תיקון הגמור
עזריאל ידידי הוא בחור חריף וקופצני, וכל פעם שהוא פוגש אותי יש לו איזה 'מַהַלַךְ' חדש שממש שופך אור על כל העניין. 'מַהַלַךְ' [כך, ובמלעיל], פירושו איזו הבנה חדשה בסוגיה בגמרא, בפרשת השבוע או בכל תחום מתחומי מחשבת היהדות שעזריאל עסוק בהם באותו זמן.
בפעם האחרונה שפגשתיו הוא סיפר לי בעיניים בורקות 'מַהַלַךְ' נפלא שאומרים בשם 'הגאון' [מוילנא כמובן, אלא מה?]. על יוסף כשהתוודע לאחיו, אומרת התורה 'ולא יכול יוסף להתאפק'. משמע: רצה להתאפק אלא שלא עמדו לו כוחותיו. ומה היה בתוכניתו המקורית? ובכן, הוא תכנן למתוח את האחים המסכנים ולהפריח את נשמתם עוד כהנה וכהנה, אך בסוף לא עמדו לו כוחותיו.
עד כאן הכול בסדר, 'מַהַלַךְ' רגיל שכמותו שומעים כל יום. אך הנה שורת המחץ: אם היה יוסף מצליח בתוכניתו, היה מגיע התיקון הגמור, וכל הגלות הארוכה הייתה נחסכת מאיתנו! כך אמר 'הגאון' במפורש.
- "עזריאל", שאלתי, "אולי תסביר לי מדוע כל כך היה חשוב לתיקון הגמור שיוסף יתעלל עוד קצת באחיו?"
- "תראה", כך עזריאל, "תלוי מי אומר זאת. אם אתה היית אומר – זה שום דבר, אבל 'הגאון' – שָׁאנֵי. הגאון אמר, אז הוא יודע מה שהוא אומר".
אחרי תשובה שכזאת לא נותר לי דבר להוסיף, ומכאן ואילך אני מהרהר ביני ובין עצמי. מטרידות אותי שתי שאלות: האחת, צורת החשיבה המצחיקה הזאת. עזריאל הוא בחור עם ראש ישר, ויודע לזהות רעיונות עקומים. אבל מילות מפתח כגון 'הגאון', מהוות תריס בטוח מפני ביקורת. תחת אדרתו של הגר"א אפשר להכניס כל דבר שטות ואיוולת, ועזריאל יתלהב ממנה.
אבל בעיקר מה שמעניין כאן זה החביבות של 'מַהַלְכִים' [מלעיל!] מן הסוג הזה. הספרות של הדורות האחרונים מלאה ב'כמעט תיקון הגמור' לעשרותיהם או מאותיהם במהלך ההיסטוריה.
האם הגאון מוילנא באמת אמר את הרעיון הזה? אין לדעת. השמועות והבדותות שמפוזרות בשמו רבות לאין מספר. אבל רעיון דומה מאוד אמר רבי יאשע בער סולוביצ'יק, אבי שושלת בריסק, בקשר לפרעה. אם פרעה היה מצליח לשרוד עוד קצת תחת המכות, ולא היה משלח את ישראל במכת בכורות, היו בני ישראל מזדככים לגמרי מטומאתם, והיה 'התיקון הגמור'. אלא שהרכרוכי הזה נשבר במכה העשירית, ואנו הפסדנו את התיקון הגמור.
אבל למה להגיע עד פרעה? אם אדם הראשון היה מחכה כמה שעות ואוכל מעץ הדעת לאחר כניסת השבת, היה 'תיקון הגמור'. כך כתוב בספרים הקדושים. זה שבתורה לא כתוב שבשבת מותר לאכול מעץ הדעת, לא נורא. העיקר שאם היה מחכה עד שבת, היה התיקון הגמור. אם אברהם לא היה נותן לאבימלך שבע כבשות, היה התיקון הגמור. אם לבן לא היה מחליף את רחל בלאה, דבר שגרם ליעקב להיות 'מהרהר באחרת', היה התיקון הגמור. אם יעקב לא היה משתחווה לעשיו שבע פעמים, היה מגיע התיקון הגמור.
וכך הלאה: אם בני ישראל לא היו אומרים "דבר אתה עמנו ונשמעה" אלא אוזרים עוז ושומעים בעצמם את כל הדברות מפי הגבורה, היה התיקון הגמור. אם משה רבינו היה נכנס בעצמו לארץ ישראל, היה התיקון הגמור. שלא לדבר על כך שאם לא היה דור המדבר חוטא בחטא העגל או בחטא המרגלים, היינו ודאי מגיעים לתיקון הגמור. ופעם אפילו ראיתי בספר אחד שאם יוסף היה נולד מלאה (?!) היה התיקון הגמור, אלא שלאה ריחמה על רחל ופרגנה לה את יוסף, ואנו נדפקנו כהוגן.
ובכלל, מאז שזרחה שמשה של הקבלה, והחסידות בעקבותיה, היה התיקון הגמור צריך להגיע כבר אלף פעמים, אלא שתמיד תמיד היה איזה בורג שנתקע ותקע את כל גלגלי ההיסטוריה, והנה אנו כאן.
תפסתם את העיקרון: במהלך ההיסטוריה היו לנו אינספור הזדמנויות שהנה או-טו-טו הגיע התיקון הגמור. אך מה חבל, ברגע האחרון משהו התפספס, והתיקון הגמור נדחה.
זה מזכיר לי את עניין עשרת השבטים האבודים החבויים מאחרי הסמבטיון האגדי. בדורות האחרונים היו הרבה ניסיונות לגלות אותם, ולכל הניסיונות היה ריטואל קבוע, בערך כך: שליח של איזו קהילה כבר הצליח לפגוש איזה אחד או שניים מעשרת השבטים, כבר נקבע מועד בו יפגישו את השליח הנרגש עם עשרת השבטים, אבל ברגע האחרון משהו התקלקל: השליח חלה או מת, ההוא מעשרת השבטים לא הגיע, או שפרצה מלחמת עולם. איכשהו תמיד הקשר עם השרת נותק, ואנו החמצנו את ההזדמנות להיות בגן העדן התחתון של עשרת השבטים.
מדוע אנשים אוהבים את ז'אנר ה'כמעט' הזה? לא יודע. אבל אין ספק שזה עושה הרגשה טובה, כי אולי אולי, הפעם נצליח לעבור את משוכת ה'כמעט', וסוף סוף נגיע לתיקון הגמור.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011
