד היום זרחה השמש רק מראה שהעבר הרחוק גילה על העבר הקרוב, עד אתמול. אבל איך עוברים מן העבר בכללו אל העתיד? שום דבר אינו יכול להוות ראיה!
השאלה הזו עוררה את קאנט לבנות את הפילוסופיה שלו, שאמנם לא ענתה על השאלה, אבל שינתה את פני העולם. השאלה הזו עוררה את המדענים של היום להודות שבעצם הם רק מציעים תיאוריות אפשריות ולא ודאיות.
זה אומר שגם המדע שלנו אינו בהכרח נכון. זה אפילו לא "ידוע" (במובן החזק של ידיעה שייתכן כנראה מבקש) שהוא עובד. נתון רק שהוא עבד עד היום ואנו מצפים שהוא ימשיך לעבוד.
למעשה, אפשר לטעון, וכך טענו כמובן, שזו שאלת סרק. הרי כולנו יודעים שהמדע עובד. אבל זו הנקודה. למה? האם אנו מאמינים כי זה הכרח פסיכולוגי (יום), או שזה הדבר הטוב ביותר שיש לנו (רוב הפילוסופים של המדע)? או שיש תשובות אפילו פחות ברורות והרבה יותר מסובכות ופחות אינטואיטיביות?
מה אתה מציע? שאטיח בכוונה כלי זכוכית יקרים לקרקע, בגלל שאלה פילוסופית זו או אחרת?
אינני מזלזל בשאלות, אבל מה לעשות, יש לנו ניסיון וזו הדרך הטבה ביותר לפעול לפיה.
היא לא גובה שום מחיר מעשי.
ברמה הפילוסופית אשמח לדון בכך עד אין סוף.
ועדיין לא גמרנו את רשימת השאלות הקשות לספקן.
האם אתה יודע שאתה קיים? מה תוכל לומר על עצמך בוודאות?
הספקן ייאלץ להגיע לכך שהוא רק יכול להשמיע את טענתו של דקארט. "אני חושב אז אני קיים". אבל אותו יש חושב חייב להצטמצם לאותה מחשבה של קיום בלבד. השאר הוא זיכרון, וזיכרון אינו ניתן להוכחה.
ואם הספקן ירצה לטעון שהזיכרון שלו אמין, זו כבר בעיה. הוא מתחיל לחזור אל המציאות, אל העולם, לאשר דברים מסוימים כנכונים למרות שאין עליהם תשובה מוחלטת.
מה כל זה משנה מבחינה מעשית?
נגיד שכל חיי הם חלום ארוך, אז מה? כל זמן שאין מעירים אותי ואין לי דרך להעיר את עצמי אני ממשיך לחלום וליהנות מהחיים, סליחה, מהחלום.
למעשה, כפי שמראה פרוש בספרו, הספקן אפילו אינו יכול לטעון את טענתו האהובה "שום דבר לא ידוע" ו"הכל מסופק". הוא יכול, אם הוא רוצה להיות עקבי (וזו הדרישה האחרונה שנותרה לנו כפילוסופים) עליו לטעון שעד כמה שהוא מאמין ומסיק מן הנתונים, אין שום דבר ודאי...
אכן. ולכן?
כל דבריו הם שעשוע פילוסופי גרידא אלא אם כן תוכל להצביע על מסקנה מעשית או תודעתית שעלינו להסיק מכך שכך הידע שלנו הוא בסך הכול השערה.
נלך עם זה עד הסוף. איננו יודעים באמת כלום. האם זה טיעון לטובת הדת? ההפך הוא הנכון.
איזה חוסר עקביות יש בלהתנהג כמיטב הידיעה האפשרית? האם העובדה שידיעתנו לוקה בחסר מחייבת לאמץ אוטומטית כל תזה שעלתה על דעתו של מישהו?
ג. הספקן יכול לטעון שזה בדיוק המצב שלנו בעולם ואין ברירה אחרת. זו עמדה עקבית. וכיון שצריך לבחור במשהו, הוא בוחר. בערכים, בדת השכונה, בלעשות דווקא, בלמרוד, בלהפוך לפילוסוף או פרופסור לפילוסופיה, או לפתוח פורום... אבל אם ירצה להצדיק את בחירתו, כאן הוא כבר מתחיל להסתבך. עליו לתת העדפה לדרכים מסוימות בלי שיש להן הצדקה מוחלטת.
כשל לוגי. אתה הולך שלב ושלב ולפתע מסיק מסקנה שאינה נובעת כלל מהשלבים הקודמים.
אם נאמץ במלואה את תזת הספקנות הקיצונית אותה מציגים הטוענים לאמונה כתרגיל הפוך על הפוך, מה מונע מעמנו להתנהג בפועל לפי מיטב הידיעה ולוותר על מה שלא מוכח ולא ידוע?
הצבע על דבר אחד! לא נוח, לא הגיוני ולא כדאי בהתנהגות של הספקן הקיצוני.
הוא עושה מה שהוא מוצא לנכון בהתבסס על הידע החלקי מאד הקיים בידו. הידע מונע ממנו תקלות ואסונות ומאפשר לו לנצל את הטכנולוגיה. הא ותו לא.
היכן הסתירה?
ומאי חזית?
לא חזית.
מה שלא מוכח לא רלוונטי. דת השכונה לא רלוונטית. כל שאר הבחירות שהצגת הן העדפות אישיות נעדרות משמעות פילוסופית.
ד. הספקן גם צריך לזכור שהוא עצמו יודע רק מה שהוא יודע ומכיר את חוויותיו. אין הוא רשאי לשלול טענות של אחרים מכוח מה שהוא אינו מכיר את הדברים שעליהם הם מדווחים. כל זאת אם הוא עקבי. לפיכך, הוא ייקלע למצב שבו יש שיחה שבה הוא יכול רק להיות האדם הגס והתובעני שטוען שאחרים אינם יודעים על מה הם מדברים ורק הוא כן.
אם אתה מתכוון לשיחה על סוג השוקולד המועדף אין לי אלא להסכים.
בכל מה שקשור להגיון הספקן אינו גס ותובעני, אלא הגיוני וריאלי.
ונניח שכן. אז כדי לא להיות גס ותובעני יש לאמץ אמונה? איזה בדיוק? בכל מה שנבחר נישאר גסים ותובעניים כלפי חוויות כל האמונות האחרות.
כיון שאני מוצא את עצמי במצב דומה לשל הספקן (כפי שכתבתי כבר בראשית הפורום, עמדתי הבסיסית היא ספקנית...), אני מכיר את המצב הזה, ויש לי סימפטיה לספקנים. אבל אני גם מכיר את התשובה הנאה שכתב עבורם ר' נחמן מברסלב, ושביאר היטב מאד לדעתי הרב עדין שטיינזלץ. כל זאת בספר "ששה סיפורים של ר' נחמן מברסלב". הספר תמיד הומלץ על ידי ולקראת שבוע הספר הוא יצא בהדפסה מחודשת. כדאי מאד.
בדיון על הסיפור "החכם והתם" מסביר שטיינזלץ את ר' נחמן המציג שתי גישות. הגישה הספקנית המגולמת בידי החכם, שספקותיו מובילים אותו לפקפקנות רגשית, עד שהוא מגיע למסקנה שאין מלך וכל מי שמאמין במלך הולך אחרי הסיפורים שלא הוכחו. ואילו התם, שמתחיל כאדם שמוכן להאמין בכל, מפתח רגישות וחכמה להבדיל בין אמת לשקר, אך הוא זוכה ליותר מזה. הוא זוכה למפגש עם המלך. כאשר בסוף הסיפור הוא ייפגש עם הספקן החכם, והלה ישאל אותו: וכי ראית את המלך, התם יענה לו: כן. ויוסיף: ראה שאני הגעתי למקומך (כלומר למדתי את כל החכמה שלך) אבל אתה לא הגעת למקומי. לא זכית לצאת מן הספקנות.
השאלה פשוטה מאד. האם בפועל יש מלך או אין. כאן טמון הכשל הלוגי בטיעונו של רבינו.
אולי רבינו היה מודע לכך, אך השתמש בתרגיל פסיכולוגי. בסיפור ברור שיש מלך רק החכם לא מכיר בו.
במציאות, הדיון הוא האם יש מלך?
מה הסיפור תורם לדיון הזה?
הספקן יכול להמשיך לטעון שהתם שוגה באשליות. או שמה שהתם מדבר עליו הוא בלתי ניתן לשיחה בין אנשים שמותרם מן הבהמה במחשבה. אבל חוששני שהפעם ר' נחמן צודק. אם ניתן לפגוש את המלך, גם ניתן לספר על זה. ולמעשה, מי שהתחנך בדרך החרדית, סבורני שבדרך כלל היו לו מפגשים כאלו, ברמה מסוימת, כבר בילדותו. אלא שאדם עלול לשכוח, או לזלזל במה שהתגלה לו באותן חוויות ראשוניות...
כל מי שזכה לגדול בבית חרדי או אפילו דתי, היו לו חוויות של מפגש. אמנם לא של התגלות, אבל של דיאלוג של תפילה בכוונה, של תחושה שה' מקשיב ואוהב אותו, של השגחה פרטית. זה לא קורה כל יום, אבל זה קורה.
אתה מערבב בין "לפגוש את המלך" לבין "מפגשים חווייתיים".
החוויה הזאת משותפת לכל מאמיני האמת, ההבל והאלילים כאחד.
יש סיבה לכך שהחוויות הן בילדות?
.ר' נחמן מסיים את הסיפור בנימה פסימית. התרופה היחידה לספקן החכם היא לסבול עד שהסבל ינפץ את האשליה שלו ויפתח אותו לחוויה חדשה. זה נראה מתנשא, מצער, מעליב. האם לא עדיף לדבר עם החכם ולפרוש בפניו את המלכות שמקיפה אותו ושבתוכה הוא חי?
אולי הוא ידע בעמקי לבו כי המשימה בלתי אפשרית?
אבל לשם כך עליו להיות מוכן לחוות וללכת אחרי מה שאינו "יכיח באופן מוחלט" לפי מה שהוא מכיר במצבו הנוכחי.
מה עושים?
יש כמה תשובות, אבל עייפתי מלסכמן וגם איני בטוח שאוכל לסכם אותן יפה כמו ייתכן בראשית האשכול...
לא אמרת כלום.
כפי שבעצמך שאלת, מה עושים?
נשארה שאלה: גם לפי שיטתי הראיתי כיצד מגלים את האלוקים שהינו שומע תפילה ואוהב משפט וחסד.
מנין לך שהוא שומע תפילה? לדעתך יש להעמיד זאת לבחינה או די בתחושה המשותפת לכל הדתות ולעובדי האלילים?
מנין לך שהוא אוהב משפט וחסד? מכך ש"הראות בעולם משפט מעוקל" (לשון רמב"ן בהקדמה לפירוש איוב). לא איזיל כרוכלא למנות את כל הדברים הנוראים המתבצעים בידי שמיים כל רגע. ילדים בעלי מומים קשים ועוד ועוד. מבלי להתייחס לפשעים בידי אדם.
אבל היכן האלוקים היהודי שנתן תורה? עלי לענות גם על שאלה זו.
אכן כל דבריך בכוחם להצדיק כל סוג דעה או רעיון או תזה על החיים והעולם.
לפי מה אנו אמורים להחליט על הדרך הנכונה?
חזרנו לדת השכונה?
לסיכום.
1. גם טענת חוסר ידע זקוקה לביסוס...
2. אני משתמש בכוונה בשפה מובנת לכול. טיעון טוב צריך להיות מוסבר גם בלשון פשוטה וברורה.
3. בהפוך על הפוך אתה טוען כי הכול ספק ובכך אתה מנסה להשמיט את הקרקע מתחת לשימוש בהגיון.
הטיעון כושל, הן משום שיש לא מעט דברים עליהן ניתן לסמוך בפועל מניסיון והן משום שגם לשיטתך המסקנה היא או לא להאמין בכלום, או להאמין בהכול. על בסיס מה אתה מבצע את הסלקציה.
4. ההסתמכות על חוויה נקלעת לאותה סמטה בעייתית. על איזה חוויה? על חווייתו של מי?
בעצם, כל אמונה, הזויה ככל שתהיה יכולה לעשות שימוש לטובתה בכל הטיעונים שלך.
ומה עם האל הדתי יהודי דווקא, בכך גם אתה מודה שלא נגעת.
5. מה עם כל הכשלים הפילוסופיים באל מתערב ושומע תפילה.
אגב, כאן אני דווקא סבור שאין סיבה שאלוהים לא יהיה גשמי ממש. מבחינת כל "ההוכחות" לקיומו די שהוא יהיה יותר גדול וחזק מכולנו. הרצון שהוא יהיה חף מחולשות ושינויים הוא יותר משאלת לב רומנטית מאשר הכרח פילוסופי.
