אתה צודק כי ההגדרה הנכונה היא 'סיבה תועלתנית להתנהגות מוסרית'. לזה התכוונתי. אי הדיוק היה בניסוח לא במינוח.
אתה צודק כי אלו שמדברים על הזכויות המולדות של האדם בפאתוס המוסרי, ומתכוונים לזה באמת, הם לא קוהרנטיים, טיעונך כי אין לדבר על רשעות, גינוי, רשעים וצדיקים, זכויות שמוקנות לאדם באשר הוא אדם, צלם אלוקים (במובן החילוני) קצת גורף.
אם נכריז כל היום בראש חוצות על אי תקפותו הערכית של המוסר לא נצליח להפיק את התועלת מהתנהגות מוסרית.
כתבתי בתחילת האשכול כי שימוש בטרמינולוגיה חווייתית אינו הופך את המשתמש ללא רציונלי.
תחושת המוסריות/מצפון עמוקה מאד וקיימת כמעט בכל האנושות. אני מתייחס כמובן לתחושה הגרעינית, לא לפרטים תלויי תרבות.
הצורך באכיפת כללי המוסר גם הוא ברור. כולנו רוצים לחיות בביטחון ושלווה. ללא כללי משחק, זה לא יוכל לקרות.
רוב האנושות אכן לא אמונה על חשיבה פילוסופית. לכן הטרמינולוגיה מדברת בשפת העם.
באקדמיה ובכל מקום בו מתקיים שיח פילוסופי כל הטיעונים שלך מוכרים. שאבת אותם מאותם פילוסופים שעסקו בזה.
בית משפט, בהשיתו עונש ידבר בעיקר על אלמנט ההרתעה והשמירה על החברה. עיקר השימוש בטרמינולוגיה המוסרית הוא לצרכי חינוך ומטעמי נוחות.
אינך מצפה כי מי שנחשף לרצח קשה (אני נזהר לא להשתמש במונח אכזרי) יגיב בהרצאה על ההשלכות החמורות של המעשה המזיק על הסדר הציבורי.
אני גם מקווה שזה בסדר מצדך להזדעזע רגשית, גם אם מקור הזעזוע הוא אבולוציוני הגנתי.
אנשים משכילים מודעים לכך שהסלידה המוסרית (להבדיל מזו התועלתנית) ממעשי פשע היא רגשית לחלוטין. מה בכך. אהבה אינה רגש סובייקטיבי? שמא אתה טוען כי מי שאוהב הוא בהכרח מאמין מוכחש או הוזה באשליות לא רציונליות?
מלבד זאת בדרך כלל מבצעי הפשעים אינם מגבים את מעשיהם בטיעונים על אי תקפותו הרציונלית של המוסר. הם פשוט מבצעים פשע למרות שהם כן מסכימים עקרונית לצורך בכללים ולתחושת הרתיעה האינסטינקטיבית ממעשה פשע. מכך בדיוק אנו מזדעזעים. מאי יכולתם לשלוט בעצמם ומיכולתם המפוקפקת לפרוץ גדרו של עולם.
ברגע שאתה מודע לרגשותיך ומסוגל להבחין בינם לבין דעות, הטרמינולוגיה לא חשובה.
בדיוק כפי שהדטרמיניסט הרדיקלי ביותר ימשיך לומר אני "רוצה".
תוקן על ידי ייתכן ב- 28/07/2011 18:18:22
