אין זה סוד שכיום כל הכביסה המלוכלכת שלנו נפרסת לעיני כל. תופעת הכתיבה האנונימית בפורומים מקוונים כה התפשטה בעשור האחרון, שכבר אין כמעט שום דבר הנעשה לפניי ולפנים, שאותו אנו יכולים וחייבים להסתיר – משום חילול השם כמובן. טוקבקיסטים חרדיים, מרשים לעצמם לפרסם דברים שגורמים לדמוניזציה ולדה לגיטימציה של אחיהם במגזר.
פעם היינו יכולים להסתיר משהו, כאמור לא בשביל כבודנו אלא בשביל כבוד שמיים שתלוי בנו על כורחנו. היום, כל דבר שאנו מדברים או עושים בחדרי חדרים, עשוי להתפרסם מיידית בפורומים שלנו.
לוּ היו לפחות רוב הדברים המתפרסמים בפורומים אלה נקיים מדמגוגיה ומאינטרסים, כי אז אולי אפשר היה לחשוב שאין ברירה אלא לקבל את האמת ממי שאמרה. אבל גם להוציא את דיבתנו רעה וגם לא להיות מחוייבים למילה הכתובה - זהו עונש כפול ומכופל ליהדות החרדית.
רגילים אנו לחשוב, שהתקשורת היא 'כלב השמירה' של הציבוריות, שתהא תקינה וישרה, לאחר היותה חשופה לביקורת פומבית. אך נשאלת השאלה: באיזה מחיר צריך לעשות זאת? במחיר של 33 לאוים שאפשר להגיע אליהם עם 'לשון הרע' אחת?! או אולי במחיר של חילול השם, שרק מיתה מכפרת עליו?!
נכון, הציבור החילוני אינו כה תמים, הוא יודע גם בלעדינו את הנעשה אצלנו. אבל האם אנחנו צריכים להגיש להם את כל זה על טס של כסף? שישברו לבד את הראש. למה לאפשר להם את הלוקסוס הזה לצטט דברים בגנותנו ישירות מפי כתבנו?
יש שיאמרו, זוהי חוסנה של חברה, שיכולה לבקר את עצמה בפרהסיה. התורה לא חושבת כך.
תורתנו ציוותה לכל אחד מאתנו, "שיהא שם שמיים מתאהב על ידך" (יומא פ"ו ע"א), וכאשר מי מאתנו מפרסם דברים מכוערים על אדם שומר תורה ומצוות – מה הבריות אומרות: "אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה; פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו" (שם).
