המושג פוסק הדור

הרב מיכי כתב

אכן זה בדיוק מה שקורה: קהילתו של הרב אלישיב (ש/אינה תחומה מבחינה גיאוגרפית) החליטה שהוא גדול הדור בעיניה, ולכן היא הולכת אחר פסיקותיו ללא ערעור ובלי נימוק. מה הבעיה בזה? זה בדיוק מה שאני שואל. אותה קהילה גם חושבת שהוא גדול הדור ולכן מצודתו פרוסה עד אוסטרליה (=קהילה כלל עולמית). זו דעתם ולכן הם אומרים זאת. מה הבעיה בזה? מה, אסור להביע דעה? מי שרוצה יקבל ומי שלא לא.
על שאר הדברים כבר עניתי בתוך דבריי לענ"ד.

 יסלח לי הרב מיכי על טורדנותי אבל אני פשוט לא מבין מה שכתבת. קהילת הרב אלישיב סוברת שהוא גדול הדור ולכן מותר לה לקבל על עצמה את פסקותיו בלי נימוק. נניח שקהילה זו מונה מיליון איש והם פזורים בכל העולם. גם לפי שיטתם איך זה מחייב מיליון וחצי איש אחרים שלא קיבלו על עצמם? אפילו אם המליון וחצי איש האחרים מסכימים שהרב אלישיב הוא גדול הדור איזה חיוב יש להם לקבל על עצמם פסקים לא מנומקים של הרב אלישיב?

לענ"ד את כל הדברים הללו ניתן ליישב, כדלהלן:

[quote]
2. הטענה שהמושג פוסק הדור (שאני אישית מאד לא אוהב אותו, ועוד פחות את מה שמתלווה אליו) היא המצאה אינה נכונה, אף שהחוקרים מאד מחבבים אותה וחוזרים עליה. מאז ומעולם היו פוסקים נחשבים שאנשים קיבלו את דעתם כמחייבת מעצם היותם כאלה (ולא מחמת נימוקים). בשו"ת זכרון יוסף (מובא בקו"ש ב"ב) דן בנו של הרא"ש בשאלה האם מותר לקהילה להסתמך על פוסק אחד (כמו הרמב"ם). ובכלל, הסתמכות על הרמב"ם, או שו"ע, היא לעולם הסתמכות על פסק ללא נימוקים. הרי אלו ספרים שהביאו רק פסקים בלי נימוקים ומקורות. עושים זאת רק בגלל שלדעתם הרמב"ם הוא גדול הפוסקים. כידוע, מהרש"ל דן בשאלה מי גדול יותר, הרמב"ם או ר"י ור"ת (לדעתו שני האחרונים היו גדולים יותר מהרמב"ם). כך ששאלת הגדלות בהחלט עלתה על שולחן מלכים מאז ומעולם.

[/quote]

הסתמכות של אדם או קהילה על פוסק מסוים היא כמרא דאתרא או כ"עשה לך רב". הסמכות נובעת מהמינוי (הפורמלי או לא) וכפועל יוצא אוטומטי של הגדולה (האם המהרש"ל סבר שאסור לחלוק על ר"ת ועל הרמב"ם מותר?), למרות שבוודאי ייתכן שהגדולה היא אחת הסיבות למינוי. לגבי מעמדם של הרמב"ם או השו"ע, גם כאן מדובר בדר"כ במעמד כנקודת מוצא ולא כנקודת סיום. לא כך הדבר במושג "גדול הדור" של ימינו, שלכאורה אין לחלוק עליו בין בסברא ובין בראיות.

[quote]
וכבר בכללי הגמרא. כשפוסקים הלכה כרבא  נגד אביי, או כר"נ ושמואל בדיני וכרב באיסורי, או כר"ע מחברו וכרשב"ג במשנתנו, האם זו לא הליכה אחרי דעה לא מנומקת רק בגל להאומר (אד הומינם)?
בקו"ש (ב"ב?) מדייק שהכללים הללו נקבעו על פי הגדלות, כלומר שהם היו אפריוריים ולא אפוסטריוריים (כללים מסכמים, שאחרי שהכריעו כל מחלוקת בנימוקים, סיכמו את התוצאות באמצעות כלל). ראייתו היא מקו"ח שנעשה בעירובין בסוגיית הכללים, שאם הלכה כ-X לעומת Y וכ-Y לעומת Z, אז ברור שהלכה כ-X לעומת Z. אם היה מדובר בכללים מסכמים לא היה לקו"ח כל מקום. על כורחנו שמדובר בכללים אפריוריים שנקבעים על פי גדלות.
הרי לנו עוד כמה וכמה דוגמאות להכרעות אד הומינם. במה זה שונה מהכלל "הלכה כרב אלישיב מחבריו"? אפשר כמובן לא לקבל אותו, אבל אני לא רואה מקום לביקורת כאילו יש כאן סטייה ממסורת ההלכה.
[/quote]

הכללים הללו מתחלקים לדעתי לשני סוגים: האחד הוא פסיקה ע"פ התמחות ידועה של הרב, כמו במקרה של רב ושמואל. השני הוא קביעה אפוסטריורית ע"פ המצב בשטח (פוק חזי). ייתכן גם שרק ברובה היא אפוסטריורית, ובמיעוט המקרים נפסקה הלכה כנגד המצב בשטח כדי לקבוע קו פסיקה אחיד. לגבי הראיה מעירובין, היא אינה מוכרחת: ייתכן לומר שהקביעות הראשונות (X לעומת Y ו-Y לעומת Z) הן אפוסטריוריות ונגזרו מהמצב בשטח; והמצב בשטח הוא-הוא שהניע את הקביעה של X לעומת Z שהיא אכן אפריורית, לאמור: אנחנו רואים בבירור שבשטח נפסק לפי X בכל מחלוקת עם Y, ולפי Y בכל מחלוקת עם Z, ולכן קבענו כלל בהתאם; מאחר שכלל זה נקבע, אפשר כבר ללמוד על פיו את הקו"ח.

בנוסף:  "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו" . אמנם קשה על מימרא מכך שסתם משנה כרבי מאיר, אבל ייתכן ליישב כדברי רב שרירא גאון ואכמ"ל, ובכל מקרה לענ"ד אין זה פוגם בטיעון שלא בהכרח פסקו הלכה לפי גדול הדור כאשר טעם הפסיקה שלו לא היה נהיר. גם במחלקות ב"ה וב"ש, נפסקה הלכה כב"ה לאו דווקא כי הם היו גדולים יותר (להפך, ב"ש היו חריפים יותר).

מתעניין, כפי שכתבתי לך הם מצפים מפני שהם חושבים שאתה חלק מקהילתם. אתה לא נענה מפני שאינך מחשיב את עצמך כחלק מהקהילה. זה הכל. יכול אדם לגור בק"ק מנצ'סטר ולכן יבואו אליו חברי הקהילה ויאמרו לו שהוא חייב לנהוג כפסיקת רב העיר. והוא יאמר להם שאינו חבר בקהילה. הם מבחינתם טוענים טיעון טריטוריאלי, והוא מכחיש או חולק. הטיעונים הטריטוריאליים (גם לגבי פסיקה וגם לגבי לא תתגודדו, וגם לגבי מנהגים אשכנזים וספרדים) עברו העתקה למנהגים על-טריטוריאליים. הרעיון הוא אותו רעיון.

סקרן,
אם אתה מקבל מושג  כמו מינוי לא פורמלי, מה לך כי לתלין על חסידי הרב אלישיב. זה מה שהם טוענים: שיש לו מינוי לא פורמלי (לרשכבה"ג) מכוח סמכותו וגדולתו בתורה. האם לרח"ע לא היה מעמד כזה? הדברים עתיקים, ואני לא רואה כיצד אפשר להתווכח עליהם. וכי אנשים לא התכופפו לנוב"י או לשאר גדול יישקראל גם אם חלקו על דעתם. וכי כל זה חדש לכם?
לגבי הקו"ח בכללי הפסיקה אני לא מסכים לדוחק שהצעת. ובפרט שככל הזכור לי זה מוצג בגמרא כקושיא (שאין טרנזיטיביות בין הכללים). ולשיטתך אין מקום לקושיא זו, אלא לכל היותר לקבל עיקרון כזה לצורך יישוב של קושי כלשהו.

 

אשמח לצוטט מפוסק הדור הקודם ובעלי ההשקפה הנכונה ... מ״ב בספרו הגדול חלק ה׳ סימן תסח׳ בחיבור הנקרא ביאור הלכה ד״ה וחומרי מקום וכו׳ ... שם כותב בין דבריו ״ויש להם מו״צ ומקווה וכדומה כנהוג בכל קהילות ישראל דאל״ה גם היא בעצמה נטפלת לעיירות הסמוכות לה...״ עד כמה שידוע לי לרב אליישיב אין מקווה מיוחד של הנוהגים לאור פסיקותיו אבל הנקודה המרכזית היא שקהילה שיש לה שחיטה ומו״ץ משלה לא כפופה לאף אחד . אין לי כח לצטט עוד בפרט שציטוטים מרגיזים חלק מבאי הפורום אבל ר״מ פיינשטיין גם פוסק כך [ד״א הוא מביא את הביאור הלכה הזה אבל אין ספריו תחת ידי כרגע ]

הטענה של הרב שרמן מביעה את דעתו. הוא חושב שאף אחד לא בדרגתו והוא ממונה (לא פורמלית) להיות פוסק הדור. אז מה? חסרים היו בכל הדורות אנשים שחשבו שרבם הוא גדול הדור ואין לחלוק עליו? אפילו רעק"א כותב לגבי פולמוס הדפסת הש"ס שהוא (=על עצמו) דעת תורה שבדור ואין לחלוק עליו. אם אני זוכר נכון (ואולי זה רק מהאגדות שסביב הפולמוס), הוא אפילו מארר את החולקים עליו.
אגב, גם עם הרב אלישיב קשה מאד להתווכח היום. הוא לא ממש בשטח, אלא דרך משמשיו. אז עוד שנה או שנתיים כשהוא כבר יחזיר את נשמתו לבוראה, יהיה מותר לומר זאת? הבעייה היא רק שהוא עדיין חי? ולכן אני לא רואה מדוע החילוק הזה חשוב. אם אני חולק על רב באיסורי אחרי שהוא נפטר, מדוע עליי לקבל את מרותו רק בגלל שהוא אמר (והיה המומחה בתחום)? או שיש מכניזם של קבלת פסקים לא מנומקים או שלא. מאי נפ"מ אם הפוסק (=גדול הדור) חי או מת?