פאגאניות מאז ולתמיד ?! [טעמי המצוות]

כאן השאלה המתבקשת היא עד מתי ?! למה זה טוב לשמר את התרבות ההיא כחלק בתורה גם אם היא בצורה מתוקנת ?! האם הם לא דוגמא לאיבון של מצוות שעבר זמנם [ח"ו] ? ואם כן למה שלא נתקן את זה ונבטל אותם כליל ?! מה פשר העניין לשמר אותם ועד לקוות שיתחדשו כבימים מקדם ?

התשובה בקצרה –

הבסיס הראשוני ביותר של התורה הוא האמונה בבורא כדברי הכתוב – "והאמין בה'" "ויאמינו בה'"

והביטוי הראשון לזה בתורה הוא האמירה של הבורא על העולם בכללותו שהוא "טוב מאוד" שזה אומר שעל פי הטבע של העולם אין בו מקום לרע כלל ולכן גם אין בו דבר מיותר כיון שכל טוב הוא מציאות חיובית שהאדם נבנה ממנה

הרע לראשונה נוצר על ידי האדם על ידי שהוא "שלח את ידו" ואכל מעץ הדעת שיש בה גם רע

החטא של האדם היה בזה שהוא הקדים בזה את המעשה למחשבה והוא ויתר בזה על הדבר החשוב ביותר שיש לו בזה שהוא ייתר את מציאות המחשבה שהמקום הטבעי שלה הוא קודם המעשה

ולכן כל עוד האדם לא החזיר אל עצמו את העולם כולו כל עוד לא הכול נכנס לתחום התורה שהוא תחום שבו המחשבה מחייבת הוא עדיין לא אדם שלם כיון שהמעשים שבו הם לא ממנו ולא מתוך הדעת ולכן גם העולם עדיין לא חזר להיות קיים במציאות בצורה שלמה

ואמנם שהמחשבה התקדמה מאז אלא שהמעשים עדיין לא הפכו לחלק ממנה והאדם עדיין נשאר מפוצל

ומהסיבה הזאת על אף שהעולם הפנים כבר שאין אלילים והוא כבר התגבר על "אז הוחל לקרוא בשם ה'" כיון שהוא כבר לא רואה באלילים כוח אמתי ובכל זאת החולין עדיין כאן אם לא במושגי האל אז במושגי החיים הדעת היא אמנם הדת השכיחה ובכל זאת היא עדיין לא מספיק מקודשת והיא גם לא ממש מוגדרת

הבלבול של האדם שחושב את עצמו כאלוהים כדברי הנחש לחווה "והייתם כאלוהים" בעוד שעל פי האמת הוא רק "בצלם אלוהים" שהוא קודם כל השיקוף של הרצון של הבורא שאין לו מנוס ממנו הוא ערבוב הדעת והוא הדבר שאותו באה התורה לתקן

ולכן כל עוד האדם לא מודע לעצמו בצורה מלאה כל עוד יש מבחינתו מציאות שהיא מחוץ לתחום של הרצון העליון כל עוד לא מלאה הארץ דעה את ה' ולרוע של המעשים שיש בהם סתירה למחשבה הישרה עדיין יש מקום

- כל עוד שזה המצב יש למחשבה עוד מה לפעול ואת מה לקחת ויש לה מטרה

במילים אחרות  – העולם קודם עץ הדעת היה עולם חסר עניין [- משעמם] ולא היה בה לאדם כל מטרה עצמית של יצירה ודווקא על ידי החטא האדם מרגיש שהוא נהיה כאלוהים על אף שבאמת הוא רק צלם אלוהים והדמיון הזה שלו הוא הבלבול שהעולם נמצא בו ולכן הוא הרקע למציאות של התורה שבאה לישר את הדעת ולהשיב את הגבורה והשלטון של האדם אל עצמו המקורי שהוא הכנסת הדעת לכל מקום אפשרי ולכל הרגשה קיימת והוא הדבר היחיד שבכוחו להפוך ולהחזיר את העולם שיהיה לגן ה' והיא עבודת האדם בעולמו

על פי הנ"ל ברור שאי אפשר לוותר על מצוות מסוימות כיון שהבנו את המסר כיון שלא המסר הוא העיקר אלא החיים ולכן לא האדם הוא השופט את החיים אלא החיים הם המציאות הקיימת וההבנה שלהם הוא התפקיד שלנו

 ומהסיבה הזאת ההתנתקות מהעבר היא ההתנתקות מהאמונה בבורא כיון שהאמונה בה' כוללת הכלה והבנה בכל חטא בתיקונו כפי שהיא באמת והעתיד הוא בדעת ולכן אין רצון "לפתור" את העולם ו"להיפטר" ממנו אלא להבין אותו בשביל שנחיה אותו באמת

ומכאן לפירוט מעמיק ורחב יותר בגוף דברי התורה -

 [המשך יבוא...]

ה"ברית" הוא התורה שהוא המחויבות ומפעם לפעם יש לזה גם תזכורת מוחשית ב"קשת" וזה לאו דווקא קשת אלא כל ניצוץ של יופי אנושי שמתעורר [וזה באנושות הכללית לעומת ישראל עצמם שהזיכרון הוא מחויב אצלם תדיר כדברי הכתוב "השמר לך פן תשכח וכו'"]

הקרבן שהקריב נח הוא הבסיס החי והראשוני ל"עבודה" שהוא חידוש המחויבות על ידי שמונחת בו פרישה ועליונות על יתר החי והאדם צריך להצדיק אותה כל פעם מחדש

והייבום הוא הבסיס שיש בו מחויבות בתוך המקום בו לאדם יש שותפות עם הבורא ביצירה של החיים עצמם ובמקום קין שאמר "השומר אחי אנוכי" התשובה האנושית על זה הייתה לא רק איסור הרציחה אלא גם אי ההשלמה עם מציאות המיתה ודווקא מתוך הרגשת השיתוף עם האח נבנה גם השיתוף עם הבורא ולא כמו קין שהפריד ביניהם שהשיתוף הצמצם אצלו לבורא בלבד שאליו הוא הקריב את קרבנו ועל בסיס ההתבגרות הזאת שיש בה את ההכלה הרחבה והאהבה לזולת עליו נבנה מציאות ה"חסד" וכאן היה הראשית של הקרבן האנושי שנבנה על היכולת הקדומה יותר של ההקרבה לה' וכמו שיתבאר -

נקודת ההתחלקות כאן הוא בין רגש בעלות על החיים להתייחסות לחיים כמציאות קיימת בעצמה ובנקודה הזאת נכשלו ער ואונן וה' המית אותם

ההרגשה של הבעלות הזאת כבר במקור היא ההשחתה שמוציאה את האדם מעולמו ומחזירה אותו לעולם החי לחוד מקום שהחיים עצמם מוגבלים ב"אכול ושתה כי מחר נמות"

ולכן אמנם גם יהודה אביהם נטה מדרכו לבוא אל הקדשה ובכל זאת ההשחתה גרועה יותר כיון שבקדשה אמנם הבן מופקר ועל זה באמת יהודה חשש "פן נהיה לבוז" ובכל זאת בהשחתה לעומת זאת הדבר יוצר רגש בעלות עצמית וניתוק ממציאות החיים כדבר שנכפה עלינו

נמצינו למדים שבייבום יש את הבסיס הראשון למה שנקרא אצלנו חסד שהוא הדבר ההפוך למעשה של השחתה והוא השיתוף של האדם בחיים שהוא חווה מהסביבה החיצונית שלו והמחויבות שלו אליהם

[בהמשך נחזור שוב לעניין היבום

כאן ניגע בבסיס הראשון של הקרבן שהוא עמוד ה"עבודה"] 

המשך יבוא..

ומכאן לסדר הדורות עצמם -

הברית של נח אמנם הייתה קיימת כשאברהם נולד ובכל זאת אברהם הוא זה שחידש את ברית הבשר שהוא מציאות קרובה יותר שיש בה גם יותר הקרבה עצמית הוא לא הסתפק בברית של נח שמצד אחד אמנם יש בה הכרה בהירה אך מצד שני יש בה נטיעת כרם ושיכרות

את ההרגשה הראשונית של נח בהמצאת הקרבן מן החי העמיקו והרחיבו מאוד הדורות שבאו אחריו ובכלל זה היו כל יושבי הארץ הקרבן של נח היה קרבן של ברית שהוא השיתוף שבין האדם לבורא אלא שאין בה הקרבה ולכן גם אין בה יראה האדם בה לא טפל למציאות העיקרית יותר של הבורא אלא הוא עודו עומד במקביל אליו וסמוך לו וכאן הוא חידוש אברהם ושל יתר הדורות שאחרי נח 

[מהבחינה הזאת דורנו כנראה קרוב יותר להשקפת נח מאשר להשקפת הדורות שבאו אחריו ולכן קל לו להתעלם מכל דורות הביניים אלא שכיון שהמטרה של העולם הוא לא לחזור לתוהו הראשון אלא להמשיך עם מה שנוצר כאן מאז דבר שהוא אפשרי גם עכשיו על ידי המודעות לרגשות האלו שגם בה יש הרגשה מסוימת ובכך להוסיף את השלב של ההווה על העבר שלנו ומהסיבה הזאת יש לנו חובה "לחפור את הארכיאולוגיה" הזאת]

אלא שכאן נחלק אברהם מעבר האחד וכל העולם מהצד ההפוך וכמו שיתבאר –

בתורה מפורש שכשה' אמר לאברהם שילך מארצו הוא אמר לו "ונברכו בך כל משפחות האדמה" אלא שמאידך רק בניסיון העקידה שבסוף ימיו ניתנה ההבטחה בפועל ורק לאחר שאמר לו המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" הוא אמר לו שנית מן השמים "בי נשבעתי נאום ה' וכו' והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" [1]

בהכרח שנאמר שההליכה לא הייתה על דעת הברכה אלא הברכה שלבסוף היא שהוכיחה את ההליכה כרצון הבורא[2] שאז ניתנה ההבטחה של ברכת אברהם לזרעו שהוא הדבר המשמעותי מבחינתנו והדבר הזה ניתן על עקידת יצחק

ההבדל היחידי בין מעשה אברהם לתועבות הגויים הוא שיושבי הארץ רצחו בפועל ואילו אברהם גילה את המלאך שהביא אותו להמיר את יצחק באיל כך שעיקר החידוש שהיה באברהם היה ההגבלה של היראה והקיום האנושי שהתחדש בו כדברי המלאך שאסר לאברהם את ההקרבה שהוא זה שאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער"

אלא שבפסוק מפורש שגדולת אברהם הייתה דווקא ביראה שלו ולא במלאכים שהוא פגש שהגבילו אותה ויותר מכך קשה שהרי את המלאכים לא הוא יצר אלא הם נשלחו לו ואם כן במה באמת הוא עצמו היה מיוחד מיתר הגויים

התשובה לדבר הוא, שבשביל לגלות מלאכים צריך להאמין בה' שהוא זה ששולח אותם ובזה היה מיוחד אברהם

 – הדבר שהמציאות של אברהם חידשה בעולם הוא את הגבול הדק שבין מסירות מוחלטת לביטוי המציאות של קרבת אלוהים לבין אמת של מלאכי השרת

וכך התורה מפרשת על אברהם "ויאמן בה' ויחשבה לו צדקה" "מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם" (ברכות ז' ע"ב) אברהם הוא הראשון שהצדיק את הבורא בזה שהוא נתן לו משלו הוא הפך אותו לאדון הכול והחזיר את העולם כולו לרשות גבוה ומהסיבה הזאת דווקא הוא פגש במלאכים שהוציאו את העולם מחזקת היד של האדם שנוטל מהעולם יותר מחלקו עד כדי נטילת חיי האחר [גם אם הוא הבן]

אלא שהאמונה הזאת בה' יכולה להפוך לעצלות ולאשליה שאין בה כלום ובשביל זה עדיין רק המוכנות להקרבה יכולה לבטא אמת ולהחזיר למציאות ולהוכיח "כי ירא אלוהים אתה"  

האיזון הזה שבין "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים" שהוא הרתיעה מהמקום עצמו שהוא היראה המוחשית וההרגשה שהאדם הוא רק מבקר בו ושלכן אין לו דרישות לבין הדרישה של אברהם "מה תיתן לי" שאדם שמצדיק את קיומו ראוי שיעשה גם איתו צדק האיזון ביניהם הוא האמונה בה'

וזה לעומת שאר אומות העולם שיש להם דרישות מה' כיון שמבחינתם אין משמעות מעבר לחיים שלהם עצמם ואמנם שגם הם מקריבים קרבנות אלא שהמלאך לא נגלה להם ולכן הם יכולים גם לרצוח והכול בשם ה'

אברהם קבע במעשיו לדורות "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" הוא יצר את המקום הנקרא "הר ה'" במקום העמק שנקרא גיא בן הינום ששם נהגו עובדי האלילים לשרוף את בניהם ואת בנותיהם שעל זה אומר הנביא (ירמיה ז' ל"א) "אשר לא צוויתי ולא עלתה על ליבי"

 ואמנם שאברהם כן צווה מהאל להקריב את בנו ובכל זאת על ידי קריאת המלאך את המימוש הוא המיר באיל ואת המקום הוא הפך על ידי זרעו יעקב לבית ה' שיש לו בו נוכחות קבועה

והוא הבסיס לכל התורה שהוא נוכחות המלאכים בתוך העבודה שבמקדש האלוהים  כמו שכתוב "והכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש לאחיו" המלאכיות יוצרת אנושיות ורק בכך הבית הופך לבית ה'

ומהסיבה הזאת על האבות נאמר "ושמי ה' לא נודעתי להם" ששם ה' השלם לא נגלה עליהם מראש בשביל למנוע מחשבה כזאת של רצח בשם ה' אלא הגילוי היה מתוך החיים עצמם כשהם גלויי עיניים

לעומת זאת בתורה המעשה עצמו מגונה מראש באופן עקרוני וכשנגלה "שמי ה'" על ידי משה אז "ארון ברית ה' היה נוסע לפניהם לתור להם מנוחה" והוא לא בא רק לאחר מעשה וכן משה "ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים" האלוהים הוא בערפל כיון שמשה היה כבר היה רחוק מלהתהלך "את האלוהים" עצמו כמו שנאמר בחנוך

והם דברי ה' למשה "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי הישמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו" שם ה' הוא במלאך והוא השומר של ישראל שלא יבואו ל"פשיעה" שימנע מהם מלהגיע אל המקום הנבחר מראש שהוא בהר ה' אותו כבר הכין להם אברהם אבינו בעבודתו ובניסיונו בקרבת אלוהים והוא הסוד שמלאכי השרת משתמשים בו שהוא ההקדמה של נעשה לנשמע וכדברי חז"ל 

המלאך מתכונתו הוא לשחרר ולנתק[1], ולכן בדמיון הנביא הציור שלו הוא עם כנפיים,

אלא שהשחרור הזה עלול לגרום לניתוק מהמציאות כיון שההפשטה הקיצונית מדאי של העולם הופכת אותו לשטוח מדאי ואת האדם לרחפני מדאי ולכן גם ללא מציאותי ולחסר משמעות

ולכן הכניסה הראשונה של המלאכים הייתה מתוך העקידה דווקא, דווקא בעומק שבמציאות החיים שהאל חלק ממנה ומעורה בה רק במקום הזה הוא הר ה'

ומהסיבה הזאת אין משמעות במקדש ללא קרבנות מן החי כיון שאין בה תשובה שלמה ולכן גם ההתרחקות מהר ה' והזלזול בעבר הזה שבו היינו קרובים אליו יש בו קיצוץ בנטיעות וגדיעת החיים מהשורש ובעקבות זה אין בה שם ה' באמת ולכן תמיד כשאנחנו מבקשים לשוב אל ה' אנחנו מבקשים לא רק "השיבנו ה' אליך ונשובה" אלא גם "חדש ימינו כקדם" כיון שרק בכך יש בה שיבה לחיים ולאמת השורשית של חיינו

עד כאן מדובר היה יותר ביסודות

ומכאן לביאור רחב יותר של התוכן של המצוות עצמם