על ילד הפלא שידע הכל

כמה הערות.

א. לגבי השימוש בצ"ע כדי לחלוק, סברתי פעם לפתוח על זה אשכול ועדיין ראוי לשמור זאת לשם.

ב. לגבי הילד, מה נשאר לנו למסקנה? מה הוא כן ידע? שותף סוד טען שהוא מכיר אותו אישית. אולי יוכל לשתפנו במה שהילד זוכר וכפי שכתבתי לעיל שצריך להבדיל בין מה שהוא זוכר באמת לבין מה שלימדו אותו לזכור. (לכולנו אני משער יש סיפורי ילדות שסיפרו לנו על עצמנו ואנו מקבלים אותם כעובדה למרות שאיננו זוכרים אותם).

ג. לגבי קבלת עדות ממי שלכאורה אינו יכול להעיד.

בסיפורי דוקטור דוליטל, נדמה לי כבר בספר הראשון, מאשימים בעיירה אדם צנוע וענו (שחי כמתבודד וכנזיר) ברצח. היחיד שיכול לגלות את האמת הוא הכלב שלו.

ד"ר דוליטל, היודע את שפת החיות, מגיע לבית המשפט, ומוכיח שהוא מסוגל לדבר עם כלבים. הוא מדבר עם הכלב של השופט, וזה מגלה לו פרטים על מעשי השופט. (זו הזדמנות לבדיחות על חשבון השופט אבל זו היתה תקופה אחרת ואין). השופט נוכח לדעת שמן הדוגמאות שד"ר דוליטל מקבל מן הכלב הוא אכן יודע לדבר עם בעלי חיים.

ואז מעלים את הכלב של המתבודד על הדוכן והלה מספר מה שהיה (כבר שכחתי וזה לא חשוב).

בסוף המושבעים מזכים את הנאשם ובינתים כל העיר שמעה שד"ר דוליטל יודע שפת החיות.

אני תהיתי לכשעצמי מדוע האמינו לעדות הזו. יש שם לפחות שני חורים. 

1. אולי ד"ר דוליטל יכול היה לברר מה עשה השופט באופן אחר. בין טבעי (הציץ מהחלון) בין לא טבעי (הוא קורא מחשבות, או שמלאך או שד או דג מדבר גילה לו).

2. גם אם הוא יודע שפת החיות, מדוע האמינו לכלב של המתבודד. אדרבה, הוא אוהב את בעליו ולכן חשוד לשקר.

ההנחה היא כנראה שכלב תמיד יאמר את האמת. אפשר להוסיף שלכלב או לבעל חיים לא תמיד יש מספיק שכל לשקר (טענה שהופרכה. יש בעלי חיים שמרמים זה את זה, כגון קופים). מצד שני, נראה לי שהסופר פשוט לא העסיק את עצמו בשאלות המתבקשות. ומדוע שיעשה כן.

אבל זה מעורר שאלה, שאפשר לדון בה כאן או באשכול נפרד. האם מישהו שיבוא לבית המשפט או בית הדין התורני להבדיל, ויעיד על סמך גישה לידע שאינה זמינה לכל אדם, אך יוכיח שהוא מסוגל לספק כל מידע שיתבקש, האם יש לקבל את עדותו?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ייתכן

נא לא להחריג את האשכול למקום אחר.

***
שותף

וכי על רצונותיו של בעל המעשה אנו דנים או על בירור הסיפור.

גם אם רצונך להשתית את היהדות על מסורת של מיליונים (ובהנחה שתוכל לעשות זאת...), מדוע לא לברר סיפור כזה? זה מעניין ומסקרן. יותר מכך, זה יכול להצדיק, לשיטתך, אמונה בזוהר (הנער ידע אותו בעל פה כמו ספרי קודש ורק ספרי קודש לפי הגרסה המקובלת) ואמונה בעיבור נשמות או כיוצא.

בכל אופן, אשמח לשמוע מה ידוע לך בשאלות המרכזיות שהועלו כאן. והן:

מה ידע הילד? כמה ספרים? האם ידע גם בדברי חול? האם דיקלם או הבין? האם אלו זכרונות שלו או אמירות על עצמו שלימדו אותו והוא מאמין להן?

***
תחזל

נראה שאין זה דומה.

אנו מקבלים דברי עד כל עוד הם בגבול הסביר והמורגל. עד שטוען שיש לו ידיעה על חושית או אחרת החורגת מהרגיל, זה בדיוק הנידון שלנו.

יש כאן כמה בעיות. אחת, למה להאמין לו. שתים, איך אפשר לבדוק אותו שהוא דובר אמת לשיטתו? ואין כאן הרתעה.

כמדומה שכל השיקולים האלו פועלים יחד. ועוד אחד, שאין לפתוח דלת בפני בירורים כאלו גם אם יקרה שפעם אחת נתרשם שהדברים באמת אמינים.

לעומת זאת, מי שיטען שהוא בעל יכולת לזיהוי צבעים, או זכרון פנומנלי, או יכולת לראות מרחוק וכל כיוצא בזה, אם יווכח בית המשפט שאכן זה כך, מסתבר שיאמינו לו (נכתב מנקודת מבטו של משפטן של כורסה). יש לנו עורכי דין בפורום שיכולים להביע דעה מקצועית.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אחרי עיון ארוך התברר לי ש.. אין מנוס אלא לומר שאותו גאון טעה בדבריו..

(זאת גם אפשרות)

צענע

אני מוצא בספרות ביטויים מוצלחים מאד לרעיונות או למצבים שמזמינים ניתוח פילוסופי. ואני מחבב לחלוק את האבחנות האלו עם זולתי. אני מקוה שזה לא חסרון בעיניך.